ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 10 בפברואר, 2013
ע"י לואיזיאנה מנטש
ע"י לואיזיאנה מנטש
המבצע לקריאת-ספרים-בעקבות-ליילק-הנוטשת חוזר ובגדול!
כמו שהבנתם, גם את הספר הזה קראתי בזכות ליילק (אם חזרת לאתר ואת רואה את זה, זו מחמאה...). וכמוה, גם אני מאוד אהבתי אותו.
קודם כל, בתור ספר מבוגרים הוא לא היה פלספני או מתחכם מדי, וגם כמעט שלא היו בו קטעים סוטים. לא יותר מבספרי נוער מסוימים, בכל מקרה.
דבר שני, אני חייבת לציין שהכריכה נראית זוועה. זה נראה כמו ספר קיטשי ומשעמם רצח שזקנה עיצבה. ספר שמתאים לשעת התה והעוגיות של סבתא אנגלייה.
ובכן, ממש לא.
הגיבורה של הספר היא הכי לא קיטשית, רומנטית ומשעממת שיש.
ג'ודית היא דמות מדהימה. אמיצה וחזקה, אבל גם ביישנית קצת. יפהפייה, אבל לא מודעת לזה. חברה נאמנה, אבל גם אמיתית וכנה. היא גיבורה מעולה ודמות מיוחדת. הבעיה היחידה שלי איתה הייתה הטעם המזעזע שלה, לטעמי, בגברים. אבל זה נושא שנוי במחלוקת.
בלי יותר מדי ספויילרים, אני אנסה לתאר את הספר. אבל הוא לא ממש ניתן לתיאור.
הספר הוא ספר מרגש וסוחף על הכול: מה זה משפחה, בעצם? מה הוא בית? האם חברים, נפלאים ונדיבים ככל שיהיו, יכולים להיות תחליף למשפחה?
בכל הזדמנות שיכולתי, התחפרתי בפינה עם הספר עב-הכרס הזה, עד שצלחתי את כל 751 עמודיו. ואפילו אז, כשסיימתי, הסוף היה נראה לי מהיר ופתאומי. כי זה לא סיפור שמתחיל ונגמר. אלה חיים שלמים, על נערה שחייתה בכל שנות ההתבגרות שלה בלי משענת משפחתית נורמלית, וכשסוף סוף הייתה אמורה לקבל אחת כזו- המלחמה התחילה וקרעה אותה ממשפחתה כמעט באופן סופי. היא מתבגרת והופכת מנערה חמודה ומבוהלת לבחורה בוגרת ומיושבת. אבל עד הסוף- הלא סופי באמת- היא לא מוצאת את הבית שלה, את הפינה המשפחתית שלה. לא באמת.
וכשהיא מגיעה לזה- היא יודעת כמה קשה וארוכה הייתה הדרך עד לשם, והמאמץ משאיר בה סימנים. סימנים שמתווים את האופי שלה.
סך הכול, זה ספר טוב שמשאיר בך משהו. לא חותם עמוק, אבל משהו. משהו שתמיד יישאר איתך. או איתי, לפחות.
5 קוראים אהבו את הביקורת
5 הקוראים שאהבו את הביקורת
