ביקורת ספרותית על ארמון חצות מאת קרלוס רואיס סאפון
ספר טוב

---

אתם מאמינים בנקמה?
ואם כן, כמה רחוק תלכו בשביל הנקמה האישית שלכם?
אתם מאמינים באמונה עיוורת ללא תנאים בדבר אחד ובודד?
ואם כן, כמה רחוק תלכו אחריה?
אתם מאמינים בחיי נצח? רוצים את זה?
ואם כן...
מה תקריבו למענם?

הספר הזה, לא סתם מתאר סיפור איימים. לא ולא. קודם כל, בל נשכח שקרלוס רואיס (האגדי, לטעמי) פתח בעוד יצירה מעולה.
זה לא רק סיפור איימים. לא סתם פנטזיה נדושה.
הספר הזה מתאר, לפחות בעיניי, הרס של בן אדם ועולמו למטרות מזעזעות. ואת ההריסות של הבן אדם? קמות לחיים ומשמידות כל דבר בדרכן.
ככה אנחנו, בני האדם. חלק מאיתנו משמידים, חלק מושמדים והעפר שלהם הופך למשמידים בפני עצמם. והשאר? ניצלו במזל מטלפיים רעות. ורק החיים הקצרים מצילים אותם. ומחזורות חיים חדשים הם היחידים שמונעים מכל העולם להיהפך למרוסק ואפל.
"'את יודעת מה החיה הדומה ביותר לבן האדם?' שאל בחביבות.
שיר הנידה בראשה לשלילה.
'אני רואה שהחינוך שסבתא שלך העניקה לך הוא דל עוד יותר ממה שהעזתי לחשוב. אין תחליף לאב...'
הוא פתח את סל הנצרים והכניס את ידו לתוכו. ניצוץ מרושע עמד בעיניו. כשהוציא את היד היא אחזה בדבר מה גמיש ומבריק. נחש. אפעה.
'הנה החיה הדומה ביותר לאדם. הוא זוחל ומחליף את עורו כשנוח לו. הוא שודד מבעלי חיים אחרים את צאצאיהם בעודם בקן, אבל הוא לא מסוגל לעמוד מולם בקרב הוגן. המומחיות שלו היא לנצל שבריר שנייה של הזדמנות ולנשוך את נשיכתו הקטלנית. הארס שלו מספיק לנשיכה אחת בלבד והוא זקוק לשעות כדי לחדש אותו, אבל מי שננשך נידון למוות איטי ובטוח. כשהארס זורם בוורידי הקורבן, הלב שלו הולך ומאט עד שבסוף הוא עוצר. גם ביצור הקטן הזה, השפל כל כך, יש פואטיות מסוימת, כמו באדם. אבל בניגוד לאדם, הנחש לעולם לא ינשוך את הדומים לו. חבל, לא? אולי משום כך הנחשים האלה מצאו את עצמם בתור בידור ברחוב, כלי שהפקירים משעשעים בו עוברי אורח סקרנים. הוא עדיין לא התעלה למדרגת נזר הבריאה.'"
הציטוט הזה, לדעתי, מראה ומוכיח שהאויב הכי גרוע של בני האדם, הוא לא יותר מאנחנו עצמינו.
כמה רחוק אנחנו הולכים, כמה רחוק אנחנו מגיעים בשביל לפגוע... כמה רחוק פושעים הולכים כדי לרסק חפים מפשע?
כמה רחוק אנחנו מסוגלים להגיע, בגדר המציאות?
כאן רואיס לקח את זה רחוק יותר.
מה כוחה של נשמה השואפת לנקמה?
מה כוחה של אותה הנשמה, שהיא מגלה שלא נותר במי לנקום?
ולאן עצם הפגיעה בחפים מפשע מסוגל לדחוף אנשים מרוסקים לעשות?
התשובות (או חלקן) בתוך הספר. לטעמי תמצאו אותן מעניינות.

רואיס פצח ביצירה מעולה ומרתקת שסחפה אותי לא פחות מקודמותיה. אמרתי שאני מרוצה ששרביט הכתיבה נמצא בידיים טובות - עכשיו אני מרוצה אפילו יותר מהרגיל. כי זה רואיס. רואיס המוכשר.

לא ממש הייתי רוצה לגשת למכניות, כי יש כל כך הרבה מעבר, אבל בואו נתחיל בחלק המכני יותר של הביקורת ולא ניתוח פסיכולוגי עמוס.

קודם כל, העטיפה לא כל כך מושכת. הבחור באמצע לא הצליח לסקרן אותי ברמות מדהימות. ניגשתי אל הספר לא בגלל התקציר, ובטח שלא העטיפה, אלא בגלל השם של הספר.
שנית, הדמויות קצת... קשה לי להבהיר את זה. נראה שהן בולעות דברים ממש בקלות ומסתגלות למצבים ממש מהר, כי אנשים פסיכיים ולא אנושיים קיימים והם מקבלים ומתמודדים עם זה דיי מהר - נפל כוכב. לצערי.
שלישית, ואחרונה, הנקודה היא שההתחלה מעט משעממת. למרות המתח. היא קצת מעייפת. אבל לדעתי לא כדאי ליפול בגלל זה. בעיקר בגלל שההמשך מעולה.

זה כל מה שהיה לי לומר.
שוב, הספר מדהים, מעולה. רואיס עשה זאת שוב (לדעתי. כי היו כמה שירדו עליו*~*), ואני ממליצה בחום (:

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על ארמון חצות