ביקורת ספרותית על ציר הדובדבנים מאת אהרוני מיכל
ספר טוב

---

את הספר לקחתי מהספרייה בזכות ההמלצה של ליילק.
וזה בהחלט היה שווה את המאמץ.
הדמות הראשית, יולי[ה], פשוט מעולה.
היא מדהימה, חזקה ואמיצה, אבל במקביל לבגרות שלה היא גם שנונה וכיפית. היא מתחברת עם אנשים וכחנים ודעתניים, אבל גם לה יש דעה והיא לא חוששת להגיד אותה. התאהבתי בדמות הזאת, מעל הכול כי היא כל כך אמיתית, אנושית. כל כך אחת מאיתנו. כל כך אני.
והחברים של יולי- כמה מילים עליהם; צוקי לא היה ממש פעיל, דמות נחמדה ומצחיקה וקצת מוזרה. אבל גליה- אוהווו, איזה עונג. סוף סוף, הפמיניסטית הלוחמנית שתמיד רציתי להיות קיבלה תפקיד גדול בספר. אני מדי פעם נותנת חופש דיבור לגליה הקטנה שבתוכי, שלא יצטבר יותר מדי חומר למחשבה, ולכן השתגעתי על הדמות המגניבה הזאת.
חוץ מזה, הכתיבה מעולה וקולחת, ממש כיף לקרוא ולא רוצים לפספס אפילו משפט אחד.
מנגד- אוי, סיפור בלשי מעצבן. איך שתעלומה בלשית ולא-ממש-קשורה יכולה להרוס ספר טוב. אז היא לא הרסה את הספר, אבל בהחלט הורידה לו כוכב אצלי.
עוד משהו שעיצבן אותי עד מוות בספר היה בני שושן. אח, בני יקירי, אתה לא מבין עד כמה יש לך מזל שאתה לא דמות אמיתית. כי אם היית, הפנים שלך היו נראים עכשיו כמו בשר טחון, ובזכותי.
קל לי מאוד לשנוא דמויות, בייחוד כאלה מלאות מעצמן, אבל שושן הוא פשוט שיא השיאים. במצעד הדמויות השנואות שלי, לינדן אשבי מ"הגן הכימי" ובני שושן מתחרים על המקום הראשון.
בהתחלה, הוא סתם היה נראה לי צדקן מעצבן שאוהב שמתרפסים אליו ומודים בטעות מולו. אחר כך הוא ירד לחייה של יולי עם הקטע שהיא עשירה, ובכל הקטעים האלה התעורר בי דחף לא רציונלי לחנוק את הספר. אני יודעת מה זה דעה קדומה, ואני עוד יותר שונאת אותה כשהיא לא מבוססת על כלום. אני קורבן אומלל [כינורות ברקע...] לדעות מטומטמות כאלו ואחרות, אבל אני התרחקתי מאנשים כאלה כמו מאש- לא לפני שניפצתי להם את הסטיגמה בבעיטה.
בכל מקרה, אחרי זה שושן התנהג כאילו יולי הייתה צריכה פשוט לרוץ לזרועותיו השריריות כשהתברר לה שהוא אוהב אותה, הרי ברור שהיא תרצה אותו- אליל הבנות וכוכב הכדורגל! אך למרבה ה"הפתעה", כשיולי התנהגה בצורה נורמלית, כמו כל בת עם קצת שכל, ואמרה לו שירד ממנה אחרי כל הפעמים שהוא משפיל אותה- הוא התעצבן ורדף אחריה בצורה ממש גועלית. לפעמים הוא ממש כפה את עצמו עליה ולא נתן לה לנשום או ללכת.
אני יודעת שיש המון דמויות כאלה בספרים ובמציאות- הבנים השחצנים שהופכים לסמרטוט רצפה רק כשבת כלשהי עוברת לידם- אבל כמו שאמרתי, יש פה דמות שוברת שיאים. אני שנאתי אותו שנאתי אותו שנאתי אותו! ורק לא הבנתי למה יולי לא מנפצת לו את האשליה הגועלית, למה היא מסכימה לדבר איתו בכלל, למה היא אוהבת אותו, לעזאזל!

אה, והסוף של הספר?
מי כמוני יודע שקשה לגמור סיפורים וספרים בצורה טובה. אבל זה...פשוט פתוח מדי ומעצבן. לא נורא, בגלל העלילה המעולה אסלח לסופרת על זה.

בקיצור: אהבתי מאוד חוץ מכמה נפילות קטנות פה ושם. מומלץ בחום, בייחוד ביחס לסופרים ישראלים אחרים.

» ביקורות נוספות של לואיזיאנה מנטש
» ביקורות נוספות על ציר הדובדבנים