הספר לצחוק על הבודהא חוקר את ההומור הזן-בודהיסטי. הוא מדגים כיצד מאחורי הסיפורים המוזרים, המגוחכים, האבסורדים ואף הגרוטסקיים לעיתים של תורת הזן ישנה מתודולוגיה שתכליתה להביא את המתרגל למטרה הנכספת – שחרור. חלקו הראשון של הספר עוסק בהתפתחות הגדרת השחרור המיוחל במהלך התפשטות הבודהיזם לסין ויפן; הוא מבחין בין תפיסתו בעולם הזן-בודהיסטי לבין תפיסות בודהיסטיות קדומות יותר.

בהמשך עוסק הספר במגוון השיטות ההומוריסטיות שבהן משתמשים מורי הזן על מנת לחולל טרנספורמציה תודעתית בתלמידיהם. המנעד העשיר של האמצעים שנועדו להביא להתעוררות רוחנית נע משירה סאטירית וציורי קריקטורות, דרך בדיחות, מעשי מהתלה, צחוק נטול רסן ועד להתנהגויות מטורפות. הספר מראה כיצד מורי הזן משתמשים במיומנות בכל אלו על מנת לשחרר את תלמידיהם ממכשולים בדרך הזן, למשל גאווה, יומרנות, יראה מפני סמכות קדושה והמשגה עודפת. אפילו הפחד מפני המוות זוכה להתייחסות מבודחת.

לצחוק על הבודהא דן בטבעה יוצא הדופן של התופעה שאותה הוא חוקר, שכן מדובר בממד פרובוקטיבי ואף איקונוקלסטי לעיתים של הבודהיזם. הלעג וההלצות אינן נעשות על ידי יריבים אידיאולוגיים או דתיים, אלא זאת שהצוחקים על הבודהא הם אלה אשר מבקשים לתרגל את דרכו הרוחנית. במובן הזה, השימוש בהומור עצמי ובאירוניה ביחס למיתוס הקדוש הוא עניין חריג בעולם הדתות.