“אתי דיין יזמה וחוותה הרפתקה מסעירה: לחיות מספר שנים עם שבט המסאי, לחיות את חייו, ל"גדל" ולגנן את ילדיו, לרכל עם נשות השבט, לשוחח עם הגברים, לחוות חיי מין עם כמה מגבריו, ובעיקר להכיר את היום יום .

המסאי שונים מאיתנו בתפיסת עולמם.
המרכיב השיתופי הוא הכוח החזק של השבט. השיתופיות היא בכל דבר, אם בטיפול בפרות , שהן הנכס היקר של השבט, או בהתגייסות מול איומים כמו אריה טורף, מחלה של בן השבט וכלה בשיתוף פורה מהנה ומועיל של גברים ונשים נשואים ורווקים.
לכל אחד מהדברים, יש כללים והגדרות שעיקרן, כיצד לעשות זאת מבלי לפגוע בפרטיות ובזולת.

המחברת נמצאה לפעמים בקונפליקט מול מערכת הערכים "שלנו", בעיקר בנושא מילת הנשים שרווחת ותקפה בשבט.
בניגוד למה שקראתי בספרים קודמים , יש בשבט זה קבלה של המילה על ידי האישה/נערה, כהכרה בה כבוגרת וראויה לנישואין ולתמיכת השבט .
המוזר הוא כי המילה הנשית נחשבת כאמצעי להגברת ההנאה ביחסי מין.

הסיבה העיקרית לדעתי לגישה זאת למילת נשים, היא שהמסאי היה שבט שהתנהל כמערכת סגורה ומוגן מהשפעות חיצוניות.
סיבה נוספת היא כי המין אינו מוצג כחטא אלא כחלק בריא מהחיים.
במקומות אחרים,כמו מצריים העליונה וסודן, המילה היא אלימה, בניגוד לרצון הנערה, וזאת כדי למנוע ממנה הנאה ביחסי מין,או לפתח אפשרות לחוסר נאמנות וחטא.

יש בספר אספקטים נוספים כמו הנכונות לקבל את השונה והשינוי.
כשהכותבת גרה בפעם הראשונה בבית של תושב השבט היא חוטפת התקפה של חרקים ומזיקים שונים.
אנשי השבט מציעים לה לבנות בית בסגנון שונה, לא מצופה בגללי פרות, אלא מפח ובטון.
מאידך נמלי האש , שהכותבת ראתה בהם מטרד, נתפסים בשבט כאמצעי ל.. הדברה ביולוגית, ולכן הם עוזבים את הבית לכמה ימים, עד שהנמלים גומרות את עבודתן והולכות לעבוד בבתים אחרים.
הרכב שהיא מביאה אתה , מנוצל גם לצורכי השבט , כמו הסעת חולים או טרמפ מזדמן.

ולמרות כל זאת , הספר השאיר אותי אדיש או במקרים מסוימים מציצן.
לדעתי, אתי דיין לא החליטה אם זו עבודת מחקר, או ספרות.
אחד האמצעים שחסרו לי כדי להזדהות עם התפיסה של השבט, הוא לקט ביטויים , משלים או אמירות שמיצגים את תפיסת עולמם של אנשי המסאי.
איני מאמין כי שבט בעל מבנה הדוק כל כך , חסר ביטויים כאלו.
העדר ביטויים אלו בהקשר למצבים, נותן תחושה של "אנשי פלסטיק", או אנשים מכניים המונעים על פי כללים.

הספר חסר את "אתי דיין", אותה אישה ששהתה כל כך הרבה זמן שם.
אין זאת דרישה בנוסח " הכל שקוף ואת חייבת לנו דו"ח", כמו שרווח כיום בארץ, אלא שהבאת רגשות אלו, יוצרת ניגוד שמאיר את חיי המסאי.
אם להקביל ספר זה לספרה של דיאן פוסי " גורילות בערפל", נראה כי פוסי לא היססה להביע את רגשותיה, חוויותיה ואפילו האהבה לצלם שהפך לבעלה.
גם הגורילות שם "אנושיות" יותר מאנשי המסאי בספר זה.

בסוף הספר מופיע פרק על השפעת הקידמה על שבט המסאי.
הפעם הכותבת מופיעה כתיירת. מבטה חטוף, וזאת מול מערבולות ענק שהשבט נתון בהן.
צירוף אנשים משבטים חדשים, עליית הנשים כמפרנסות עיקריות, הופעת מקורות הכנסה חדשים ורווחיים יותר מגידול פרות, כמו תיירות, מוזכרים בחטף ואינם מעמיקים מספיק.

אני ממליץ לקרוא את הספר כי הוא פותח אשנב לחברה בעלת כללים וערכים שונים ממה שאנו מכירים.

לדעתי , זו חברה שלא תישאר כך ברבות הזמן.”

“ברור לחלוטין שלא אתי דיין, המחברת, העניקה את השם לספרה. סוד קסמו של הספר טמון בדיוק בעובדה שהיא מעולם לא הפכה וגם לא התיימרה להיהפך לבת שבט המסאי, אלא נותרה תלויה בין העולמות. ככזו היא זכתה בהתבוננות מיוחדת שבכשרון רב היא מנחילה אותה ואת תובנותיה לקורא.
חייה של דיין הוליכו אותה אל הסוואנה האפריקאית ומפגשיה עם בני שבט המסאי שינו את חייה מהקצה אל הקצה – היא עברה לחיות בקרבם במשך שנים רבות. התבוננותה של דיין בבני השבט היא התבוננות מתמסרת, צנועה, מכבדת. היא לא בוחנת את המסאים ותרבותם מתוך אמות המידה שבהן הגיעה מצוידת מהבית. במחיר ויתור על קשר עם מכריה ועל שלל הנוחויות החומריות שמציעה התרבות המערבית הכירה את המסאים כמו גם את הארץ שבה הם חיים והאקלים השורר בה, המכוננים במידה רבה את תרבותם.
הספר חף מידענות ריקה ומשחץ. דיין מתארת את חוויותיה בזהירות ובכנות, בדרך ההופכת את הקורא שותף לתהיותיה, לחולשותיה ולמי שמתפעם יחד עימה מגילוי התחכום המסתתר מאחורי ערכי המסורת והמערך החברתי המורכב של המסאים. בדרכה, החפה מביקורתיות, היא מתארת גם מנהגים שבתרבות המערבית נתפשים לא פחות ממחרידים, כגון שתיית דם ומילת בנות ומאתגרת את הקורא במשמעויות שונות מאלו שאליהן הוא נחשף דרך תקשורת רדודה המדבררת ערכים חברתיים מערביים הנכפים תדיר על חברות מסורתיות ומעקרים אותן מתוכן ולימים אף מקיום. במידה רבה, יותר משהספר מלמד רבות על המסאים ותרבותם ההולכת ונכחדת – זהו ספר שיכול ללמד את הדרך הנכונה להכיר בה את הזולת, האחר באשר הוא. מומלץ בחום רב!”