ביקורת ספרותית על המסע הלילי הארוך הביתה מאת יצחק בן-נר
ספר טוב

---

****

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. מכאן, מעכשיו, מאיפה שאני מסתכל, שנות השישים והשבעים עטופות במין דוק בהיר של נוסטלגיה זוהרת שהופכת אותן ליפות, נאיביות וגסות, רומנטיות ואמיתיות, כמעט משפחתיות. כל כך הרבה יותר מהמקום המפוכח, המנוכר ורווי הטכנולוגיה שבו כולנו חיים היום (אם אפשר לקרוא לזה חיים :-)).

כן, אני יודע שאני מדבר כאילו הייתי בן שבעים, ובכל זאת, נראה שפעם היה נהדר, ומוזר כל כך. הטלוויזיה היתה בשחור ולבן והקרינה דמויות כמו ארצ'י באנקר אדום העורף וסטיב אוסטין איש ששת המיליונים. הג'אנק-פוד היחיד, אם בכלל היה פלאפל כי המבורגרים היו רק באמריקה. אורי מלמיליאן היה כוכב ענק. הפנתרים השחורים היו שחורים. אנשים היו מעשנים במטוסים ובמסעדות כאילו אין מחר. אף אחד לא היה מרים חצי גבה אם איזה אלוף משנה היה קורא לפקידה שישבה לו על הברכיים "בובל'ה" וקורא בריש גלי לזיין את כל הערבים תוך כדי שהוא שודד עתיקות כאוות נפשו.
כדי להתקשר היו טלפונים ציבוריים עם חוגה חורכת-אצבעות (כמה ששנאתי לחייג "0") ואסימונים עם חור. אפשר היה לנתק את הטלפון בלי שמישהו היה מתפלא - או להיעלם ליום יומיים ולהתנצל אחר כך שלא היית ליד מכשיר טלפון. טלפון היה מכשיר, כמו טוסטר-אובן או מיקרוגל. אם היית מוריד אותו לפורץ בראש, היית יכול להרוג אותו (מיותר לציין שגם אז, אף אחד לא היה מעלה על דעתו להעמיד אותך למשפט).
מכתבי תלונה לראש הממשלה היו נכתבים בכתב-יד ונשלחים בתוך מעטפה מבויילת מנייר בתיבת הדואר, וגם היו נענים באותה התעלמות כמו היום. משפט כמו "She loves you, yeah, yeah, yeah" לא היה נחשב פתטי על גבול האידיוטי. מי שהיה הולך עם פדלפון, משקפי-קרן עבי-מסגרת וחולצה צהובה עם צווארון ענק היה לבוש רגיל כי עוד לא המציאו את ההיפסטר, ובינינו - האובר תיחכום שיש היום נראה לעומת השנים ההן כל כך קיצוני, עייף ויודע-כל, כמו זונה זקנה שכבר ראתה כל מה שיש בכלל לראות ולא מתרגשת מכלום. הזמן מרכך את הכול, ולמרות שגם אז היו כל הרעות החולות שיש היום, רק בתחפושת פסאודו-צנועה ותמימה, אין לי ברירה אלא להביט לאחור ולהתגעגע. אפילו לימים שעוד לא נולדתי בהם.

אני חושד ש"המסע הלילי הארוך הביתה" הוא לא רק שם של ספר. זה גם סוג של געגוע, של יצחק בן-נר עצמו, לבית היצירתי שלו, תקופה שאותה, נדמה לי, הוא מבין על בורייה. אף על פי כן אין באסופת הסיפורים האלה של בן-נר שום התרפקות נוסטלגית לזמנים טובים יותר. הם פשוט סיפורים מקומיים ודמויות שדרכן משתקפת התקופה הבלתי-נשכחת-עדיין ההיא, על כל הטוב והרע שהיו בה. רובם ככולם של הסיפורים גם נכתבו אז, עת סאדאת עוד היה חי ואופטימי, דיוויד ברוזה שר "יהיה טוב", ומפא"י הוחלפה במהפך היסטורי ע"י הליכוד שבראשו עמד מנחם בגין הזועם.

הם נכתבו אז, אבל איכשהו אני חש שיש בהם גם קריצה ברורה אלינו, אל הדור הזה. האמת שיש בהם עוברת כאילו כלום את ארבעים-חמישים השנים האלה, כי לאמת אין זמן, וזו הגדולה האמיתית של יצחק בן-נר - האמת שלו. אין לדמויות שלו שום "תחקיר", כדי לייצר להן בכוח איזה סט רומנטי של תכונות שיהפכו אותן לדמויות עגולות, אלא דומה שהן-עצמן נכתבו מאליהן כמונולוגים כאובים אל תוך הסיפורים. הן אמיתיות, כי לא כמו היום, הן לא נקדחו במוחו של סופר שיושב בחדרו המעוצב ומנסה לחשוב מה הדמות היתה אומרת אילו. הדמויות של בן-נר מזיעות על מושבי דמוי-העור של הפיאט 121 חסרת המיזוג שלהן, הן משלמות חצי לירה על לחם שחור, הן לא יכולות לטוס לחוץ לארץ כי כדי להוציא דרכון צריך להכיר מישהו במשרד הפנים ואין להן אפשרות לקנות דולרים אמיתיים כי לקנות ולהחזיק מטבע זר זה סיפור מההפטרה.

אי אפשר להמציא את נהג המונית המבוגר והכעסן שעדיין חולם לעקור עם משפחתו הנחשלת לניו-זילנד. אי אפשר לתחקר את הקיבוצניקית שמזדיינת עם מזכיר המשק הנשוי בקיבוץ כי זו הדרך שלה לבעוט, בפעם האחרונה אולי, בכל מה שהקהילה הקטנה והעקומה הזאת מייצגת עבורה. אי אפשר ליצור יש-מאין את החייל הטירון שמתגלגל בטרמפים הביתה בלי שום דבר-קיצוני שיקרה לו חוץ מסתם דברים אמיתיים שכל אחד מאיתנו עובר בלי להתעכב רגע ולחשוב. אין בסיפורים כאן שום דרמה. כלום. רק תהיות, ומחשבות, וכמיהות וחלומות, ואנושיות רוטטת - המאבקים האלה שממלאים את ראשנו אנו ופשוט אין להם די רייטינג אפילו בעיני עצמנו כדי שנחשוב עליהם באמת. לכן הם מוקרנים אצלנו בראש רק בשעות הקטנות של הלילה, כשאין כמעט צופים, ורק חלקה הנידח ביותר של הנפש עוד יושב לאורו של נר מהבהב ומחכה להרגיש משהו.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על המסע הלילי הארוך הביתה