****




סופר סדרתי הוא כמו רוצח סדרתי. יש לו שיטת פעולה סדורה ומאורגנת, ואם הוא טוב, אז זה לא מספיק שהוא חכם מאוד, הוא צריך להיות גם קצת חולה בראש, לפחות. אסור לו להיות פתטי מדי ואסור "לעלות עליו" עד שזה כבר כמעט מאוחר מדי.

יו נסבו שונה קצת מהסופרים הסדרתיים האחרים, כי איכשהו הנוסחה שלו עובדת אחרת בין ספר לספר, ובכל זאת יש כמה דברים שחוזרים על עצמם בשבעת ספרי "הארי הולה" שקראתי עד היום והצלחתי לבודד לכדי "שיטת פעולה".

דבר ראשון, הוא מרדים את הקורבן (הקורא). לא לגמרי, כמובן, זה אף פעם לא משעמם. יש איזה רצח, איזה מסתורין, אבל לא משהו הופך קרביים. אין קטע פעולה מסחרר, אין אטרף, אין מרדף שמושיב אותך על קצה הכורסה, אין כמעט עליה בקצב דפיקות הלב. הכי אש קטנה, רק כדי להשאיר אותך בפנים, לא הרבה מעבר לזה. שלא תתייאש. ככה זה נמשך מאה, מאתיים, או אפילו שלוש מאות עמודים, לפחות. זה אולי נראה פעוט ואפילו מעצבן, אבל כתבתי פעם - יו נסבו חכם, וממזר. מדי פעם הוא מכניס לך קטנה, שתתעורר קצת. רק קטנה. כאמור, רק כדי להשאיר אותך בסיפור. זה מאוד קשה, הבאלאנס הזה. קוראים לזה "איפוק", ותשעים אחוז מכל סופרי המתח שקראתי נכשלים במבחן הזה. הם מתים מפחד שקוראים ינשרו באמצע, אז הם חייבים להכניס דרמה כבר בהתחלה או באמצע. משהו. נסבו, אם להתנסח בעדינות, לא שם זין.

במקביל, יש את הארי הולה. כריזמטי, אבל מעצבן, שתיין, אבל שגם כשהוא שותה הוא מצליח להישאר בעניינים, מרוחק, אבל חם. אנטי-גיבור כמעט קלאסי. אף אחד לא אוהב אותו, ורוב האנשים יכולים לכל היותר רק לסבול את נוכחותו. והכול עטוף באיזה מין דוק נורווגי צונן ועגום.

לאט לאט, נסבו מתחיל להעלות את הקצב, ואז, ממש תמיד, הוא נותן לך לחשוב שהבנת מי הרוצח פה. אתה לא סגור לגמרי, אבל מהיכרותך עם עצמך ועם מוחך הציני, החשדני ולמוד ספרי המתח אתה יודע שאתה יודע. אה, אתה אומר לעצמך בגבה מורמת. אה.

אבל בשלב הזה יש עדיין משהו כמו שלוש מאות עמודים לסוף הספר. לא, אתה ממלמל. לא יכול להיות. טו איזי. ובדיוק אז נסבו משליך לך עוד חשוד לנעוץ בו את שיניך. ואז עוד אחד. הפעם, עם איזו הטעיה כפולה שאתה משוכנע שחשפת בכשרונך הערמומי. מישהו שנראה תמים מדי, אבל התמימות שלו, הו כן, היא כל כך מזוייפת, אתה יודע את זה בעצמות.

מתישהו, אתה מטיל ספק גם בזה. כי יו נסבו, מעבר לכל דבר, הוא מאסטר של ספקות, ומנסיונך איתו, אתה פוחד, אפילו אם זה רק תיאורטי ואתה רק קורא כאן ספר וזה רק אצלך בראש, לשים את הכסף שלך על אחד החשודים, כי אף אחד הוא לא לגמרי חשוד, וזו תהיה מכה אנושה ליוקרתך הספרותית כקורא אם יתברר שדווקא השני (או השלישי, הרביעי, ואולי זו בכלל אישה? או נכה? או הילד ההוא??) הוא הוא הרוצח, ונפלת בעוד פח שטמן לך נסבו.

ובמאה, מאה חמישים העמודים האחרונים קצב הקריאה הופך להיות אבסורדי. אתה לא מאמין שזה קורה. נכון, זה ההוא הרוצח, או אולי השני. הוי, אלוהים. איזה מתח. שתיים בלילה. אתה חייב לישון. אבל מה יקרה??? מה??? הו לא. כולם ימותו. גם הוא. גם הם. הרוצח יצליח. אתה יודע שיש עוד ספרים בסדרה אבל מדובר כנראה בשמועות לא מבוססות כי הארי הולה ימות פה, אין בכלל ספק. הוא, וכל הדמויות האחרות שמבלי משים הפכו גם הן יקרות ללבך. אההההההההה!!!!!!

ואז מגיע הסוף. דממה דקה. גוויית הספר מוטלת הצידה. מתישהו יגיע הספר הבא. המועקה מתפרקת, כמעט בבת אחת, ואתה חש הקלה, כאילו הוצאת קליפת תפוח מתוך רווח בין שתי טוחנות. אתה מביט סביבך. הבגדים בערימה. האישה ישנה. אתה במודיעין. האייפון מצייץ. גודאמיט. נגמר.

ברוך השם.


*****

איש השלג – הארי הולה מספר 7.
הספר יצא לאור בשנת 2007 ותורגם לאנגלית בשנת 2010.

תקציר העלילה

הארי הולה מקבל מכתב. המכתב קשור למקרה הראשון שלו שהפך אותו למפורסם. המקרה מסופר בספר הראשון (שלא תורגם לעברית) בו הארי רודף אחר רוצח סדרתי עד לאוסטרליה והורג אותו.

הארי מתייחס למכתב בזלזול, כמכתב שנכתב על-ידי משוגע. אבל אז מתקבלות קריאות לגבי נשים נעדרות באוסלו והארי מבקש מהצוות שלו לחקור בנושא. מתברר שבנורבגיה אחוז הנעדרים הוא גבוה יחסית למדינות אחרות.
מדובר בנשים נשואות עם ילדים שנעלמות בכל פעם שמגיע השלג הראשון. בכל היעלמות, נמצא איש שלג בזירה. איש אינו יודע מי הכין את איש השלג. באחד המקרים אף מתגלה ראש של גופה.
הארי במרדף אחר רוצח שמכה גלים במדינה מאז שנות ה-80 ועד לזמנו של הספר (שנת 2007).
ואז הארי מראה את המכתב שהוא קיבל לצוות החקירה ומבין שלא מדובר במכתב שכתב משוגע:

"בקרוב השלג הראשון יבוא ואז הוא יופיע שוב. איש השלג. וכאשר השלג ייעלם, הוא ייקח מישהו אחר. מה שאתה צריך לשאול את עצמך הוא זה: מי עשה את איש השלג ? מי עושה אנשי שלג ? מיהו שיַלַד את המוּרִי ? כי איש השלג אינו יודע"

איך המכתב קשור למקרה הראשון ?
מסתבר שמוּרִי הוא שם הבמה של הרוצח שהארי הרג באוסטרליה. הרוצח הזה נהג להתאגרף במסגרת הופעותיו בקרקס נודד, שם היה מופיע תחת שם הבמה: מוּרִי.

תובנות מן הספר

הארי מתראיין בתכנית אירוח ואחד האורחים שם (עיתונאי שחצן), מפגין את התובנה שלו לגבי סיפור עיתונאי טוב.
"סיפורים טובים הם אף פעם לא על שורה של הצלחות מרהיבות אלא על תבוסות. אף על פי שרואלד אמונדסן ניצח במרוץ לקוטב הדרומי , הרי זהו רוברט סקוט שהעולם מחוץ לנורבגיה זוכר. אף אחד מניצחונותיו של נפוליאון אינו זכור כמו התבוסה שלו בווטרלו. הגאווה הלאומית של סרביה מבוססת על הקרב נגד הטורקים בקוסובו בשנת 1389, בקרב זה הסרבים נחלו תבוסה מוחצת."

הפסיכולוג אאוּנֵה מאושפז בבית חולים עקב מחלה והארי מגיע לביקור חולים.
"פשוט בושה שהחיים אינם חיים. ככל שאני מזדקן יותר, אני נוטה יותר לדעה שרוע הוא רוע ללא קשר למחלה נפשית. כולנו נוטים פחות או יותר למעשים רעים אבל הנטייה שלנו לא יכולה לזכות אותנו. למען השם, כולנו לוקים בהפרעות אישיות. ואלו המעשים שלנו המגדירים את חומרת המצב בו אנו נמצאים. אנו אומרים שאנו שווים בפני החוק, אבל זה חסר משמעות כל עוד אף אחד לא שווה. במהלך 'המוות השחור' ימאים שהשתעלו נזרקו מיד מעבר לסיפון ללב ים. שכן הצדק הוא סכין קהה, הן כפילוסופיה והן כמידה שופטת. כל שנותר לנו הוא מזל, או גורל רפואי פחות ממוזל. "

האחות נכנסת ואומרת לאאוּנֵה שהגיע זמן הטיפול שלו. אאוּנֵה פונה אליה:
"אחות, מה גרוע יותר ? נטילת חייו של אדם שרוצה לחיות או שלילת המוות מאדם שרוצה למות ? "

והארי, מה הוא חושב על החיים בכלל:
"אם כל תינוק הוא נס מושלם, החיים הם בעצם תהליך של ניוון. "