ספרה של לידיה ארן מהווה חלק מסדרה בת 13 חוברות הכוללות את חומר הלימוד לקורס חדש מבית האוניברסיטה הפתוחה הנקרא ג'נוסייד. אין לי מושג מדוע בחרו ככותרת לקורס דווקא את המינוח הלועזי, ולא השתמשו במינוח העברי 'טבח עם', אך כל שנותר לי הוא לברך על היוזמה ועל ההוצאה לפועל.
נראה כי עצם העיסוק בנושא זה, עצם הכנתה של תוכנית לימודים בנושא טבח עם שההתייחסות אליו אוניברסאלית, חסרה עד כה במקומותינו. אחת הסיבות לכך היא כמובן החשיבות אותה רואה המדינה בהנצחת השואה היהודית וזאת לא אחת תוך ביטול טרגדיות של עמים אחרים.
הסדרה נוגעת באספקטים האוניברסאליים של טבח עם באשר הוא, וזאת מבלי להמעיט בערכה וחידוד הנבדל בשואה תוך בחינה מדוקדקת מה בינה למקרי טבח אחרים. הדבר נעשה תוך עמידה על הבעייתיות הקיימת בעצם הגדרתו של המושג ג'נוסייד. מטבע הדברים, כדי שניתן יהיה לדון בנושא ולבחון אותו, נדרש תחילה להגדירו, כך גם באשר לטבח עם. אולם העובדה שכל הגדרה באשר היא עשויה להוציא מכללה מקרים קשים מסוימים ועוולות לאומיים בל יתוקנו הופכת את ההגדרה עצמה לבעייתית. במסגרת הסקירה מוצג המקרה של כיבוש טיבט על ידי סין כ"אתנוסייד", מונח המבואר בהרחבה בספר, הבא לתאר השמדה שעיקר מפעלה הוא תרבותי, כלומר – מצב שבו קבוצת הקורבן אינה נתפשת כקבוצה נחותה וחסרת תקנה שאותה יש להשמיד, אלא כקבוצה שאת ערכיה הדתיים והתרבותיים יש למחוק ולצקת תחתיהם תכנים חדשים, התואמים את תכתיביו של הלאום השולט.
בנוסף לעניין ההגדרה מתוארת בספר בעיית ההזדהות עם הקורבנות. בספר מצוטטת פסיכיאטרית אמריקאית בשם ג'.ל. הרמן הכותבת: "גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף. זה אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסאלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו. הנפגע לעומת זאת, מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות, זכירה" (עמ' 15)
ספרה של לידיה ארן פותח במבוא קצר הסוקר את סין ויחסה למיעוטים שבשטחה ואת תולדות טיבט ועיקרי אמונתה ומורשתה התרבותית. בהמשך נסקרים בו בפירוט רב תולדות השתלטותה של סין על טיבט במהלך המאה ה-20 ובעיקר משנת 1951. בספר, שהוא מלאכת מחשבת של ליקוט ועריכה של אינספור מקורות, מתוארות זוועות רבות שאינן מוכרות ביותר בקרב אנשי המערב ושהיו נחלתו של העם הטיבטי. בנוסף, מתואר ניסיונם של הגולים הטיבטים ובראשם הדלאי לאמה לשמר את דתם ותרבותם מחוץ לארצם. בהקשר זה מתבקש למצוא הקבלות רבות ולעמוד על השוני הרב מהמשבר שידע העם היהודי עם גלותו.
בעניינים מסוימים לוקה הספר בחסר – בעיקר בכל הנוגע לתיאור המערך השלטוני בטיבט. לא מבואר כראוי מעמדו של הדלאי לאמה בקרב בני הפלגים השונים קודם לכיבוש סין. לצד הצגת סמכותו הרחבה ניתן להסיק מהערות שונות שהיו לו מתנגדים רבים ושעצם מעמדו חייב אותו לעימותים שונים. באופן דומה לא מתוארת די הממשלה הטיבטית – הרכבה, סמכויותיה, אופן בחירתה ומידת קדמותה נותרים במידה רבה עלומים מן הקורא. בנוסף – לדעתי בספר מעין זה היה מקום לסקירה רחבה יותר, המפרטת את מורכבות היחסים בין סין לבין טיבט ודיוק גדול יותר בפרטים (למשל, לא ניתן להציג את מסעו של הקולונל הבריטי יאנגהאסבנד ללהאסה במילים הניטרליות 'פילוס דרך', כשהיה זה למעשה טבח, עמ' 45).
מתוך היעדר התייחסות אל הממסד בטיבט ומתוך התייחסות חלקית ומצומצמת אל הבודהיזם הטיבטי (עמ' 52-57), נראה כי המחברת עצמה יוצרת מבלי משים את הרושם המוטעה ממנו היא עצמה מזהירה בסוף הספר – היווצרותו של מיתוס שנגרי לה, אודות אותה "טיבט וירטואלית ששבתה את דמיונם ואהדתם של רבים וטובים בעולם" (עמ' 148), טיבט שממנה נעדרה האלימות כלל.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
