****



הנה, הגיע השלישי. צ'י-צ'ינג!! אין ספק שבצומת ספרים וסטימצקי מחככים ידיים בסיפוק כשצבא נערות בנות 14 מרוקן להן את המדפים.
אני עצמי לא חיכיתי עד עכשיו. השניים הקודמים היו, כאמור, חטיפים נעימים לחך, כך שאצתי לחנות ורכשתי אותו באנגלית כבר לפני שבועיים שלושה.
טוב, בואו נדבר על השם. "משחקי הרעב" זה שם טוב. קליט, מסתורי ומסקרן. מצד אחד משחקים, מצד שני רעב. אוווו, מפחיד. "התלקחות" הוא לא שם של ספר אלא של סרט - אבל על זה אנחנו מדברים, לא? הטרילוגיה הזו נכתבה, זה ברור, בשביל להפוך במהירות להצלחה קולנועית.
ואז מגיע לנו "עורבני חקיין". מה זה? איפה דיוויד אטינבורו שיסביר לנו בקול דידקטי על מנהגי החיזור של נקבת העורבני החקיין? בעיניי זו נפילה היסטרית, שהיא אך ורק עניין של תרגום. באנגלית זה "Mockingjay" - עדיין לא משהו, אבל נפלא ביחס לשם העברי. היה אפשר להתאמץ קצת יותר, בייחוד כשהציפור הזו היא כה חשובה, בהיותה סמל למרד שאופף את פאנם, ומייצגת את דמותה של קטניס כאייקון שלו.
סוזן קולינס חותמת את הטרילוגיה של משחקי הרעב בספר טוב לא פחות מהשניים שקדמו לו, ואפילו יותר מהם הוא מלא באש, קרבות, דם ועוד פירוטכניקה. אנחנו פוגשים בו את קטניס כשהיא מפורקת, עייפה, שבורה וחסרת אמונה, כשהיא אינה יודעת במי להאמין ובמי לבטוח, כשהיא נדרשת להציג כלפי חוץ את עצמה כמנהיגת המרד העשוייה לבלי חת. החצי הראשון של הספר מתעסק באופן מייגע קמעא בחיבוטי הנפש הפאתטיים שלה לגבי פיטה וגייל, העולם והחתול, הנשיא סנואו ועצמה, עד שמתחשק להחטיף לה שתי סטירות שתצא מזה.
ברוך השם, לקראת החלק השני חוזרים שוב לאקשן מצויין וכתוב היטב המוכר לנו מזירות משחקי הרעב, מתובל בסצנות גרפיות, אכזריות ומספקות. סוף סוף אין לקטניס זמן ממש לחשוב על מורכבותם של החיים, משל היתה כוכבת באחרונת אופרות הסבון, אלא היא נדרשת להחליט, לירות, להרוג ולפצוע, לפצלח ולשרוף, לפצפץ, להשמיד ולמסמס.

ואז, אה, זהו. זה נגמר. אפשר לפתוח עיניים. סוזן קולינס, את יכולה ללכת לבנק בשקט. קטניס כבר תמצא מה לעשות בחיים השלווים שאחרי הטרילוגיה. אומרים שבערב יש בנשיונל ג'אוגרפיק סרט על העורבני החקיין.



****

זהירות ספוליירים!

ובכן...
סיימתי את טרילוגיית משחקי הרעב, זה לקח לי שבוע בערך, ולהלן מסקנותיי הסופיות, הנחרצות והבלתי משתמעות לשני פנים:
קודם כל אני חייבת לציין ששלושת הספרים קריאים, קולחים וסוחפים ביותר, page turners אמיתיים. כבר מזמן לא קראתי ספרי נוער, למעשה מאז סאגת הארי פוטר, אותה קראתי בזמן אמת עם פירסומה, והטרילוגיה של סוזן קולינס בהחלט מספקת את הסחורה.

האמת היא שנשארתי מעודכנת בעולם ספרות הנוער הפופולארית בזכות אין סוף בוק ריפורטס בע"פ ובכתב של תלמידי החביבים אשר השמיעו באוזניי שוב ושוב, באנגלית עילגת ברמה זו או אחרת, את עלילותיהם של אותם ספרים, עד שחשתי שכמעט קראתי אותם בעצמי.
כך התוודעתי לעלילותיהם של בלה ואדוארד מפיותיהן של בנות 13 חולות אהבה ושטופות הורמונים. ולסיפוריהם המופלאים של ארטמיס פאוול ופרסי ג'קסון ממתבגרים חמודים ומחוצ'קנים בני גילן.
העדכונים האלו סיפקו את סקרנותי והשאירו אותי לגמרי בעניינים עד שגיליתי לתדהמתי ולהפתעתי שבתי המתוקה, קוראת גם היא ספר נוער אופנתי. מיד מיהרתי לחמוס אותו מספרייתה ולבדוק במה מדובר.

טוב, אז לא זו לא ספרות מופת, אך בהחלט יצירה ראויה.
בראש ובראשונה אהבתי שהדמות הראשית היא בת. כן, כן, ילדה, נערה, נקבה מה שתרצו. לבנות שלנו כל כך חסרות דמויות להזדהות איתן. דמויות חכמות, אמיצות יוזמות מדור אחר מה"האסופית" ו"נשים קטנות" שכבודן במקומן מונח, אבל הן ממש לא מודלים לחיקוי לנערה במאה ה-21.
אז קטניס היא אחלה גיבורה, ובספר יש עוד לא מעט דמויות נשיות אמיצות, חכמות ומעניינות, כמו פרים, רו, מאדג', ג'ואנה ואפילו סיי "שומן" והמפקדת קוין. בקיצור sisters are doing it for themselves!

לעומתן, ואני לא יודעת איך אף אחד לא התייחס לכך קודם, פיטה, בן הזוג המושלם, הוא פשוט נשי. הוא בחור יפה (אפילו יותר מקטניס) רגיש, שם את צרכי הזולת לפני צרכיו, בחור חמוד שאופה ומצייר. איזה מזל שקטניס זרקה את גייל המעצבן ובחרה את פיטה המתוק.

קטניס היא אישה עם ביצים אבל גם דמות מוסרית מתלבטת ומתחבטת (לפעמים קצת יותר מדי, כפי שטענו חלק מהקוראים האחרים). היא יודעת ומבינה שמלחמה היא לא משחק מחשב, שלכל מעשה יש השלכות וגם בין "הרעים" יש אנשים טובים, חפים מפשע וסתם ילדים או עוברי אורח תמימים. זוהי עוד סיבה טובה לבחור בסוף בפיטה הרגיש ולא בגייל החייל המושלם שמוכן לפוצץ את "ההר" במחוז שתיים על יושביו, בלי להתחשב בתוצאות. קטניס מפגינה ראייה הרבה יותר רחבה והומנית כשהיא טוענת ש"אנחנו כורים, וכורים לא מפוצצים כורים אחרים". מאוד אהבתי את התנהגותה בסיטואציה הזו, את ההתעקשות שלה להשאיר נתיב מילוט ללכודים והניסיון שלה לאפשר את חילוצם במחיר סיכון עצמי.

לדעתי החלק השלישי הוא הטוב מבין השלושה. הוא גם הקשה, האפל והאלים משלושתם. הוא גם פחות מתאים לילדים ולנוער שזועזעו מהאלימות הגראפית ולא הבינו תמיד את התיאורים המאוד אותנטיים של פוסט טראומה והלם קרב ופירשו את זה כ"מה פתאום קטניס משתגעת?" ו"למה כל החפירות האלו?". אז זהו, שהלם קרב לא תמיד כל כך חינני, והתלבטויות מוסריות ורגשיות עוברות פחות טוב מאקשן טהור אבל זה מה שעושה את הספר השלישי להרבה יותר מורכב ובעל ערך.

הטוויסט האחרון בספר, כאשר קטניס מחליטה להרוג את הנשיאה קוין, לאחר שהיא מבינה שהיא לא פחות גרועה מסנואו, הוא לדעתי יציאה ממש גאונית. קולינס ממחישה לקוראיה הצעירים שלא רק כל "הרעים" באמת רעים, גם לא כל "הטובים" באמת טובים. בעולם האמיתי שני הצדדים מונעים מאינטרסים ומשתמשים בעצם באותו ספר הנחיות. לכן, מי שבעצם מפוצץ את ילדי הקפיטול, ובסוף הורג את כוח החילוץ ואת פרים, הוא כוח המורדים, בהוראת הנשיאה קוין ובביצועו של גייל, החייל הטוב שמבצע כל פקודה בלי לחשוב. התירוץ הוא כמובן, סיום מהיר של המלחמה (גם אתם חשבתם על הפצצת הירושימה ונגסאקי ע"י האמריקאים?) אבל התוצאות של הפעולה הן הרסניות.

לסיום, קולינס יצרה טרילוגיית ספרי אקשן סוחפת, עם גיבורה אמיתית ואנושית וערך נוסף מוסרי והומני. אני אהבתי.

שלושים וארבע.
משהו כאן לא בסדר.
האם קולינס מתדרדרת???
לצערי, התשובה, באמת ובתמים, היא כן.

בעוד אמא ואח שלי מסתובבים כאן ומסיחים מעט את דעתי אחרי ששאפו גז הליום, (אל תשאלו) והם נשמעים כמו שני ערסים שיכורים, (באמת לא כדאי לשאול) קלטתי ששום דבר (אפילו לא הם) גורם לי לשמוח קצת יותר אחרי הסוף המאכזב.

----------------------------

אחרי אלפי תיחנונים, ניעורי כתף חפוזים והבטחות, סוף סוף הצלחתי להשיג את הספר, ולו רק לעשרים וארבע שעות.
התחלתי את הספר במהירות, ההתחלה הייתה רגועה, משעממת.
לא מתאימה לקולינס.

היא מציגה את קטניס שלנו כ"מבולבלת נפשית" מה לכל הרוחות?!
מהנקודה הזאת הכל התחיל להתדרדר.

קטניס מתחילה להשתגע, גם פיניק, גייל הופך קר ומרוחק, יש לי רשימה ארוכה מאוד של דמויות שהשתנו (ולווא דווקא לטובה) בספר הזה.

רשימה ארוכה של אכזבות, רשימה ארוכה של חוסר התלהבות.
אבל רק התחלנו (כינורות ברקע).

פיטה שלנו הופך משוגע לגמרי, חשבתי שהוא שביב קטן של שפיות, אדם שאפשר להיעזר בו ולהישען עליו, מאז שהוא הפך למשוגע ונתן לאש השנאה והבלבול לשרוף אותו (הבעה דרמטית) הוא הפך שונה, אחר, אין לי חיבה אל הדמות הזאת, אני נזכרת בדמות היותר טובה שהוא היה פעם ומנידה בראשי בעצב. אוי הדרמה.

שרשרת של אכזבות, קטניס נותנת הרגשה ריקה, היא לא ריגשה אותי כמו שריגשה פעם, הצמרמורת נעלמה כלא הייתה, למילים לא היו עוד משמעות.

היה קשה לקלוט את סדר האירועים, ולמוות של כמה מהדמויות החשובות לא היה ערך בשביל קטניס.
ספר מדכא וחשוך, בלי אור בקצה המנהרה שיעזור לנו להתאזן נופלת מצוק כדי להדגיש).

הנה לנו כמה דברים חשובים על דמות בעלת ערך גדול, שמתה-
פיניק היה אדם חשוב, בעל ברית של קטניס, בעלי ברית רגשית, שניהם חלקו את אותה הרגשה לגבי אהוביהם הכלואים אצל הקפיטול.
לקטניס לא היו שום יחסי אנוש לגבי חברינו הוותיק, היא הרגה אותו בלי למצמץ, ואפילו לא העזה להזהיר אותו, לומר מילה אחרונה, להיפרד לרגע, מילה אחת מזורגגת!

הכל היה מהיר מידי בספר, עצב שורר, דיכאון מבאס, לחץ לקראת סיום.

מלא ברגשות משעממים והחזרה על שורות שידועות לנו וזכורות לנו היטב, זה נותן הרגשה שקולינס מחפשת רעיון טוב בשביל צמרמורת שתקבל כתגובה, אבל הוא פשוט מיושן וחזר על עצמו יותר מידי כדי לעורר רגשות כלשהם.

קטניס הפכה רדודה, כדי להשיג מה שהיא רוצה היא משתיקה כל הזמן בנשיקות, רק בנשיקות, פיטה וגייל הופכים למעין בובות וזה לא ממש משעשע.

אבל, הוא עדיין שווה קריאה, והוא עדיין חובה לקהל המעריצים של משחקי הרעב.
הוא עדיין מותח, ולא צפוי יותר מידי.
נשארו חותמות מעטות של הסופרת, אבל הן עדיין טובות ומזכירות לי שהספר שלה, רק שלה.

קולינס אולי הייתה צריכה לעצור בספר הראשון, בנקודת השיא, ואם הייתה עושה את זה היא לא הייתה נופלת מטה, אבל אני שמחה שהמשיכה, זה מזכיר לי שסופרים אנושיים ובכל מקרה הם עושים טעויות.

מכירים את זה, שאתם קוראים ספר, שהוא פשוט מעולה ומאכזב באותו זמן?
כי זה בדיוק מה שהיה פה.

סוזן קולינס מסיימת את הטרילוגיה המותחת והמרתקת בספר שלישי ואחרון, מדכא ומציאותי.
סוזן קולינס קוטפת את הגיבורים האהובים עלינו בזה אחר זה, חושפת את הסודות, מאפשרת לאלו שנותרו חיים להשתגע. היא נותנת לנו לטעום; טעימה קטנה ממלוא האכזריות בעולם שיצרה. ואז היא מסיימת.

לא, הוא לא יוצא מהראש. שום דבר לא נפתר.אני חייבת עוד מידע, אני רוצה לדעת מה קורה עם כל מי שאהבתי. אני מרגישה כאילו יש מעט מדי פרטים, הסיום מבלבל, אני מאוכזבת. אני רוצה עוד.

אבל כנראה שמשחקי הרעב נגמרו.

את "משחקי הרעב" קראתי - ואהבתי - מזמן. "התלקחות" חיכה על המדף הרבה חודשים, והיה מחכה עוד כי אני לא אוהבת ספרי המשך, אבל השאילו לי את הספר הזה, אז קראתי את שניהם במכה. הטרילוגיה היא למעשה ספר אחד שחולק לשלושה, כשכל ספר נפתח בדיוק במקום בו הספר הקודם הסתיים.
יש 431 ביקורות על ספרי הסידרה. זו סידרה שזכתה להמון רגשות והתייחסויות. רוב ההתייחסויות הן מצעירים. הסידרה נתפסת כמיועדת לנוער: גיל הגיבורים, המון אקשן, "טרילוגיה", מצביעים על נוער. אבל כמו שאמרו כבר לפני הדילמות בהן עוסקת הסידרה אינן נושאים שנוער יעסוק בהם, או אפילו יהיה ער לזה שהן נידונות, ומי שקורא את הביקורות ברצף יבחין בזה בקלות.

עולם הסידרה מורכב מעיר שולטת ו 12 מחוזות משועבדים, החיים בעבודת פרך עד רעב, נשלטים ביד קשה עם פיקוח הדוק על מעשים, דיבורים, ואף מחשבות. ב"משחקי הרעב" מתבסס העיקרון של הקרבת הילדים - אין כמו הצורך ההורי לשמור על הצאצאים כאיום המרסן ומדכא כל סיכוי להתקוממות. בתוך הרקע הזה צומחת דמותה של גיבורת הסיפור. קטניס אוורדין היא בת 17. היא בעלת מיומנויות הישרדות מופלאות, אבל היא חושבת ומתנהגת כמו בת 17: העולם שלה שחור / לבן. היא אינה עוסקת בגווני הביניים. היא לא מבינה פוליטיקה, או אנשים. היא לא מודעת לרגשותיה, לא מבינה את "מאחורי הקלעים". ששם מתרחש הסיפור האמיתי. שם רצונות ושאיפות של אנשים מבוגרים יותר, מרושעים יותר, המבינים את מה שההיסטוריה מלמדת - שכששלטון ודיכוי מגיעים לסופם הם ישלמו מחיר מלא על מה שעשו. אותם מבוגרים מתוחכמים מבינים גם את ערכם של סמלים, מניפולציות ו(דיס)אינפורמציה - גם לאוכלוסייה שדוכאה והורעבה והוזנה בתערובת של לחם (צר) ושעשועים.

במסווה של סיפור הרפתקאות כתוב מצויין הספר עוסק בדילמות הרבה יותר מעמיקות: שיטות של ניתוב רגשות ההמונים, למשל. (באמצעות הפחדה ודיכוי וגם חינוך ואילוף) מניפולציות של מי שמבין את רגשות ההמונים - פוליטיקאי או סטייליסט... וגם גבול הפחד. זה שאם עוברים אותו הפחד כבר לא ישפיע, ויהפוך לחרב פיפיות לזה שהפעיל אותו.
אני מבינה את אכזבתם של הצעירים שכתבו פה. הם רוצים סוף יפה לסיפור הזה. שגיבורים מסויימים לא ימותו. שאחרים יתחברו. שאמא שנשארה לה בת יחידה תתאחד עם בתה. אבל מי שיתייחס לסיפור ברצינות יוכל לזהות בו המון מרכיבים מחיינו. אם אתם לא מאמינים לי - תקראו עיתון.

הההה! התפרצתי לחדר שלי. יום רביעי, יום לפני ההשקה הרשמית של עורבני חקיין בארץ. עותק מוקדם הגיע לסניף הדואר כדבר דואר רשום כבר ביום שני, ויום שלישי עבר עליי בציפייה מורטת עצבים. כשאני פותחת את אריזת הקרטון העבה אני מגלה ספר אנונימי: כריכה לבנה ופשוטה עליה מוטבע רק "עורבני חקיין, סוזן קולינס, עותק קריאה מוקדם" ותאריך היציאה של הספר.
כל נים בגופי רצה להסתער על הספר, אבל למרבה הצער היו לי שיעורי בית בהיסטוריה. נאנחתי אנחה כבדה, לקחתי את הדפים עם המשימות, את עורבני חקיין ואת ספר היסטוריה שלי לקומה התחתונה של הבית, תוך שאני מקווה בסתר לבי שיהיה לי קצת זמן פנוי.

בערב התחלתי לקרוא את עורבני חקיין. יש לציין שבסוף כיתה ו' קנו לי את הספר באנגלית והתאמצתי מאוד לקרוא אותו. בסביבות עמ' 200 הבנתי שכולם הורגים אחד את השני, דפדפתי לאפילוג וגיליתי איך הכל נגמר. וזהו.
אבל בקריאה שנייה ומלאה בעברית גיליתי עולם שלם. פאנם הבוערת נפרשה מול עיניי, קטניס הלועסת את העיפרון בחדר הפיקוד במחוז 13 ומתלבטת מה לבקש. פיטה השבוי. גייל שמשקיע את כל כולו בפיתוח כלי נשק ומלכודות עבור המורדים כי הוא לא מסוגל לחשוב אפילו על קשר רומנטי עם קטניס אחרי כל מה שראה ושמע על הרומן שלה עם פיטה. לכאורה, עלילה מושלמת נוסח סוזן קולינס.

אבל איזו נפילה. קטניס, הדמות החזקה ביותר שיצא לי לקרוא (למעט קטסה מ"מחוננת", בקטעים מסויימים), נשברת במפתיע ומתחילה להרהר בבחירות שלה, במה שעבר עליה. אני לא אומרת שזה לא נחמד לחטט לה קצת בראש, אבל כשזה נמרח לאורך שליש ספר בתואנה שהיא "מבולבלת נפשית" זה ממש עובר כל גבול. הלו, קטניס יקירתי, את מנצחת ממשחקי הרעב, את רגילה שמפעילים אותך. מה זה הכעס הזה? פתאום גילית שאת רק פרצוף יפה ושאת לא שווה כלום בלי כל הרומן שלך עם פיטה? יופי, יקירתי. בוקר טוב. אולי עכשיו תוכלי לחזור לזירה ולגרום לי לשמוח קצת?

ביום חמישי הייתי צריכה לנסוע לתל אביב. נתקענו בפקק ואני מיד שלפתי את עורבני חקיין וסיימתי לקרוא.
אני לא יכולה לומר שלא נהניתי, אבל אני לא יכולה לומר שהספר מצוין. כמי שאהבה מאוד את הספרים הקודמים, נראה לי שזהו סוף מצוין לטרילוגיה שהייתה יכולה להיות יוצאת מן הכלל אבל נחלשה באמצע.

בשני החלקים האחרים של הספר האקשן חוזר. בכל זאת, יש בזה תחושה של חיפזון, מהירות ואולי אפילו רצון לסיים כבר. היה אפשר בקלות לפצל את עורבני חקיין לשניים מבחינת העלילה ולמתוח אותה בקלות על עוד ספר.

המוות של דמויות מוכרות ואהובות זו אחר זו מחליש את הספר עוד יותר. מחריד לצפות בקטניס הופכת מציידת נועזת לכלי משחק בידיים של פוליטיקאים. מאוד מחריד.

מצד שני, נהדר לגלות את היימיטץ' כמדריך טוב וכאדם שקול ואמין. יפה לגלות את השינויים שחלו באנשי הקפיטול.

ולנקודה הבוערת ביותר: פיטה. הרי זה ברור מאליו מה קטניס תבחר. למה צריך היה לגרום לו לאבד את עצמו כדי להוכיח שקטניס אוהבת אותו? נראה לי חסר תועלת ומאוד לא נחוץ.

הייתי מאוד רוצה להעניק לספר חמישה כוכבים. אבל כפי שהוא, ארבעה כוכבים יהיו נדיבות מצדי. נתפשר על שלושה בגלל ההתעסקות המוגזמת בפסיכולוגיה, האקשן הלחוץ והסוף המאולץ.

בניגוד לשני החלקים הראשונים של הטרילוגיה יש לא מעט מחלוקות לגבי טיבו של החלק השלישי. לעניות דעתי החלק השלישי בטרילוגיה אמנם פחות מהנה משני החלקים הקודמים אבל עדיין מעולה ומרתק.

החלק השלישי מתנהל רובו במחוז 13 ואינו כולל את ״משחקי הרעב״ אלא את המרד בקפיטול כאשר קטניס משמשת כסמל של המורדים בדמות ״העורבני החקיין״. חלק זה בסיפור מלמד את הקורא, במידה שאינו מודע לכך, שלא משנה באיזו סביבה אתה חי, אינך באמת חופשי ובעולם הטכנולוגי אתה מופעל ע״י מניפולציות שונות, גלויות וסמויות של גורמי השלטון. אני ניחשתי מראש מה יהיה בסופו של הנשיא סנואו (ומי שקרא יבין למה כוונתי).

סיום הטרילוגיה נכתב להתרשמותי כשהסופרת כבר סחטה מעצמה את שאריות המיץ ונראה על פניו לא אמין, אבל בסה״כ אין מצב שהחלק השלישי יקבל ממני פחות מארבעה מנצנצים.

יומולדת!!
הפתעה!
מסעדה!
אחותי נותנת לי שקית.
ובתוכה יש -הוא ולא אחר.
עורבני החקיין!!
איזה ריגושיםם!!
אני מתחילה לקרוא.
ולקרוא.
קטניס הנערה שכ"כ התחברתי אליה,
כ"כ מיואשת!
כל דקה שלה זה לרצות למות, להלחם..
ההתחלה ממש אהבתיי.
אבל הסוףף אין מילה יותר מדוייקת: מבאס!
לאן גייל נעלם?
איך היא מביאה ילדים עם משהו שעוד שניה רוצח אותה?
איך אמא שלה עוזבת אותה ,גם שכשעכשיו היא הבת היחידה שלהה?
וכמעט כל האנשים שאהבה מתים לה מול העיניים!
מזעזעע!
בספרים האלו סוזן הופכת את החיים לכלום!
אנשים מתים על ימין ועל שמאל.
והבעיה העיקרים היא ,שהיא דאגה שהספר יהיה כל כך מציאותי,
שנרגיש שהוא כל כך מציאותי ,שפה זה דופק אותנו.
כשגמרתי את הספר פשוט המשכתי אותו על דעת עצמי לקחתי עיפרון ונייר והתחלתי לכתוב סוף טוב יותר.
מה שהיה חסר בסיפור.

ההתלהבות סביב סדרת ספרי 'משחקי הרעב' כבר מזמן אינה בלעדית לבני נוער, ובכל זאת התלבטתי רבות אם לנסח עליהם ביקורת. עם כל הבאזז שסביבם, ולמרות האלימות הרבה שלהם, והאווירה הדכאונית והקודרת שלהם, בעיני הם עדיין, למרות הכל, מתאימים בעיקר לקוראים צעירים. מעצם זה שגיבורת העלילה היא נערה, עם מחשבות של נערה, זה לא באמת יכול היה להיות אחרת. ככה שאני קצת אמביוולנטית לגבי השורה התחתונה של ביקורת זו. אז מה אם 'עורבני חקיין' הוא ספר טפשי בעיני? הרי לא כתבו אותו בשבילי. ומן הסתם מתחתיי ומעליי בעמוד זה יימצאו הקוראים המתאימים לו, שיגמרו עליו את ההלל.

אחרי שאמרתי את זה, אני חייבת להדגיש שלדעתי הספר הראשון בסדרה, 'משחקי הרעב', הוא ספר טוב ומעניין גם לקוראים מבוגרים. הוא כתוב היטב, מותח, קצבי, ובבסיסו רעיון אחד מקורי ומסעיר. מן וריאציה עתידנית, מחרידה ושותתת דם שמשלבת את קרבות הגלדיאטורים האכזריים מרומא העתיקה, עם תכניות הריאליטי כגון 'הישרדות' וה'אח הגדול' המטופשות והמלוקקות של ימינו. הרעיון חזק, הביצוע מצוין, והניסיון העשיר של המחברת בתכנית טלויזיה אמריקאיות נותן ערך מוסף לקריאה. הוא אמנם לא צולל לעומקים, אבל הוא בהחלט ספר קריא וראוי.

שני ההמשכים שלו, לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר. 'התלקחות' הוא סתם 'מור אוף דה סיים'. וריאציות נוספות על אותו רעיון. אפשר לקרוא אבל לא חייבים.

'עורבני חקיין' זו כבר נפילה אמיתית. עושה רושם שנכתב בחיפזון ובחוסר הקפדה, תחת לחץ להכות על הברזל בעודו חם, ולנסות להמשיך את המומנטום בטרם הוא דועך. הדרך הקלה להשגת המטרה היא פשוט הצפת הספר באלימות בלתי פוסקת. כנראה זה הקלף שאיתו קולינס קיוותה לגשת לסניף הבנק הסמוך. מלבד אלימות מכל הסוגים והמינים - אין בספר הרבה. העלילה שלו קלושה, צפוייה וחסרת ברק. הדמויות המיוסרות שלו מעצבנות ולא משכנעות והדיאלוגים פשטניים ומשעממים.

במיוחד בעייתי בעיני בספר זה, בניגוד לשני קודמיו, הוא כשלונה של קולינס לספק סיבה עלילתית משכנעת לכך שקטניס אוורדין ממשיכה להיות 'חשובה' כל כך ומרכזית כל כך בעלילה. הטענה כאילו כל גורל המרד תלוי בנכונותה של הילדה הגיבורה להצטלם לקמפיין למענו, הורדים הלבנים שנשיא הקפיטול משאיר לה, האסטרטגיות הסודיות שמתגבשות בקרב צמרת המורדים שקשורות רק בה, כל אלו ועוד – מגוחכים להחריד. לשם השוואה, אפשר להיזכר בסדרת ספרי 'הארי פוטר', אשר בה חשיבותו הרבה של הארי מנומקת היטב מבחינה עלילתית לאורך כל שבעת הספרים, ונובעת מהמפגש ההיסטורי שלו עם וולדרמות' והכישוף המסתורי שמקשר ביניהם. חבל שקולינס לא השכילה גם היא למצוא סיבה אחת טובה ומשכנעת לכך שקטניס ממשיכה לככב בספר הזה כמרכז היקום. הנימוק שהיא 'סלב' ו'סמל' פשוט חלש מדי, במיוחד בהתחשב ברמות האלימות והאכזריות שהספר מציע. למי איכפת מ'סלבס' בתנאים כאלה.

השורה התחתונה: משחקי הרעב – כדאי. התלקחות – אפשר, אבל לא חייבים. עורבני חקיין – מיותר לגמרי. קורא מעל גיל 18 שסקרן לדעת איך נגמרת הסאגה הזו, עדיף פשוט שישאל מישהו ויחסוך לעצמו זמן יקר ושעמום. חבל שאני לא עשיתי את זה.