נטליה גינצבורג הייתה קודם כל סופרת איטלקייה מחוננת, אבל לא פחות מכך היא הייתה אישה מרשימה שחיה חיים מרשימים והכירה לאורך כל חייה אישים איטלקים חשובים הכרות אישית. השילוב הזה – סופרת טובה שחיה חיים מעניינים והכירה אנשים חשובים – הוא הסיבה העיקרית שבגללה "אמרות משפחה"/"לקסיקון משפחתי" הוא לדעתי מהחשובים והטובים שברומנים האוטוביוגרפיים.
עם פרוץ הרשתות החברתיות ותוכניות הריאליטי לחיינו חלה עלייה מרשימה בכתיבה ובפרסום (לעיתים קרובות במימון עצמי) של ספרי אוטוביוגרפיות וספרים המשתייכים לסוגת האוטו-פיקשן הפורחת, שמשלבת בידיון עם סיפורי אישיים של חיים מינוריים. זאת סוגה שחוגגת את האינדיבידואל אבל לעיתים רחוקות הקורא מרוויח מהקריאה משהו לעצמו, וגם אם יש רווח לרוב הוא רווח חינוכי כשאנחנו לומדים משהו על עוני, אונס, הומופוביה, היסטוריה וכיוצא בזה.
באוטוביוגרפיה של נטליה גינצבורג, שפורסמה ב-1963, קורים שני דברים מדהימים: הראשון הוא שנטליה עצמה נעדרת כמעט לגמרי מהאוטוביוגרפיה. היא מספרת את חייה בלי לספר אותם, היא מספרת את חייה באמצעות הזיכרונות שלה מהאנשים שהכירה ואהבה. זאת הפעם הראשונה שאני קורא אוטוביוגרפיה שאיננה מגשימה את המשפט השחוק, "רק על עצמי לספר ידעתי". בעצם, נטליה מוכיחה שאפשר וגם ראוי לנטוש לפעמים את הנבירה העצמית ולהתעכב על האחר.
הדבר השני שהדהים אותי בספר הוא שלמרות שהוא מלווה את הדמויות לאורך מה שנדמה כמו ארבעים השנה המכריעות ביותר בהיסטוריה האיטלקית – שנים שמתחילות בשלטון הפאשיסטי של מוסוליני, דרך חוקי הגזע, שנות המלחמה, השחרור והתהליך הארוך של שיקום המדינה – גינצבורג לא מתעכבת יותר מדי על ההיסטוריה והדמויות שלה נשארות תמיד העניין עצמו. האפקט שנותן המבט הנחוש על האנשים ולא על המהלכים הפוליטיים חזק מאוד: ההיסטוריה הופכת ככה למעין נבל גס, מסורבל ומשני מאוד, שהנפשות הפועלות מנסות להתחמק ממנו בנחישות גם אם לא תמיד מצליחות.
עד כאן מדוע הספר הרשים אותי כאוטוביוגרפיה. אבל מדוע הוא הרשים אותי כספר? ובכן, הסיבה נמצאת בכותרת. "לקסיקון משפחתי" (כך תורגם לראשונה לעברית, כותרת נאמנה מאוד לכותרת המקורית, lessico famigliare) מספר את סיפור משפחתה של נטליה גינצבורג וחבריה דרך השפה הפרטית של הדמויות. אביה, ג'וזפה לוי, היה פרופסור נערץ לביולוגיה, אבל גם אב משפחה אהוב ודומיננטי שהשליט בביתו טרור-רך. האמא, לידיה, הייתה אישה מפונקת אומנם אבל סקרנית ותוססת. כל אחד מארבעת אחיה של גינצבורג זוכה בתורו לאפיון מקורי, משועשע ואוהב, ובעיקר – לכל אחת מהדמויות הללו המשפטים שלה שחוזרים על אינסוף במהלך הסיפור.
באיטלקית, יש לציין, הזמן הסיפורי הוא הזמן הבלתי מושלם, ה-imperfetto, שכאן נעשה בו שימוש בעיקר כדי לתאר פעולות שחזרו על עצמן לעיתים קרובות. כך אל אמרות המשפחה מצטרפים גם כל המנהגים המשפחתיים והאישיים שבתקופות שונות חזרו על עצמן שוב ושוב ונעשו להרגל. אבל הזמן הבלתי מושלם מצניע סוד גלוי די עצוב – כל אותן אמרות וכל אותם הרגלים – כולם נקטעו בשלב זה או אחר. כל מה שקרה אז לא קורה יותר.
לחיות חיים מרשימים ולהכיר אנשים חשובים לא מבטיח שהאוטוביוגרפיה שלך תהיה ראויה לקריאה, הכרחי להיות סופר טוב. הכרחי לדעת על איזה פרט להתעכב ומה להשאיר בחוץ והכרחי לדעת באיזה נטיית זמן לשים את הפועל. רק סופרת טובה יודעת לזקק מתוך חייה את מה שראוי לקריאה ולכתוב ספר אישי מאוד שמצליח לא רק לסקרן את הקורא אלא גם לרגש אותו.
גינצבורג מצליחה לספר את החיים המרשימים שלה כחיים שהיו פשוט חיים, עם קצת מזל ועם הרבה קושי וכאב (שהיא לא מתעכבת עליהם). גם האנשים החשובים שהיא הכירה מתוארים באופן יומיומי, גשמי מאוד, וחסר זוהר. המשפחה היא עולם מופלא, מורכב והפכפך וחברים מרחיבים את הלב כל עוד הם ישנם – אבל בסוף הם נעלמים. הימים חוזרים על עצמם אבל לאט-לאט החיים משתנים, והחיים משתנים שוב ושוב ושוב. הדברים חוזרים על עצמם – אבל לא לנצח. אולי יש פה מידה של נוסטלגיה עצובה אבל זאת נוסטלגיה עצובה שיש בה עצה: תן מבט בחייך, תן מבט באנשים שסביבך. מה הם אומרים? מה הם עושים? תן דעתך על האהבה שיש שם.

(לא קראתי את הספר בעברית ולכן אין לי דעה על התרגומים; בנוסף קראתי ביקורות נורא מתוסכלות שאני יכול להבין, אם אתם חושבים לקרוא קיראו גם שאר הסוקרים)

הספר התקבל אצל חברי החוג בתגובות מעורבות. אולי בגלל הבחירה הסגנונית של המחברת לספר את ספור משפחתה באמצעות אמרות המשפחה שהובילו את העלילה במישור הזמן מנעוריה ועד עזיבתה את בית ההורים המזדקנים. משפחת לוי משפחה בעלת מודעות פוליטית המתנגדת למשטר הפאשיסטי תחת שלטון מוסליני.
המצדדים הנהנים התיחסו למשפחה מיוחדת האב בפינו והאם לידיה וחמשת הילדים .יחס ההורים אליהם ומערכת היחסים עם הילדים שלהם המסופרת בהומור וברגישות אוהבת מהלקסיקון המשפחתי וההומור הדק.
המקטרגים טענו לריבוי הדמויות (מעל 60) ודמויות שטוחות. חוסר בשיחות עומק ומסירת הספור כדיווח.

" בבית הורי, כשהייתי נערה צעירה, וישבנו סביב השולחן, ואני או אחותי או מישהו מאחַי הפכנו כוס על המפה, או הנחנו לסכין ליפול, היה קולו של אבי מרעים: "אל תהיו לא־יוצלחים! אם הספגנו את הלחם ברוטב, היה צועק: "אל תלקקו את הצלחות! אל תשפריצו! אל תעשו כתמים!השפרצות וכתמים היו, בעיני אבי, גם הציורים המודרניים, שלא היה יכול לסבול. הוא היה אומר: "אתם לא יודעים לשבת ליד שולחן! אתם לא בני־אדם שאפשר להביא לִמקומות!והיה אומר: "אתם, עם כל ההשפרצות שלכם, אם הייתם יושבים לארוחה בבית־מלון באנגליה, תיכף־ומיד היו מסלקים אתכם. לאנגליה רחש הערכה גבוהה מאוד. היא היתה בעיניו המופת הכי גדול לתרבות בעולם".

כך מתחילה גינזבורג לתאר את ילדותה ואת משפחתה, משפחה אינטלקטואלית, יהודיה למחצה,בצפון איטליה בתחילת המאה ה-20.
האב- ג'וזפה לוי,פרופסור לאנטומיה המקורב לחוגים הסוציאליסטים ואנטי-פשיסטים באיטליה - הדמות הדומיננטית במשפחה שלעולם אינו מרוצה מהתנהגות ומדרכי ילדיו.

האם- לידיה, המתוארת כדמות סקרנית וחברותית. יש לה דעה פוליטית מגובשת ואהדה לסוציאליזם ,אך בחיי היום-יום היא נכנעת ורופסת לאב המשפחה , אולם האופטימיות והצחוק לא משים מפניה גם בתקופות קשות. .

האח הבכור- ג'ינו,ההולך בדרך שהתווה לו אביו.

האחות -פאולה, הדומה באופיה לאם ונישאת לאדריאנו אוליבטי, בעליה ומי שהביא לפיתוחה הנרחב של חברת אוליבטי המפורסמת .

האח- מריו שהיה פעיל בתנועה האנטי-פשיסטית, נמלט לצרפת והשתקע בה.

האח -אלברטו, שבנעוריו הדאיג את הוריו כמי שדעתו אינה נתונה ללימודים, ובהמשך הפך לרופא מכובד.

והמחברת שהיא- בת הזקונים.

גינזבורג-מנקודת המבט הזאת של בת זקונים מעורבת ולא מעורבת אקטיבית כתבה את הספר. היא משלבת את מאורעות- התקופה -עליית- הפאשיזם ומלחמת העולם השנייה עם רצף של משפטים שהיו שגורים בפי בני -המשפחה ומתוך הרצף האקראי נבנה הספר.
אולם הדגש בספר הנו על כל אותם המילים, המשפטים והאמרות, שמכורח חזרתם שוב ושוב במשפחתה הפכו לאבני-דרך אודות אישיותם של המבטאים אותם,כך שרק אם מישהו מתחיל לאמר את תחילת המשפט או המילה -האח/האחות השני/ה יודעים את סיומו.

ב-"אמרות משפחה" של גינצבורג רוב אבני הדרך של אותם "אמרות" נקבעו ע"י ההורים,ובדגש לאב:
-הביטויים חסרי הפשרות,הבוטים וה"מחנכים" הם פרי אישיותו של האב.
-והאמרות הקלילות,הפזורי-הדעת והרכילותיים-עסיסיים בוקעים מגרונה של האם.
-הילדים-האחים תורמים ל"לקסיקון" את אמרותיהם המצחיקות המשובבות ומלאי ההומור.

הספר ראה אור בעברית לראשונה ב-1988 בהוצאת עם -עובד, בתרגומה של מרים שוסטרמן. ועכשיו יצא ב"ספריה החדשה" תרגום מחודש בעברית, על ידי אותה מתרגמת יחד עם מנחם פרי כמתרגם שותף. כששאלו את פרי לפשר הזה ? ענה -"התרגום ההוא, בנוסף לשגיאות ולאי הדיוקים שבו, היה רק הד קלוש ללשון הגינצבורגית, שהתרגום החדש מנסה להתקרב אליה ככל יכולתו”,יש מי שראה בכל הערה פוגענית ותמוהה לאותה מתרגמת .

לא קראתי את התרגום הראשון ולכן איני יכולה לעשות השוואה או להביע דעה בנושא .

באשר לספר עצמו - למרות האמרות המשוננות ,הברוטליות, המצחיקות ,הספר איכשהו לא הצליח להתעלות בעיני ליצירה שאוכל להתפעל ממנה .איני יכולה לאמר מדוע, איני יכולה לשים את האצבע במקום המדויק ואיני יכולה לנמק באופן רציונלי את תחושתי לספר. יכול להיות שיש "פספוס" מבחינתי לגביו, ומתוך כך-גם באופן יוצא -דופן לא דרגתי אותו.








.

טוב, אז לבושתי לא קראתי אף ספר של נטליה גינצבורג עד כה. אך הביקורות המשכנעות של דושקה לא הותירו לי ברירה וכשראיתי את הספר הזה בספריית ביהס העגומה והמשמימה, החלטתי לקחת אותו. (עגומה ומשמימה כי אף תלמיד לא שואל משם ספרי קריאה או קורא בה, רק אולי לצרכי בוק ריפורט). בכל מקרה מדובר כאן בגרסת "הדבר היה ככה", תוצרת איטליה. אני מבינה למה הקוראים האיטלקים התלהבו ממנו, נוסטלגיה היא דבר מלהיב וגינצבורג יודעת לכתוב, אך כקוראת ישראלית די השתעממתי. כל הקטעים הדרמטיים והמעניינים בחיי המשפחה הושמטו ונותרנו עם המון פטפטת טריויאלית וסיפורים משפחתיים חביבים פחות או יותר על חיבתו של אביה חם המזג לטיפוס הרים ועל חיבתה של אימה לשיחות חולין עם המשרתות, בגדים והצגות יומיות, המריבות בין האחים, ועוד כהנה וכהנה ושוב ושוב.

אני מבינה את חוסר הרצון של גינצבורג לחשוף את המקומות והחלקים הקשים והכואבים בחייה, אך מה שנותר הוא הקצף על פני התבשיל הזה. וכפי שכל טבח וטבחית מתחילה יודעים, את הקצף יש להסיר.

נב ובלי שום קשר, עיצוב העטיפה מכוער להחריד.

כשאני מתחיל לקרוא ספר, כל ספר, אני מגיע עם מטען ציפיות מהכותב ומהעלילה. לעיתים מתאכזב ולעיתים מתלהב. נטליה גינצבורג מקלה על הקורא את המלאכה בכל הקשור לציפיות: כבר בפתח הדבר היא כותבת מה יש ומה אין בספר: "כתבתי רק מה שאני זוכרת. לכן, אם קוראים את הספר הזה ככרוניקה, אפשר לטעון כי יש בו אינסוף לאקונות. אף שהוא מתבסס על המציאות, אני חושבת שיש לקרוא אותו כאילו הוא רומאן: מבלי לתבוע ממנו לא יותר ולא פחות ממה שרומאן יכול להציע".
הואיל והסופרת הציעה בעצמה את קנה המידה לשיפוט איכותו של הספר אנסה לדבוק בכך.

הספר מתאר את קורות משפחתה של הסופרת על רקע של האירועים באיטליה מעלית הפשיזם ועד לאחר כינונה של איטליה החדשה. חמדת, בביקורת המצוינת שלה, הצביעה על המהנה בספר ובכלל זה הציטוטים הנפלאים, כך שלא אחזור על כך. הפתיחה השקיעה אותי, מהר מאד, בעולם הקסום של המשפחה הזאת וציפיתי שזו תהיה חווית קריאה מרתקת מתחילתה ועד סופה. זה לא קרה ואני חייב לציין בצער שלא בהכרח דחיתי עיסוקים אחרים רק כדי לחזור ולשקוע שוב בעולמה של משפחה זאת. חמדת ציינה, בצדק רב לטעמי, שמשהו לא עובד בסיפור. שני דברים איכזבו אותי מעט, לאחר ההתחלה המזהירה. האחד, לאחר הפתיחה הסוערת ובמיוחד תיאור האב - דמות ציורית מאד, הספר גולש אט-אט למשהו שהוא פחות או יותר MORE OF THE SAME ובחלקים של הספר זה פשוט לא מספיק כדי להחזיק עניין גם כאשר מדובר במשפחה שהיא בהחלט לא ממוצעת ומעורבותה בחיי החברה, התרבות והפוליטיקה באיטליה מבטיחה עניין, מה גם שהסיפור מסופר על ידי סופרת מוכשרת בעלת שם ולא על ידי כרונולוג משפחתי מייגע. כאן, אם לדבוק בהצעתה של הסופרת, לתבוע מהספר מה שניתן לתבוע מרומאן - חסרו לי שיחות עומק בין הדמויות, מחשבות שאי-אפשר שלא נהגו בקול בבית שבו היתה מודעות פוליטית גבוהה. גם ההתייחסות לכך שמדובר במשפחה "מתבוללת" (אני לא אוהב את המושג הזה, שנודף ממנו ריח רע), אב יהודי ואם קתולית, היא דלה מאד.

הדברים תקפים במיוחד כאשר מדובר בתקופות הסוערות ביותר בהסטוריה הפוליטית של איטליה - עלית הפשיזם, ההצלחה הגדולה של המפלגה הקומוניסטית באיטליה לאחר המלחמה וכו'. הרי הסופרת עצמה כיהנה כחברת פרלמנט מטעם המפלגה הקומוניסטית. יתרה מזאת, הריגתו של בעלה הראשון, לאונה גינצבורג, על ידי הנאצים מוזכרת באופן לאקוני ושטחי. הסופרת מסבירה בפתח דבר שהיו דברים שזכרה, אך בחרה להשמיט. אני מבין זאת כאדם, אך כקורא הייתי מעוניין למצוא ברומאן התייחסויות לנקודה זו - במיוחד כיצד התמודדו עם האבדן שלושת ילדיהם. דבר שני, שחסר לי, והוא לא באשמת הסופרת - שכן היא קבעה את המסגרת העלילתית - היא שלא כל כך החכמתי לגבי החיים באיטליה בתקופות האלו. המרכיב הזה לקוי מאד וחבל.

השורה התחתונה: למרות המגבלות שהוזכרו, סך הכל מדובר בספר טוב. דמויות רבות מתוארות היטב. למרות שמדובר באוסף זכרונות הרומאן לא הופך למישמש של אנקדוטות, אלא שומר על מסגרת כרונולוגית. ממליץ לקראו, אך להביא בחשבון את מגבלותיו כרומאן העוסק בחומרים אמיתיים.

איך כותבים ביקורת על ספר שתיסכל אותי, לסופרת גדולה בעלת אישיות מרתקת כמו נטליה גינזבורג?
הספר הוא בעצם אוטוביוגרפיה של משפחת לוי ( הגזע של משפחת נטליה), בעליית הפשיזם ועד סוף תקופתם.
כסופרת מוכשרת, היא מציירת נפלא כל דמות, אפיזודות קצרות וחיים של משפחה מהמעמד הבינוני שהתנגדה לפשיזם ולמה שמוסוליני ייצג.
במרכז עומד האב, דמות מאוד משפחתית , פטריארכלית המבטא עצמו ב..רטינות (רטנני), על כל העולם ואישתו (גם במובן הביטוי וגם על אישתו בפועל).
הוא אינו בטל כמו ארצ'י בנקר ( מהסידרה "הכל נשאר במשפחה"), חוקר, פעיל ספורטיבית ופוליטית. אבל, התיאור של נטלייה מכיל מרכיב שלילי לא ברור.
אימה של נטליה, גם היא פעילה,ומארגנת את חיי המשפחה.
מסביב רעש והמולה, המון דמויות , עם שמות איטלקיים, המון אפיזודות ואנקדוטות.
גם ארועים משמעותיים ( כמו הסתרה של אנשי מחתרת), מתוארים כעוד ארוע/ארוח.
האב והאח נעצרים לפרקי זמן משתנים, וזה מתבטא בארוחה ולבנים שהאם מביאה לבית הסוהר.
הזוטות השתלטו על הסיפור, בבחינת אראלים השתלטו על מצוקים.
כתוצאה מזה הספר הופך לרכילות בביטויה המלא. כשמתקדמים בקריאה, לא זוכרים במדויק, ארוע , ודמות משמעותיים
וחבל.
אני לא מתפלא כי דווקא ספר זה הפך ללהיט במקום ספריה האיכותיים, כי כישרון הכתיבה מגיח מכל משפט שלה.
קטונתי מלייעץ לסופרת גינזבורג כיצד לכתוב.
אולי צימצום בדמויות והארועים מול עיבוי תיאורם היה משפר את חווית הקריאה.

הספר עושה רושם של כמה פיסות פתקים שכתבה נטליה גינצבורג אודות תולדות משפחה אשר לופפו ביחד בסלוטייפ והוגשו למערכת ההוצאה לאור. הסיפורים יפים, השפה עשירה, הטקסטים מעניינים אבל אין 'דרייב' להמשיך ולקרוא בספר, ישנה תחושה קלה של לאות וכבדות, לא מבחינת העלילה עצמה אלא מבחינת חוסר התוכלת, חוסר הקו המנחה, רעיון שעל בסיסו נבנה שאר הסיפור. מדובר ביצירה פשוטה לקריאה, קצרה מאד וניתן לסיים אותה תוך יומיים, למעשה הייתי צריך להושיב את עצמי די בכוח כדי להמשיך לקרוא

עזבתי באמצע.
חזרה על אותם הדברים מתישה ומשעממת.
מתיש.

נעזב מחוסר עניין