ביקורת ספרותית על לצחוק על הבודהא מאת אלון מרק

---

אין הרבה ספרים שכבר ב"תודות" מעלים חיוך על פני הקורא ומזמינים אותו להמשיך בקריאה. כזה הוא הספר "לצחוק על הבודהא", שגם בהמשך אינו מכזיב. הספר משופע במגוון מתורגם של שירי הייקו, סנריו (שירה סטירית, כנה, החותרת לאמת) וקוואנים (טקסטים קצרים, המובאים כשאלה, כשיר ועוד המכילים פרדוקס מובנה שלא ניתן לבארו לוגית, שהמורה מגלגל לפתחו של התלמיד) נפלאים. לצד הטקסטים המתורגמים יש בו ביאורים נהירים ויפים, המציגים את מורכבותה ועומקה של הגות הזן ואת האופנים השונים, שלעתים הם הומוריסטיים, סאטיריים ואף גרוטסקיים השבים ומנפצים את האחיזה בהמשגות ובמילים על מנת להשיג את אותה תודעה גבוהה, נטולת אחיזה ובלתי ניתנת לתיאור.
הספר מתיימר להבחין בין תפיסות שהיו נהוגות בבודהיזם הקדום לעומת תפיסת העולם של הזן-בודהיזם ואף מבקר את הדוגמתיות החד-ממדית של הבודהיזם הטיבטי (עמ' 162), אולם בספר שנפתח בסקירה של ראשית הבודהיזם היה מקום לדעתי להרחיב על אודות האופן שבו הבודהיזם על כל פלגיו כבר מתקופות קדומות ביותר שב ושובר מושגים וקונבנציות, יוצר פרדוקסים ומאתגר את התודעה. לדוגמא: סיפוריהם של המהאסידהאס, שלכל הדעות רבים מהם עונים להגדרה "טריקסטר" (מונח מתמיה משהו המופיע בספר בהתייחס לאדם תעלולן-תחבולן, שובר מוסכמות לצורך דיון מחודש בהן והגדרתן מחדש). בנוסף, משמעות המושג "טטהאגטה" (עמ' 28) אינה "ככות", כי אם תיאור של הבודהא, שלאור העדר התקפות האונטולגית המבדילה בין סמסארה לנירוונה "כך בא וכך הולך" (פירוש מילולי של המושג בסנסקריט). "ככות" בסנסקריט היא "טטהטא". אי הדיוק הנ"ל חל על תעתיקים שונים וממשיך ברישול מה בהגהת הספר.

» ביקורות נוספות של יותם יעקבסון
» ביקורות נוספות על לצחוק על הבודהא