• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אִמרות משפחה

אִמרות משפחה

מאת נטליה גינצבורג

הביקורת של שין שין

תמונה של שין שין
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
אִמרות משפחה

אִמרות משפחה

מאת נטליה גינצבורג

הביקורת של שין שין

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של שין שין
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם עובד
שנת הוצאה:2012
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
חמדת
לפני 13 שנים

“" בבית הורי, כשהייתי נערה צעירה, וישבנו סביב השולחן, ואני או אחותי או מישהו מאחַי הפכנו כוס על המפה,”

2/10
ביקורות על אִמרות משפחה
הבאה
דן סתיו
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 12 שנים

“כשאני מתחיל לקרוא ספר, כל ספר, אני מגיע עם מטען ציפיות מהכותב ומהעלילה. לעיתים מתאכזב ולעיתים מתלהב.”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•1 דקות קריאה

טוב, אז לבושתי לא קראתי אף ספר של נטליה גינצבורג עד כה. אך הביקורות המשכנעות של דושקה לא הותירו לי ברירה וכשראיתי את הספר הזה בספריית ביהס העגומה והמשמימה, החלטתי לקחת אותו. (עגומה ומשמימה כי אף תלמיד לא שואל משם ספרי קריאה או קורא בה, רק אולי לצרכי בוק ריפורט). בכל מקרה מדובר כאן בגרסת "הדבר היה ככה", תוצרת איטליה. אני מבינה למה הקוראים האיטלקים התלהבו ממנו, נוסטלגיה היא דבר מלהיב וגינצבורג יודעת לכתוב, אך כקוראת ישראלית די השתעממתי. כל הקטעים הדרמטיים והמעניינים בחיי המשפחה הושמטו ונותרנו עם המון פטפטת טריויאלית וסיפורים משפחתיים חביבים פחות או יותר על חיבתו של אביה חם המזג לטיפוס הרים ועל חיבתה של אימה לשיחות חולין עם המשרתות, בגדים והצגות יומיות, המריבות בין האחים, ועוד כהנה וכהנה ושוב ושוב.

אני מבינה את חוסר הרצון של גינצבורג לחשוף את המקומות והחלקים הקשים והכואבים בחייה, אך מה שנותר הוא הקצף על פני התבשיל הזה. וכפי שכל טבח וטבחית מתחילה יודעים, את הקצף יש להסיר.

נב ובלי שום קשר, עיצוב העטיפה מכוער להחריד.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מלכי
מלכי
תמונה של marina_st
marina_st
תמונה של יוסף
יוסף
תמונה של נוריקוסאן
נוריקוסאן
תמונה של ג'יהאן
ג'יהאן
תמונה של עולם
עולם
ח
חובב ספרות
20קוראים|גיל ממוצע56|55%נשים

על המבקרת

תמונה של שין שין

שין שין

ותיקהעורך
חברה מזה 16 שנים
298 ביקורות•38 נבחרות•5,529 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של שין שין
שין שין
ותיקהעורך
חברה באתר מזה 16 שנים
ביקורות298
ביקורות נבחרות38
לייקים שקיבלה5,529
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת127ספרות מקורית52מדע בדיוני ופנטזיה22

דיון על הביקורת

8 תגובות
שין שין
שין שין•לפני 12 שנים

תודה על ההמלצות והתגובות.

ח
חובב ספרות•לפני 12 שנים

אני זוכר שקראתי וגם לא התלהבתי כל כך. ממליץ לך על "קולות הערב", נראה לי שתהני ממנו.

נתי ק.
נתי ק. •לפני 12 שנים

"העיר והבית" שלה היה מקסים בעיניי. את האחרים טרם קראתי.

שין שין
שין שין•לפני 12 שנים

לא הרמתי ידיים. אני אנסה ספר נוסף שלה.

dushka
dushka•לפני 12 שנים

לא בטוחה שנוסטלגיה היא העניין אצלי

(אולי לאיטלקים זה בדיוק העניין) אני התייחסתי לזה בתור תיעוד של השפה הפרטית של משפחה- לקסיקון משפחתי. בשבילי, אישית, המולדת היא קודם כל שפה (עברית) וגם המשפחה היא בין השאר שפה (משפחתית) לכן זה עניין אותי.
yaelhar
yaelhar•לפני 12 שנים

גם אני לא קראתי עדיין מספריה.

את הספר הזה כנראה לא אקרא. מעטים סיפורי נוסטלגיה משפחתית המעניינים אותי. אבל בהמלצת dushka אני מתכוונת לקרוא את 'ולנטינו".
dushka
dushka•לפני 12 שנים

אני דווקא אהבתי את "לקסיקון משפחתי"

אבל קראתי אותו אחרי השאר. וחוץ מזה שמעתי שהתרגום החדש ממש מעצבן, על אף שאמור להיות נאמן יותר למקור. אבל אני אוהבת טריוויה משפחתית, גם אם היא באיטליה.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

גדול. לקסיקון משפחתי ממתין לי על המדף ואני פשוט לא מוצא את הזמן הנכון להתחיל אותו

8 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של שין שין

היועץ

היועץ

תמר עילם גינדין

אחרי ההפתעה הגדולה של "המלכה", ניגשתי אל "היועץ" עם לא מעט ציפיות – לשמחתי, הוא עומד בהן בכבוד.

שיתוף הפעולה בין ד"ר תמר עילם גינדין למעין אשכולי ממשיך להוכיח את עצמו כתמהיל מנצח. הידע העצום והדיוק המחקרי של גינדין משתלבים כאן באופן אורגני עם כתיבה סוחפת ורגישה, והתוצאה היא רומן מרתק וקריא מאוד, שמצליח להחיות את העבר הרחוק באופן שנדמה כמעט מוחשי. הסיפור המוכר מקבל כאן עיבוד שמצליח לחדש, לפרש, ובעיקר לסגור פערים באופן יצירתי ומשכנע.

מה שהרשים אותי במיוחד הוא הדגש על הזווית האישית והנשית של אסתר, אשתר, הדסה – המלכה הצעירה שמנסה למצוא את דרכה בתוך עולם מורכב, זר ורווי כוח, חצר המלך הפרסית. זהו לא רק סיפור היסטורי או מיתי, אלא גם סיפור של למידה, הסתגלות ובחירה בתוך מערכת אילוצים. לצד זה, דמויות המשנה מעוצבות היטב וזוכות לנוכחות חיה ומשמעותית, כמו הש-ריש חוורנה, שמוסיף עומק ועושר לעולם הנבנה.

אהבתי מאוד את הרעיון של אחוות נשים, ואת מערכת היחסים הנרקמת בין אסתר לבין קודמתה בתפקיד, ושתי, הוהישתי – הטובה מכולן. אחד המרחבים היפים והמסקרנים שבהם זה בא לידי ביטוי הוא החדר המיוחד לנשים בזמן המחזור – מקום שלכאורה מוגדר על ידי טומאה והדרה, אך בפועל מתגלה כמיקרוקוסמוס נשי נפרד, שבו כל הנשים שוות, היררכיות מיטשטשות, ונוצר מרחב של למידה, שיתוף וסולידריות יוצאת דופן.

כמו בספר הקודם, מצאתי את עצמי לומדת לא מעט על העולם העתיק: על השושלת הפרסית אחמנית, על הדת הזורואסטרית, על ערכיה ומנהגיה, ועל מקומן של נשים בתוך הסדר החברתי הזה. כול זה נעשה באופן אורגני, בלי להכביד, ובדיוק במידה שמעמיקה את הקריאה ולא מעכבת אותה.

לסיכום, המשך מוצלח מאוד, שלא נופל מקודמו ואף מעמיק אותו. בהחלט מעורר ציפייה לחלק השלישי בטרילוגיה.

נב. עיצוב העטיפה יפהפה והולם מאוד את רוח הספר.
נב 2 מדריך השמות והמושגים בסוף הספר הוא תוספת נחוצה ומבורכת, במיוחד למי שרוצה להתמצא טוב יותר בעולם העשיר שנבנה כאן.
נב 3 אתם מוזמנים לקרוא את הסקירה הקודמת שלי על "המלכה".

לפני חודש•
★★★★★
•שין שין
קואלה רוצחת

קואלה רוצחת

קנת קוק

קנת' קוק, עיתונאי, סופר, במאי ואושייה אוסטרלית כבדת משקל, תרתי משמע, משתף אותנו בהרפתקאותיו ההזויות בשממה האוסטרלית של שנות ה 80'.
אוסטרליה ידועה במגוון רחב של בעלי חיים קטלניים ומוזרים ותושבים מוזרים לא פחות. נראה שקוק טרח לפגוש חלק גדול מהם, למרות היותו גבר חסר כושר, בעל עודף משקל וחובב אלכוהול, כפי שהוא טורח לציין מספר פעמים במהלך הספר. עובדה זו כנראה אינה תורמת לאריכות ימים בבוש האוסטרלי הבלתי סלחן, היות שהוא הלך לעולמו בגיל 58, שנה לאחר שקובץ סיפורים זה יצא לאור.
לזכותו של קוק ייאמר שהוא יודע לספר סיפור. הכתיבה שלו חדה, מצחיקה להפליא, עסיסית וגדושה בתיאורים יוצאי דופן ויוצאים מן הכלל שממש לא עושים חשק להיתקל בבעלי החיים שהוא נתקל בהם, שכולם עשו כמיטב יכולתם להביא לקיצו המהיר ו/או האיטי, כולל חתול רוצח וחסר מעצורים וכלב צייד שטרח להביא אליו חיות שונות ומשונות, חיות לגמרי, כולל נחשים קטלניים, ולהניח אותן בנאמנות ברגליו.
בקיצור, קשה להצחיק אותי והספר הזה עשה את העבודה בימים קשים אלו של מלחמת אירן השנייה/שאגת הלביא/עם כלביא/עם חתוליא 2. קריאה מומלצת לימים קשים ולילות לבנים.
נב אכן קןאלות אינן חייות חמודות.
נב2 שוב שאפו לעיצובי הכריכות ולבחירות המפתיעות של הוצאת "תשע נשמות".

לפני חודשיים•
★★★★★
•שין שין
כפר ותיקין

כפר ותיקין

רבקה טננבוים-פרצל

אז זה לא כפר ויתקין, זה כפר ותיקין. עוד ספר בסדרה האיכותית והמוקפדת מאוד של ספרות מקור מבית הוצאת "תשע נשמות" המשובחת והאהובה עליי. הספר יפהפה, מעוצב ע"י חואנה קפולטו, שמכניסה שפה עיצובית ברורה וייחודית לספרי ההוצאה, כי ספר טוב יכול וצריך להיות גם מעוצב היטב.
זהו ספרה הראשון של רבקה טננבוים-פרצל, לפני הפרטים הביוגרפיים מדובר באישה שמאחוריה ניסיון חיים, וניסיון טיפולי ואקדמי עשיר, וניסיון זה מתבטא ברומן. לא קל לכתוב זיקנה, וגם לא קל לחיות אותה. אולם עם העלייה המשמעותית בתוחלת החיים, הזקנה נוכחת יותר בעולם, בחברה וגם בספרות. בשנים האחרונות נתקלתי במספר רב יותר מבעבר של ספרים על זקנה או שבמרכזם דמויות של זקנים וזקנות, טובים יותר ופחות. ספרים העוסקים בבדידות, ובאובדן הזיכרון, בפרידה אך גם בניצחונות, באהבות מאוחרות, בתובנות מחודשות. לצד גם תת הז'אנר, שאותו ככול הנראה המציאה אגתה כריסטי, ספרי מתח ובילוש שבמרכזם בלש/בלשית מבוגרים, היורשים הגאים של מיס מארפל בעלת המוח המושחז.
אז "כפר ותיקין" עוסק במיזם של ישוב המיועד לזקנים, לא דיור מוגן, ולא בית אבות, קהילה חיה ופועלת שבה כול אחד יוכל לחיות, לתרום ולהיות פעיל כמיטב יכולתו ויכולתה, כמו גם בית עוטף לקשישים סיעודיים לצד אירוח ופעילויות לקהל הרחב. את המיזם הוגה שרון, (אולי בן דמותה של המחברת?) אשר כתב את הדוקטורט שלו על זקנה לאחר ששהה בבית אבות מסורתי בניו יורק, וכעת הוא מנסה להוציא לפועל חלום. שרון שואף ליצור קהילה חדשה וייחודית לגיל המבוגר, שבה ישתכנו ארבעת הזוגות של דודיו, בני הדודים ממשפחת רוזן, אשר אימצו אותו לליבם וחיקם וגידלו אותו לאחר מותם הטראגי של הוריו.
הרומן עוסק בהווה בכפר ותיקין, בעבר הרחוק בסיפור המשפחתי המורכב של בני הדודים, ובעבר הקרוב ביומן העבודה של שרון שנכתב בזמן העבודה והשהייה שלו בבית האבות בניו יורק בגוף ראשון. שלושת העלילות משתלבות יפה, אינן מאולצות ומאירות בצורה מעניינת ומורכבת את דמויות הגיבורים. סודות משפחתיים מתגלים, אכזבות נרשמות, גם הצלחות ותקוות, שינאות וקנאות, תעלומות מהעבר ומההווה, כול מה שמרכיב את הערבוביה הזאת הנקראת אנושות. למרות המגוון הרב של הדמויות, הן עגולות, בנויות היטב, ואינן נופלות לכתיבה סטריאוטיפית. גם דמויות המשנה, שאינן פחות חשובות, כגון סילביה המטפלת, ועקנין אחראי התחזוקה ונועה הפסיכולוגית הן בעלות נפח ומשמעות, בפני עצמן ובתוך הסיפור. למרות התפאורה שאינה נתפסת כאטרקטיבית, כפר ותיקין, אינו סיפור של סוף, ישנם בו סופים אך גם התחלות חדשות, לא מעט שימחה ותקווה וניסיון נועז ומקורי לעצב חזון של סביבת חיים חדשה לגיל הבוגר. אהבתי גם את הציטוטים המגוונים בראש כול פרק, שהיו לדעתי חשובים ומשמעותיים לתוכן. אצטט כאן אחד שאהבתי: "סליחה היא שחרור מוחלט מהתקווה לעבר טוב יותר" (אלקסה יאנג).
לסיכום, עוד הצלחה מבית "תשע נשמות".

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•שין שין
מכתבי שחרור

מכתבי שחרור

שחר פלד

מכתבי שחרור.
שחרור הוא מושג חיובי, שחרור מהצבא, מבית הסוהר, שחרור מבית חולים. כול מי שאי פעם אושפז או אישפז מכיר את הרגע הזה בו עוזבים את המסגרת המלאכותית הזו, את העולם בתוך עולם שהוא בית החולים, מקבלים את מכתב השחרור הנכסף וחוזרים למציאות. מכתב השחרור כולל לרוב את פירטי החולה, האבחנה, מהלך המחלה, מסקנות והמשך טיפול. במהלך מקורי ומבריק שחר פלד, הסופר שהוא גם רופא, לוקח את המסגרת הזו והופך אותה לספר. זה לא טריק ולא גימיק, אלא מבנה נכון והגיוני לספר הזה. כול פרק דן בחולה המאושפז במחלקה בה גיבורנו, הרופא הצעיר, מתמחה, ותוך כדי הסיפור הייחודי של כול מטופל ומטופלת אנו חווים גם את סיפור המסע של הרופא, התפתחותו המקצועית, התמודדותו עם אובדן חברו הטוב, קשרי אהבה וחברות ועוד.
אהבתי מאוד את כתיבתו הרגישה של פלד, את ההתחבטויות שלו לגבי הדרך המקצועית הנכונה בשבילו ואת הראייה האנושית והייחודית שלו לגבי כול מאושפז ועולמו. זהו אמנם ספר ראשון, אבל הוא בשל ומיוחד בדרכו האוניברסלית אך גם הישראלית כל כך. פחות אהבתי את הסוף אך עדיין זהו ספר מומלץ וראוי ביותר.
פגשתי את הסופר במועדון הקוראות שלנו והוא אדם לא פחות מקסים ומיוחד מהגיבור שלו. ללא ספק אשמח לקרוא עוד ספרים שלו.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•שין שין
בקצה הלילה

בקצה הלילה

פְרידוֹ לָמְפֶּה

עד קצה הלילה, רומן עלום מאת סופר שכוח שנגאל מאלמוניותו על ידי הוצאת אפרסמון האיכותית. מסוג הספרים שאני אוהבת מאוד לקרוא ולדעתי בשבילם הספרות כרגע קיימת. ספרים ללא עלילה, ללא דמות ראשית ועם סיום פתוח. אז למה לקרוא דבר כזה בכלל? בשביל הכתיבה, הו, הכתיבה היפהפייה, המגע העדין של המילים שלוקחות אותנו איתן בשעות הערב והלילה על פני הבתים והרחובות של עיר הנמל הגרמנית הפרובינציאלית, ומדלגות במיומנות ובכישרון אינסופי בין האנשים, המוסיקה והמראות.
אז אין עלילה אחת, אבל יש אינספור עלילות קטנות, אין גיבור או גיבורה אחת שמתפתחים אבל יש הצצה רגישה וגאונית לתודעות של מספר רב של אנשים, ותיאורי הלילה, והיופי שבכיעור ובהמוניות, ונגינת הכינור והברבורים וגם העכברושים, שפתיים יישקו. תודה להוצאת "אפרסמון" שבחרה לתרגם את הפנינה הקטנה הזאת מאת הסופר פרידו למפה. תרגמה את זה יפה מגרמנית שירי שפירא (אני אוהבת הוצאות שנותנות קרדיט ומקום למתרגמת על גבי העטיפה). למי שרוצה לקרוא משהו שונה ולגעת ביופי ובכיעור ובטירוף שהאמנות מאפשרת לנו.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•שין שין
מסלולים

מסלולים

סמנתה הארווי

הרחק מעל לראשנו, בגובה ממוצע של 400 קילומטר, חגה תחנת החלל הבינלאומית ISS. מיזם בינלאומי שאפתני זה הוא מעבדת מחקר משוכללת, המאוישת ברציפות מאז נובמבר 2000. בתחנה שוהים שישה אסטרונאוטים בכל עת. שני קוסמונאוטים רוסים שוהים במודול הרוסי, וארבעה אסטרונאוטים ממדינות נוספות שוהים במודולים השייכים לארבע סוכנויות חלל שונות, האמריקאית, היפנית, הקנדית והאירופית. מעת לעת מגיעים אל התחנה גם מבקרים לצרכים שונים. עד כה שהו או ביקרו בה 292 נשים וגברים מלאומים מגוונים. עלותה מוערכת ביותר ממאה מיליארד דולר, והיא נחשבת לפרויקט האנושי היקר ביותר שנבנה אי פעם.

התחנה מקיפה את כדור הארץ 16 פעמים ביממה, במהירות מסלולית של כ 27,700 קילומטר לשעה, וניתן לראותה בעין בלתי מזוינת, ממקומות ובשעות מסוימות, כנקודת אור בהירה הנעה על פני השמיים. התחנה צפויה לפעול לפחות עד שנת 2030.

אך מעבר לפרטים הטכניים היבשים, מה באמת מתרחש בתחנת החלל. במקום היחיד מחוץ לכדור הארץ המאוכלס ברציפות בבני אדם, גברים ונשים שהקדישו את חייהם למבחנים ולאימונים מפרכים, נבחרו מתוך מספר עצום של מועמדים, ובחרו לשהות תקופות ארוכות בתנאים קשים, בתוך תיבה מקרקשת ולא תמיד נעימה במיוחד.

סמנתה הארווי נכנסת בעדינות אל מחשבותיהם של הגיבורים יוצאי הדופן הללו. זוהי משימה הירואית שאין בה כמעט דבר הירואי, אלא בדידות, שגרה מתישה, געגועים אינסופיים ואוכל מזעזע. הארווי מלהטטת בכישרון בין תודעות שונות כל כך של בני אדם מרקעים ולאומים מגוונים, הנמצאים במשימת חייהם, אך מוצאים את עצמם חושבים לעיתים על גבינה טרייה, על מגע של עשב, על נשיקה עם אהוב.

זה אינו ספר מדע בדיוני, ולמעשה אין בו כמעט עלילה. אפשר לומר שזהו סיפור מסע, שכן התחנה משלימה בו 16 הקפות, אך זהו מסע שאינו מגיע לשום מקום. רובו של המסע הוא פנימי, והוא, כידוע, המסע המעניין יותר. בתוך תפאורה קיצונית אך שגרתית, מרוחקת אך מתישה, הארווי בוחנת יחד עם ששת גיבוריה נקודות מבט על העולם ועל האנושות, על דת, מדע ופוליטיקה, וגם על שאלות שמטרידות את כולנו, כמו האם כדאי להישאר בנישואים נטולי אהבה.

כוחו של הספר טמון בכתיבה, עמוקה, פילוסופית, רכה ועוצמתית כאחת. אנו נסחפים, נטולי כוח משיכה, בין תודעות גיבוריו, ויחד איתם מתבוננים במחזות עוצרי הנשימה הנשקפים מחלונות התצפית. הארווי מיטיבה לתאר את כדור הארץ כפי שהוא מתגלה מלמעלה, מואר ומאוכלס באופן פרדוקסלי בשעות הלילה, ושומם ונטוש בשעות היום. אנו נמצאים שם איתם, ולו לרגע מניחים בצד את המשימות המפרכות ואת השינה המלאכותית והגרועה, ומביטים נפעמים ביופי המתגלגל מתחתינו, בקווי המתאר המוכרים כל כך של ימים ויבשות, בטייפון שנוצר ומעורר חרדה, ובשבריריות העמוקה של קיומנו על פני האדמה. בתוך המהלך הזה משולב גם ניתוח מבריק ומקורי של לאס מנינאס מאת ולאסקז, שמרגיש טבעי לחלוטין בתוך העיסוק המתמשך במבט ובנקודת תצפית.

ובעוד משלחת ארטמיס 2 כבר נערכת לשוב אל הירח, מסלולים מזכיר שייתכן שהמסע החשוב באמת אינו החוצה, אלא המבט לאחור, אל הכדור הכחול והשברירי שממנו יצאנו.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•שין שין
כיכר החתולות

כיכר החתולות

מריק שטרן

כיכר החתולות - מסע אל התת מודע הירושלמי.
קודם כול, זהו שם גאוני, שילוב מוצלח ביותר בין שם מקום מוזר, ירושלמי בצורה כל כך מובהקת, אבל מוכר גם לתל אביבית מושבעת כמוני לתת כותרת שהיא גם מחקרית וגם מסקרנת. בקיצור, שעטנז ירושלמי, נראה הזוי אבל עובד ממש טוב. אני אוהבת ספרי עיון בהם המחבר לא מסתיר את עצמו והופך לחלק מן הסיפור, זה יותר מעניין ומאוד טבעי בעיניי כי הרי המחבר הוא תמיד חלק מהסיפור וכול ניסיון להסתיר את זה מסתיר חלק מן האמת. אני גם אוהבת לקרוא ממוארים וגם ספרי עיון פופולאריים, בקיצור הספר של מריק שטרן עונה על כול התגיות האלו, הוא אינפורמטיבי מאוד, רציני במידה הראויה (כולל הערות השוליים) ובעיקר כיף לקריאה.
כתל אביבית מושבעת נוכחתי לדעת שאני לא מכירה את ירושלים כלל. למעשה הבנתי שלמרות שביקרתי בירושלים פעמים רבות אני כמעט תמיד מגיעה למקום ספציפי (מוזיאון ישראל, העיר העתיקה כמובן, הספריה הלאומית החדשה - מומלץ! שוק מחנה יהודה, הופעה בבריכת השולטן) ואז מקפידה לברוח מן המקום. למעשה העיר הזאת כלל לא מתחברת לי בראש והמבנה הגיאוגרפי שלה זר לי לחלוטין ולא קשור, אולי כי היא באמת מורכבת מחלקים שונים ומשונים, קשורים ובלתי קשורים כאחד.
מריק שטרן לוקח את כול הקלחת הזאת, מחלק את הספר לפרקים על פי שכונות, כאשר הקו המחבר הוא הציר ההיסטורי וסיפור חייו שלו כירושלמי אמיתי וחוקר ערים. הפרקים יוצרים קצת סדר בבלאגן ונותנים הצצה לתמונה המורכבת והמשוגעת הזאת שהיא בירת ישראל. אז עכשיו אני יודעת למה קוראים ככה לכיכר החתולות, מי היו הטמפלרים והיוונים שגרו בעיר, מה קרה לססטוס קוו המפורסם לאורך הדרך ועוד ציוני דרך רבים וחשובים שנשזרים בהיסטוריה הפרטית, העירונית והישראלית בכלל.
נהניתי, למדתי, ואני שמחה שהשתתפתי בהדסטארט להוצאת הספר. כיף לתמוך ביוצרים ישראלים ובתרבות עברית.

נב תוספת בעריכה: שאפו גם לבחירת הצילום על העטיפה שמתכתב עם האייקון התרבותי "ארוחת צהריים על גורד שחקים" מ 1932 המציג פועלים הסועדים בנינוחות על קורת מתכת במהלך בניית מרכז רוקפלר בניו יורק.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•שין שין
זעם

זעם

סרחיו ביסיו

בית הוא מושג מרכזי בתרבות, בפסיכולוגיה וכתוצאה מכך גם בספרות. אינספור ספרים נכתבו בשפות ותרבויות שונות שמרכזם הבית וגם נקראו על שמו: בית הולנדי, בית הרוחות, בית קטן בערבה ועוד. בית הוא מקום פיזי ורגשי, משפחה וגם מולדת. באנגלית קוראים לארץ הולדתו של אדם homeland, ובכך מחברים בין הקרקע למושג הבית. אך מה קורה כאשר מי שחי בבית אינו בעל הבית, או אינו שייך לו באמת? התוצאה עלולה להיות מבעיתה.

ברומן הנוקב, הסינמטי, הכתוב בשפה קולנועית ובמקצב כמעט פיזי, ביסיו מפגיש אותנו עם שתי דמויות שוליים בחברה הארגנטינאית של שנות השמונים, ארגנטינה מוכת אינפלציה תחת שלטון החונטה הצבאית האלים. רוסה וחוסה מריה הם אנשים מתחתית הסולם החברתי, שמוצאים נחמה ואהבה זה בזרועות זו, וגם מוצאים את עצמם באותו בית, מבלי להיות בהכרח מודעים לכך.

רוסה היא עוזרת בית של זוג מן הבורגנות המבוססת. חוסה מריה הוא פועל בניין הנמלט על נפשו לאחר מעשה פשע אלים שביצע בקרבת מקום, ומאימת המשטרה בורח אל תוך הבית עצמו. באופן מוזר ומפתיע הוא מוצא מקלט בתוך החדרים הרבים, השוממים והריקים של הבית הזה. שני אנשים זרים זה לזה, החולקים מרחב אחד, מבלי שיתקיים ביניהם מגע ישיר.

רוסה וחוסה מריה הם אנשים בעלי סוכנות מוגבלת מאוד בחברה שבה הם חיים. למעשה, הם מה שהיינו מכנים האנשים השקופים. הם כל כך שקופים, עד שהם חיים באותו בית של המעמד המבוסס, מבלי שבעלי הבית מבחינים בהם כלל. המטאפורה הזו הופכת במהלך גאוני למציאות חיים ממשית. הבית הריק למחצה, שבו נמנעים מלדבר על פוליטיקה ומקפידים לטמון בעקשנות את הראש בחול בכל הנוגע לאלימות ולעוול המתרחשים בתוך ומחוץ לגבולותיו, הופך למטאפורה לארגנטינה כולה, לבית שמכלה את יושביו.

אבל הסיפור אינו רק מטאפורה או אלגוריה. הדמויות אנושיות ומכמירות לב, ורגשותיהן עזים אך מרוסנים: זעם, אהבה, קנאה, פחד ותשוקה. ביסיו נותן לרגשות הללו לפעול מתחת לפני השטח, בלי התפרצות, בלי שחרור, רק נוכחות כבדה ומתמשכת, כזו שמחלחלת אל הקורא באיטיות ומסרבת להציע נחמה.

הסיום חותם את העלילה הסמי סוריאליסטית הזו בסצנה פייטה הפוכה עוצמתית ומטלטלת, כזו שנשארת עם הקורא הרבה אחרי סגירת הספר. זעם הוא ספר קצר יחסית אך דחוס, כזה שהפעיל אותי מאוד ועורר דיון ער ומעניין במועדון הקוראות.

הספר יצא ב 2011 בהוצאת "סמטאות" ובהוצאה מחודשת ב 2025 בהוצאת "תשע נשמות".

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•שין שין
הרשת התרבותית

הרשת התרבותית

נועה מנהיים

אני קוראת בפעם השנייה את "הרשת התרבותית" מאת נועה מנהיים ואני לא מפסיקה מלהתפעל מכמה הספר הזה מצוין ומשמח.
נועה משתעשעת ברעיונות כמו להטוטנית מיומנת ומוכשרת במיוחד. בפרקים קצרים וקריאים ביותר היא לוקחת רעיון, מושג או סיפור לעיתים וותיק כמו מוטיב הנחש לעיתים חדש למדי כמו סטימפאנק, מאירה אותו מזוויות שונות, חוקרת אותו, שואלת עליו שאלות מהותיות, מצטטת מחקרים, מזכירה ספרים, יצירות אמנות, טקסטים שונים ומגוונים מרחבי העולם תרבות גבוהה, עממית ופופולארית, דת ומדע, והכול זורם, מתחבר, גדוש הומור ומסקרן להפליא.
בואו ניקח לדוגמא את פרק 14, הפרק על המפות שמתחיל בציטוט "אנחנו נשארים על המפה" מי שמכיר יוצא נשכר ומשועשע, ומי שלא, זה ממש לא נורא, כול אחד ואחת יכולים להבין ולחוות את הנושא בהתאם לעולם האסוציאציות ולמטען התרבותי והחברתי שלהם. נועה מתחילה בדיון על טעויות במפות, הסיבות להן וההשלכות שלהם, האם ידעתם שקליפורניה צוירה במשך מאות שנים כאי? לאחר מכן היא עוברת למפות פנטסטיות המלוות יצירות ספרותיות מוכרות כגון, מסעות גוליבר, הקוסם מארץ עוץ, וגדול המשרטטים ג'.ר.ר.טולקין בעצמו שסיפר כי הוא מתחיל עם המפה ולאחר מכן מתאים לה את הסיפור. משם אנחנו עוברים בקלילות ובטבעיות למפות עתיקות, למפות שהן כלי תעמולה, לאפליקציית המפות של אפל וחותמים עם השאלה על הקשר בין המפה לטריטוריה והאם הטריטוריה קודמת למפה, או המפה מחוללת את הטריטוריה. כול כך הרבה עניין, עומק וגיוון במספר עמודים. והכול כל כך טבעי וקריא שזה בלתי נתפס.
שאפו לנועה מנהיים על הכישרון, המחקר והעומק, ולמאיירת שרית עברוני על האיורים המסתוריים והיפהפיים שמעטרים את העטיפה ואת ארבעת השערים שהספר עוסק בהם.
מומלץ! מומלץ! מומלץ! חמישה כוכבים שניתנים בהתלהבות.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•שין שין

ביקורות נוספות על "אִמרות משפחה"

אִמרות משפחה

אִמרות משפחה

נטליה גינצבורג

נטליה גינצבורג הייתה קודם כל סופרת איטלקייה מחוננת, אבל לא פחות מכך היא הייתה אישה מרשימה שחיה חיים מרשימים והכירה לאורך כל חייה אישים איטלקים חשובים הכרות אישית. השילוב הזה – סופרת טובה שחיה חיים מעניינים והכירה אנשים חשובים – הוא הסיבה העיקרית שבגללה "אמרות משפחה"/"לקסיקון משפחתי" הוא לדעתי מהחשובים והטובים שברומנים האוטוביוגרפיים.
עם פרוץ הרשתות החברתיות ותוכניות הריאליטי לחיינו חלה עלייה מרשימה בכתיבה ובפרסום (לעיתים קרובות במימון עצמי) של ספרי אוטוביוגרפיות וספרים המשתייכים לסוגת האוטו-פיקשן הפורחת, שמשלבת בידיון עם סיפורי אישיים של חיים מינוריים. זאת סוגה שחוגגת את האינדיבידואל אבל לעיתים רחוקות הקורא מרוויח מהקריאה משהו לעצמו, וגם אם יש רווח לרוב הוא רווח חינוכי כשאנחנו לומדים משהו על עוני, אונס, הומופוביה, היסטוריה וכיוצא בזה.
באוטוביוגרפיה של נטליה גינצבורג, שפורסמה ב-1963, קורים שני דברים מדהימים: הראשון הוא שנטליה עצמה נעדרת כמעט לגמרי מהאוטוביוגרפיה. היא מספרת את חייה בלי לספר אותם, היא מספרת את חייה באמצעות הזיכרונות שלה מהאנשים שהכירה ואהבה. זאת הפעם הראשונה שאני קורא אוטוביוגרפיה שאיננה מגשימה את המשפט השחוק, "רק על עצמי לספר ידעתי". בעצם, נטליה מוכיחה שאפשר וגם ראוי לנטוש לפעמים את הנבירה העצמית ולהתעכב על האחר.
הדבר השני שהדהים אותי בספר הוא שלמרות שהוא מלווה את הדמויות לאורך מה שנדמה כמו ארבעים השנה המכריעות ביותר בהיסטוריה האיטלקית – שנים שמתחילות בשלטון הפאשיסטי של מוסוליני, דרך חוקי הגזע, שנות המלחמה, השחרור והתהליך הארוך של שיקום המדינה – גינצבורג לא מתעכבת יותר מדי על ההיסטוריה והדמויות שלה נשארות תמיד העניין עצמו. האפקט שנותן המבט הנחוש על האנשים ולא על המהלכים הפוליטיים חזק מאוד: ההיסטוריה הופכת ככה למעין נבל גס, מסורבל ומשני מאוד, שהנפשות הפועלות מנסות להתחמק ממנו בנחישות גם אם לא תמיד מצליחות.
עד כאן מדוע הספר הרשים אותי כאוטוביוגרפיה. אבל מדוע הוא הרשים אותי כספר? ובכן, הסיבה נמצאת בכותרת. "לקסיקון משפחתי" (כך תורגם לראשונה לעברית, כותרת נאמנה מאוד לכותרת המקורית, lessico famigliare) מספר את סיפור משפחתה של נטליה גינצבורג וחבריה דרך השפה הפרטית של הדמויות. אביה, ג'וזפה לוי, היה פרופסור נערץ לביולוגיה, אבל גם אב משפחה אהוב ודומיננטי שהשליט בביתו טרור-רך. האמא, לידיה, הייתה אישה מפונקת אומנם אבל סקרנית ותוססת. כל אחד מארבעת אחיה של גינצבורג זוכה בתורו לאפיון מקורי, משועשע ואוהב, ובעיקר – לכל אחת מהדמויות הללו המשפטים שלה שחוזרים על אינסוף במהלך הסיפור.
באיטלקית, יש לציין, הזמן הסיפורי הוא הזמן הבלתי מושלם, ה-imperfetto, שכאן נעשה בו שימוש בעיקר כדי לתאר פעולות שחזרו על עצמן לעיתים קרובות. כך אל אמרות המשפחה מצטרפים גם כל המנהגים המשפחתיים והאישיים שבתקופות שונות חזרו על עצמן שוב ושוב ונעשו להרגל. אבל הזמן הבלתי מושלם מצניע סוד גלוי די עצוב – כל אותן אמרות וכל אותם הרגלים – כולם נקטעו בשלב זה או אחר. כל מה שקרה אז לא קורה יותר.
לחיות חיים מרשימים ולהכיר אנשים חשובים לא מבטיח שהאוטוביוגרפיה שלך תהיה ראויה לקריאה, הכרחי להיות סופר טוב. הכרחי לדעת על איזה פרט להתעכב ומה להשאיר בחוץ והכרחי לדעת באיזה נטיית זמן לשים את הפועל. רק סופרת טובה יודעת לזקק מתוך חייה את מה שראוי לקריאה ולכתוב ספר אישי מאוד שמצליח לא רק לסקרן את הקורא אלא גם לרגש אותו.
גינצבורג מצליחה לספר את החיים המרשימים שלה כחיים שהיו פשוט חיים, עם קצת מזל ועם הרבה קושי וכאב (שהיא לא מתעכבת עליהם). גם האנשים החשובים שהיא הכירה מתוארים באופן יומיומי, גשמי מאוד, וחסר זוהר. המשפחה היא עולם מופלא, מורכב והפכפך וחברים מרחיבים את הלב כל עוד הם ישנם – אבל בסוף הם נעלמים. הימים חוזרים על עצמם אבל לאט-לאט החיים משתנים, והחיים משתנים שוב ושוב ושוב. הדברים חוזרים על עצמם – אבל לא לנצח. אולי יש פה מידה של נוסטלגיה עצובה אבל זאת נוסטלגיה עצובה שיש בה עצה: תן מבט בחייך, תן מבט באנשים שסביבך. מה הם אומרים? מה הם עושים? תן דעתך על האהבה שיש שם.

(לא קראתי את הספר בעברית ולכן אין לי דעה על התרגומים; בנוסף קראתי ביקורות נורא מתוסכלות שאני יכול להבין, אם אתם חושבים לקרוא קיראו גם שאר הסוקרים)

לפני 3 שנים•
★★★★★
•zooey glass
אִמרות משפחה

אִמרות משפחה

נטליה גינצבורג

הספר התקבל אצל חברי החוג בתגובות מעורבות. אולי בגלל הבחירה הסגנונית של המחברת לספר את ספור משפחתה באמצעות אמרות המשפחה שהובילו את העלילה במישור הזמן מנעוריה ועד עזיבתה את בית ההורים המזדקנים. משפחת לוי משפחה בעלת מודעות פוליטית המתנגדת למשטר הפאשיסטי תחת שלטון מוסליני.
המצדדים הנהנים התיחסו למשפחה מיוחדת האב בפינו והאם לידיה וחמשת הילדים .יחס ההורים אליהם ומערכת היחסים עם הילדים שלהם המסופרת בהומור וברגישות אוהבת מהלקסיקון המשפחתי וההומור הדק.
המקטרגים טענו לריבוי הדמויות (מעל 60) ודמויות שטוחות. חוסר בשיחות עומק ומסירת הספור כדיווח.

לפני 6 חודשים•גאולה קנו
אִמרות משפחה

אִמרות משפחה

נטליה גינצבורג

" בבית הורי, כשהייתי נערה צעירה, וישבנו סביב השולחן, ואני או אחותי או מישהו מאחַי הפכנו כוס על המפה, או הנחנו לסכין ליפול, היה קולו של אבי מרעים: "אל תהיו לא־יוצלחים! אם הספגנו את הלחם ברוטב, היה צועק: "אל תלקקו את הצלחות! אל תשפריצו! אל תעשו כתמים!השפרצות וכתמים היו, בעיני אבי, גם הציורים המודרניים, שלא היה יכול לסבול. הוא היה אומר: "אתם לא יודעים לשבת ליד שולחן! אתם לא בני־אדם שאפשר להביא לִמקומות!והיה אומר: "אתם, עם כל ההשפרצות שלכם, אם הייתם יושבים לארוחה בבית־מלון באנגליה, תיכף־ומיד היו מסלקים אתכם. לאנגליה רחש הערכה גבוהה מאוד. היא היתה בעיניו המופת הכי גדול לתרבות בעולם".

כך מתחילה גינזבורג לתאר את ילדותה ואת משפחתה, משפחה אינטלקטואלית, יהודיה למחצה,בצפון איטליה בתחילת המאה ה-20.
האב- ג'וזפה לוי,פרופסור לאנטומיה המקורב לחוגים הסוציאליסטים ואנטי-פשיסטים באיטליה - הדמות הדומיננטית במשפחה שלעולם אינו מרוצה מהתנהגות ומדרכי ילדיו.

האם- לידיה, המתוארת כדמות סקרנית וחברותית. יש לה דעה פוליטית מגובשת ואהדה לסוציאליזם ,אך בחיי היום-יום היא נכנעת ורופסת לאב המשפחה , אולם האופטימיות והצחוק לא משים מפניה גם בתקופות קשות. .

האח הבכור- ג'ינו,ההולך בדרך שהתווה לו אביו.

האחות -פאולה, הדומה באופיה לאם ונישאת לאדריאנו אוליבטי, בעליה ומי שהביא לפיתוחה הנרחב של חברת אוליבטי המפורסמת .

האח- מריו שהיה פעיל בתנועה האנטי-פשיסטית, נמלט לצרפת והשתקע בה.

האח -אלברטו, שבנעוריו הדאיג את הוריו כמי שדעתו אינה נתונה ללימודים, ובהמשך הפך לרופא מכובד.

והמחברת שהיא- בת הזקונים.

גינזבורג-מנקודת המבט הזאת של בת זקונים מעורבת ולא מעורבת אקטיבית כתבה את הספר. היא משלבת את מאורעות- התקופה -עליית- הפאשיזם ומלחמת העולם השנייה עם רצף של משפטים שהיו שגורים בפי בני -המשפחה ומתוך הרצף האקראי נבנה הספר.
אולם הדגש בספר הנו על כל אותם המילים, המשפטים והאמרות, שמכורח חזרתם שוב ושוב במשפחתה הפכו לאבני-דרך אודות אישיותם של המבטאים אותם,כך שרק אם מישהו מתחיל לאמר את תחילת המשפט או המילה -האח/האחות השני/ה יודעים את סיומו.

ב-"אמרות משפחה" של גינצבורג רוב אבני הדרך של אותם "אמרות" נקבעו ע"י ההורים,ובדגש לאב:
-הביטויים חסרי הפשרות,הבוטים וה"מחנכים" הם פרי אישיותו של האב.
-והאמרות הקלילות,הפזורי-הדעת והרכילותיים-עסיסיים בוקעים מגרונה של האם.
-הילדים-האחים תורמים ל"לקסיקון" את אמרותיהם המצחיקות המשובבות ומלאי ההומור.

הספר ראה אור בעברית לראשונה ב-1988 בהוצאת עם -עובד, בתרגומה של מרים שוסטרמן. ועכשיו יצא ב"ספריה החדשה" תרגום מחודש בעברית, על ידי אותה מתרגמת יחד עם מנחם פרי כמתרגם שותף. כששאלו את פרי לפשר הזה ? ענה -"התרגום ההוא, בנוסף לשגיאות ולאי הדיוקים שבו, היה רק הד קלוש ללשון הגינצבורגית, שהתרגום החדש מנסה להתקרב אליה ככל יכולתו”,יש מי שראה בכל הערה פוגענית ותמוהה לאותה מתרגמת .

לא קראתי את התרגום הראשון ולכן איני יכולה לעשות השוואה או להביע דעה בנושא .

באשר לספר עצמו - למרות האמרות המשוננות ,הברוטליות, המצחיקות ,הספר איכשהו לא הצליח להתעלות בעיני ליצירה שאוכל להתפעל ממנה .איני יכולה לאמר מדוע, איני יכולה לשים את האצבע במקום המדויק ואיני יכולה לנמק באופן רציונלי את תחושתי לספר. יכול להיות שיש "פספוס" מבחינתי לגביו, ומתוך כך-גם באופן יוצא -דופן לא דרגתי אותו.








.

לפני 13 שנים•חמדת
אִמרות משפחה

אִמרות משפחה

נטליה גינצבורג

כשאני מתחיל לקרוא ספר, כל ספר, אני מגיע עם מטען ציפיות מהכותב ומהעלילה. לעיתים מתאכזב ולעיתים מתלהב. נטליה גינצבורג מקלה על הקורא את המלאכה בכל הקשור לציפיות: כבר בפתח הדבר היא כותבת מה יש ומה אין בספר: "כתבתי רק מה שאני זוכרת. לכן, אם קוראים את הספר הזה ככרוניקה, אפשר לטעון כי יש בו אינסוף לאקונות. אף שהוא מתבסס על המציאות, אני חושבת שיש לקרוא אותו כאילו הוא רומאן: מבלי לתבוע ממנו לא יותר ולא פחות ממה שרומאן יכול להציע".
הואיל והסופרת הציעה בעצמה את קנה המידה לשיפוט איכותו של הספר אנסה לדבוק בכך.

הספר מתאר את קורות משפחתה של הסופרת על רקע של האירועים באיטליה מעלית הפשיזם ועד לאחר כינונה של איטליה החדשה. חמדת, בביקורת המצוינת שלה, הצביעה על המהנה בספר ובכלל זה הציטוטים הנפלאים, כך שלא אחזור על כך. הפתיחה השקיעה אותי, מהר מאד, בעולם הקסום של המשפחה הזאת וציפיתי שזו תהיה חווית קריאה מרתקת מתחילתה ועד סופה. זה לא קרה ואני חייב לציין בצער שלא בהכרח דחיתי עיסוקים אחרים רק כדי לחזור ולשקוע שוב בעולמה של משפחה זאת. חמדת ציינה, בצדק רב לטעמי, שמשהו לא עובד בסיפור. שני דברים איכזבו אותי מעט, לאחר ההתחלה המזהירה. האחד, לאחר הפתיחה הסוערת ובמיוחד תיאור האב - דמות ציורית מאד, הספר גולש אט-אט למשהו שהוא פחות או יותר MORE OF THE SAME ובחלקים של הספר זה פשוט לא מספיק כדי להחזיק עניין גם כאשר מדובר במשפחה שהיא בהחלט לא ממוצעת ומעורבותה בחיי החברה, התרבות והפוליטיקה באיטליה מבטיחה עניין, מה גם שהסיפור מסופר על ידי סופרת מוכשרת בעלת שם ולא על ידי כרונולוג משפחתי מייגע. כאן, אם לדבוק בהצעתה של הסופרת, לתבוע מהספר מה שניתן לתבוע מרומאן - חסרו לי שיחות עומק בין הדמויות, מחשבות שאי-אפשר שלא נהגו בקול בבית שבו היתה מודעות פוליטית גבוהה. גם ההתייחסות לכך שמדובר במשפחה "מתבוללת" (אני לא אוהב את המושג הזה, שנודף ממנו ריח רע), אב יהודי ואם קתולית, היא דלה מאד.

הדברים תקפים במיוחד כאשר מדובר בתקופות הסוערות ביותר בהסטוריה הפוליטית של איטליה - עלית הפשיזם, ההצלחה הגדולה של המפלגה הקומוניסטית באיטליה לאחר המלחמה וכו'. הרי הסופרת עצמה כיהנה כחברת פרלמנט מטעם המפלגה הקומוניסטית. יתרה מזאת, הריגתו של בעלה הראשון, לאונה גינצבורג, על ידי הנאצים מוזכרת באופן לאקוני ושטחי. הסופרת מסבירה בפתח דבר שהיו דברים שזכרה, אך בחרה להשמיט. אני מבין זאת כאדם, אך כקורא הייתי מעוניין למצוא ברומאן התייחסויות לנקודה זו - במיוחד כיצד התמודדו עם האבדן שלושת ילדיהם. דבר שני, שחסר לי, והוא לא באשמת הסופרת - שכן היא קבעה את המסגרת העלילתית - היא שלא כל כך החכמתי לגבי החיים באיטליה בתקופות האלו. המרכיב הזה לקוי מאד וחבל.

השורה התחתונה: למרות המגבלות שהוזכרו, סך הכל מדובר בספר טוב. דמויות רבות מתוארות היטב. למרות שמדובר באוסף זכרונות הרומאן לא הופך למישמש של אנקדוטות, אלא שומר על מסגרת כרונולוגית. ממליץ לקראו, אך להביא בחשבון את מגבלותיו כרומאן העוסק בחומרים אמיתיים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•דן סתיו
אִמרות משפחה

אִמרות משפחה

נטליה גינצבורג

איך כותבים ביקורת על ספר שתיסכל אותי, לסופרת גדולה בעלת אישיות מרתקת כמו נטליה גינזבורג?
הספר הוא בעצם אוטוביוגרפיה של משפחת לוי ( הגזע של משפחת נטליה), בעליית הפשיזם ועד סוף תקופתם.
כסופרת מוכשרת, היא מציירת נפלא כל דמות, אפיזודות קצרות וחיים של משפחה מהמעמד הבינוני שהתנגדה לפשיזם ולמה שמוסוליני ייצג.
במרכז עומד האב, דמות מאוד משפחתית , פטריארכלית המבטא עצמו ב..רטינות (רטנני), על כל העולם ואישתו (גם במובן הביטוי וגם על אישתו בפועל).
הוא אינו בטל כמו ארצ'י בנקר ( מהסידרה "הכל נשאר במשפחה"), חוקר, פעיל ספורטיבית ופוליטית. אבל, התיאור של נטלייה מכיל מרכיב שלילי לא ברור.
אימה של נטליה, גם היא פעילה,ומארגנת את חיי המשפחה.
מסביב רעש והמולה, המון דמויות , עם שמות איטלקיים, המון אפיזודות ואנקדוטות.
גם ארועים משמעותיים ( כמו הסתרה של אנשי מחתרת), מתוארים כעוד ארוע/ארוח.
האב והאח נעצרים לפרקי זמן משתנים, וזה מתבטא בארוחה ולבנים שהאם מביאה לבית הסוהר.
הזוטות השתלטו על הסיפור, בבחינת אראלים השתלטו על מצוקים.
כתוצאה מזה הספר הופך לרכילות בביטויה המלא. כשמתקדמים בקריאה, לא זוכרים במדויק, ארוע , ודמות משמעותיים
וחבל.
אני לא מתפלא כי דווקא ספר זה הפך ללהיט במקום ספריה האיכותיים, כי כישרון הכתיבה מגיח מכל משפט שלה.
קטונתי מלייעץ לסופרת גינזבורג כיצד לכתוב.
אולי צימצום בדמויות והארועים מול עיבוי תיאורם היה משפר את חווית הקריאה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אורי רעננה
אִמרות משפחה

אִמרות משפחה

נטליה גינצבורג

הספר עושה רושם של כמה פיסות פתקים שכתבה נטליה גינצבורג אודות תולדות משפחה אשר לופפו ביחד בסלוטייפ והוגשו למערכת ההוצאה לאור. הסיפורים יפים, השפה עשירה, הטקסטים מעניינים אבל אין 'דרייב' להמשיך ולקרוא בספר, ישנה תחושה קלה של לאות וכבדות, לא מבחינת העלילה עצמה אלא מבחינת חוסר התוכלת, חוסר הקו המנחה, רעיון שעל בסיסו נבנה שאר הסיפור. מדובר ביצירה פשוטה לקריאה, קצרה מאד וניתן לסיים אותה תוך יומיים, למעשה הייתי צריך להושיב את עצמי די בכוח כדי להמשיך לקרוא

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עושים רוח
אִמרות משפחה

אִמרות משפחה

נטליה גינצבורג

לא נהניתי במיוחד מהספר. מעין רישום דקיק של קשרי משפחה ומכריהם, באיטליה בתקופת ערב ותך מלחמת העולם השניה.
לצערי התיאורים עשירים בשפה ועניים בעומק הרגשי.
התאכזבתי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•איזיס ריבלין
אִמרות משפחה

אִמרות משפחה

נטליה גינצבורג

עזבתי באמצע.
חזרה על אותם הדברים מתישה ומשעממת.
מתיש.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•סבטלנה כהן
אִמרות משפחה

אִמרות משפחה

נטליה גינצבורג

נעזב מחוסר עניין

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רוני pery