הייתי מאלו שמצאו את "צילה של הרוח" כספר מכונן. הייתי גם מאלו שהתאכזבו מ"משחקו של המלאך" - בו לטעמי, לא שוחזר הקסם. "אסיר השמים" הוא כמובן המשך של שני הספרים הקודמים ואני ממש מתלבטת אם להמליץ לקוראו בפני עצמו או רק לאחר קריאת קודמיו.

ואסביר: אם מתייחסים לאסיר השמים כספר בפני עצמו הוא ספר לא רע - אפילו טוב מאוד - אבל לדעתי למי שלא קרא את קודמיו יהיו הרבה "חורים" בעלילה. אם קוראים את הספרים לפי הסדר - שוב נוכחים ב"תסמונת הספר הראשון" - צילה של הרוח מעמיד בצל כל ספר שבא אחריו.
בעוד צילה של הרוח הפליא להביא אלינו את הנופים, הריחות, התרבות, ובעיקר האווירה של ברצלונה המופלאה, אסיר השמיים הוא ספר בעל אופי קודר יותר, אפל, שחלק גדול מעלילתו מתרחשת במחשכי בית-כלא אכזרי תחת שלטון דמים.
אם הציר עליו נסוב צילה של הרוח הוא האהבה לספרים כאהבה לחיים עצמם, באסיר השמיים המסרים הפולטיים והאנטי-ממסדיים תופסים מקום זה.
ולסיום - אם צילה של הרוח הוא ספר רומנטי, סיפור אהבה במובן הפשוט והמופלא ביותר של המילה,באסיר השמים, לא הצליח סאפון להעביר תחושות אלו, למרות ששם במרכז העלילה רומן בין הגיבור (הפעם פרמין) לבין אהובתו.

לסיכום: "צילה של הרוח" הוא, לטעמי, שיר אהבה לספרים ומכאן ספר חובה לכל אוהב ספרות וספר. כפי שאמרתי קודם לכן - הקסם לא חזר בספריו האחרים של סאפון. יחד עם זאת, כתיבתו של סאפון היא כל-כך איכותית, שגם ספר פחות מוצלח שלו הוא עדיין ספר טוב. אם כן, בפני עצמו - אסיר השמיים הוא ספר ראוי ומענג ואני ממליצה עליו בזכות עצמו.

ברור לי ש"חירות" הוא ספר איכותי. זה לא אומר שנהנתי ממנו.
האמת היא שממש נאבקתי לסיים אותו (וזאת בגלל הדוקטורינה הטיפשית שלי שלא לזנוח ספר באמצע).

יש לכך מספר סיבות: ראשית - הספר איננו הומוגני. יש בו קטעים מבריקים ומענגים והרבה מאוד דפים משמימים. בגדול - ההתחלה והסוף מוצלחים, השאר - ממש לא. בכלל, הספר ממש איננו מצדיק את 625 עמודיו - אפשר היה לקצר אותו בחצי - מה שהיה עושה לו רק טוב.

שנית, כמו לרבים אחרים כאן, העיסוק הנרחב בפוליטיקה בספר הלאה אותי עד כדי דחה אותי (שלא לדבר על הרבה מאוד איזכורים אנטי-ישראליים שקוממו אותי).

ולסיום: הספר מכיל תיאורים הזויים, לדוגמת התיאור הגרפי והמפורט, מעורר הבחילה והחלחלה של ג'ואי - מבוסס בחרא של עצמו, ורק מתוך רצון לחוס על חבריי כאן, לא אביא את הציטוט.

לסיכום: הסיבה היחידה שהספר לא קיבל אצלי את הציון "בזבוז של זמן" הוא מפאת כבודו של פראנזן שהוא בכל זאת סופר איכותי.

אני רכשתי את הספר בעקבות ההמלצות החמות כאן באתר.
מקווה שהבאתי זווית אחרת.

לטעמי:
לא מומלץ.
לא לקנות.
לא לקרוא.

טוב, קודם כל זה לא רק ספר, זה גם חדר כושר :) 1,000 עמודים? בכרך אחד? למה לא חילקו אותו לשני כרכים? פשוט אי אפשר להרים את הספר...

ועכשיו לענייננו:
הנרי השמיני היה מלך יצרי ושנוי במחלוקת, אשר נשא שש נשים כשלשתיים מהן ערף את הראש.
חייו ותקופת שלטונו, זכו למחקרים היסטורים רבים, ספרים, סרטים וסדרות טלביזיה והסעירו את דמיונם של רבים.
אני מודה שאני הגעתי לספר זה בעקבות הסדרה "שושלת טוידור" שהוקרנה ביס (סדרת מופת אגב), ואינני יודעת אם הייתי צולחת את הקריאה בו אילולא צפיתי קודם בסדרה.
הסופרת הינה היסטוריונית והדבר ניכר היטב בין דפי הספר. הספר עמוס בעובדות היסטוריות ותאולוגיות שלפעמים ממש קשה לעקוב אחריהן.
יחד עם זאת, הספר כתוב, לטעמי, בכישרון יוצא דופן והוא אחד הספרים האיכותיים שקראתי.
הספר כתוב כיומנו של המלך אשר מלווה בהערות מפי ליצן החצר שלו.
"להטוט" ספרותי זה הינו גאוני בעיני, שכן הקורא חווה את הסיפור מפיהם של שני מספרים למעשה, כאשר כל אחד מספק את נקודת מבטו השונה לחלוטין.
בנוסף, בשל סיפורו של הסיפור מפיו של גבר (שני גברים למעשה) ימצאו בו עניין גם נשים וגם גברים והוא איננו מסוג "הרומנים לנשים בלבד".

בניגוד לספרים אחרים שנכתבו על הנרי השמיני אשר נכתבו ברובם בזווית ביקורתית עליו, ספר זה, הנכתב כאמור כיומן, מצייר אותו כאדם - אנושי ובעל רגשות ככל האדם - ומעורר הזדהות ואמפטיה.
בכלל, ג'ורג' מצליחה לטוות את הסיפור בצורה מרגשת, אפילו נוגעת ללב והדמויות שלה שלמות כל-כך ומלאות.

זוכרים את ריבוי העובדות ההיסטוריות מהתחילת הביקורת? אז 37 העמ' הראשונים (בדיוק) היו קשים ביותר - אל תתיאשו! למי שיתמיד צפוייה חוויה מלאה של אפוס היסטורי במיטבו.

מומלץ!

מהומה רבה על לא מאומה.

כשהספר יצא - הוא עשה רעש גדול והיה לשיחת היום.
גם אני כמובן קראתיו אז, ולא הבנתי על מה המהומה.

זה לא ספר גרוע חלילה - מבחינים בתחקיר המעמיק שנעשה טרם כתיבתו, הספר מעשיר את הקורא בעובדות היסטריות ואומנתיות רבות - אך כמה שאמור להיות ספר מתח, הוא לא עושה את העבודה, לטעמי.

המתח הוא לא ממש מתח והעובדות ההיסטוריות שהזכרתי קודם -במינון עודף שמעמיס על הקריאה.

לסיכום: ממש לא מצטרפת לקהל המתלהבים.

אחד הספרים הגאוניים שקראתי.

כמו כל ספריה של דפנה דה-מוריה הוא משלב רומנטיקה של פעם עם מתח ומיסתורין.
דוגמה ומופת, בעיני, לכל סופרי "המתח בשקל" שכותבים היום.

הספר משאיר אותך מרותק במהלך כל הקריאה ומעמ' לעמ' אתה רק רוצה לדעת מה טומן בחובו העמוד הבא - לא יכלתי להניח אותו מהיד.

התיאורים הנפלאים של הסופרת והדמויות המרתקות שהיא יוצרת - הופכים את הקריאה לחוויה מאלפת.
קראתיו לפני שנים והוא עדיין שמור בליבי כספר מופת.
מומלץ!

אגב, ממליצה גם על "הדודנית רחל" ו-"פונדק ג'מקייה", שכן כל ספר של דה-מוריה הוא הנאה צרופה - הבעיה שקשה מאוד להשיגם, גם בסיפריות הותיקות כבר לא נמצאים עותקים.
למי שמצליח להשיג - לקפוץ על המציאה!

את הספר הזה קראתי לפני כחצי שנה והוא עדיין זכור לי לטובה.
זהו ספר מרגש, סוחף, שלוקח אותך למקומות אחרים ולזמנים אחרים - לא תמיד בצד הטוב של ההיסטוריה.
הסופרת נוגעת בנושא רגיש זה - מלחה"ע ה-2 - בצורה מרתקת ומיוחדת.
כמו-כן, היטיבה הסופרת לבנות דמויות מעוררות הזדהות ונוגעות ללב ובמיוחד אהבתי את דמותה של אגי, הפסיכולוגית, שהיא למעשה הגיבורה בספר.
לדעתי, זהו ספרה הטוב ביותר של אורלי קראוס-ויינר.

את הספר הזה קראתי במהירות שיא (אני קוראת נורא לאט בדר"כ...).
הספר סוחף, זורם ונקרא בנשימה אחת - שאפו לניצה פלד על התרגום.

ספר נוגע ללב על שתי משפחות משני עולמות שונים בתכלית: האחת - זוג רופאים מבוססים מארה"ב והשניה - משפחה ענייה מהודו.
הסופרת הפליאה להעביר את התרבות, האווירה, הנופים ואפילו הריחות והטעמים של הודו, כמו גם את הקונפליקט שחווה כל דמות ודמות בספר.

הבעיה, כמו שכתבו כאן רבים לפני, היא בסופו של הספר - התחושה היא שממש חסרים בו עוד כמה עמודים.

לתשומת לב המתעתדים לקרוא: מפתח מונחים הודיים מצוי בסוף הספר (אני גיליתי אותו רק אחרי שכבר קראתי כמה פרקים) -
חבל שהסופרת/העורכת בחרו כך - הדבר מסרבל מאוד את הקריאה. ביאור המונחים בתחתית העמוד, כמקובל, היה חוסך הרבה מאמץ.

לסיכום: נהניתי מאוד מהקריאה שחלפה ביעף - מומלץ בכלל, ולקריאה מהירה כמו בטיסה או סופשבוע, בפרט.

"כשתגלו את פתרון החידה של 'חשוב על מספר', תוכו בתהדמה!" - כך כתוב על כריכת הספר.
אז זהו - שלא.
פתרון החידה בנאלי ומשעמם ולא מבריק ושנון כפי שהיית מצפה מספר שכל כולו נשען על ה"חידה" הזאת.
גילו נאות: אינני חובבת של הז'אנר בדר"כ אבל יודעת להעריך ספר מתח טוב מפעם לפעם - אבל אם כבר ספר מתח - אז שיהיה מותח!
לא מצאתי זאת כאן, ואם כבר להוסיף חטא על פשע - הסוף היה משמים.
תקנו אותי אם אני טועה - אבל האם לא זה הרעייון בספר מתח? - לחכות לסוף מוחץ?
כאן, כאמור, הסוף היה רחוק מלהיות מוחץ, וזאת בלשון המעטה.
בנוסף, את המעט מתח שכן היה ניתן להפיק מהספר, הרס הכיתוב על עטיפתו שגילה למעשה את רוב הקלפים.
מה שכן,הספר מאוד קריא וזורם, למי שמחפש להעביר כמה שעות - כמו בטיסה למשל.
לסיכום: בינוני ומטה.

מיכל שלו היא אחת הסופרות האהובות עליי, וזהו אחד הספרים היותר טובים שלה.
מדובר על סאגה משפחתית שנמשכת על פני כמה דורות וריתקה אותי לספר מתחילתו ועד סופו.
קראתיו לפני כמה שנים והוא עדיין שמור בליבי.
מומלץ (לא רק לנשים, אגב!).