ביקורת ספרותית על מישהו מבומון מאת ז'אן ג'יונו (ז'יונו)
ספר טוב

---

יכולתי, במקום לכתוב עליו כאן, פשוט לספר עליו בפורום רק דברים טובים. במהלך הקריאה בו עברו לי כל כך הרבה כאלה בראש והרגשתי קצת כמו שמאיר אריאל מוצץ גבעול תחת הגשר ההוא ומעליו עוברות הכרכרות. הספר הזה הוא יופי של אתנחתא.

זה סיפור אהבה. אבל איך שהוא מסופר. זה לא רק שאתה מבין את מה שמספרים לך. אתה מרגיש שאתה ממש שומע את האינטונציה שלו, של זה שמספר לך. והוא צרפתי, והוא כפרי, ואין לו השכלה פורמאלית, אבל הוא מדבר כמו מי שכבר למד איזה דבר אחד או שניים בחיים, אחד כזה שיש לו לב מצויין, וכבר ברר כל כך הרבה מוץ מתבן עד שהוא יודע בדיוק מה חשוב ועם איזה בן אדם יש לו עסק, מיד ברגע שהוא פוגש אותך.

ואיזה עולם של דימויים יש לו. כאלה שגורמים לך פתאום להריח פטריות, להיזכר בחוטים של החלב שמשפריצים על הפנים של התינוק שלך, להתפעל. כל הזמן להתפעל. כי אתה מרגיש שהוא לא רק יושב מולך, אלא גם מצליח להסביר לך בדיוק מה הוא מרגיש ומה צריך לעשות ולמה, ולא בעזרת מילים גבוהות או תיאורים מורכבים. הוא עושה הכל מחומרים פשוטים. כאלה שבשביל להשיג אותם לא צריך כסף או השכלה. רק להסתכל. ככה. הכי פשוט. אבל גם לחבר אותם כמו שאף אחד אחר לא מחבר. וכל כך הרבה כאלה. אז כן. להתפעל. מהיופי.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על מישהו מבומון