ביקורת ספרותית על ארמון חצות מאת קרלוס רואיס סאפון
בזבוז של זמן

---

מה קרה ב-2006, שנה לפני שהומצא האייפון, המכשיר הלוכד את מבטי בני הנוער בכל העולם? יצא ספרו של קרלוס רואיס סאפון, זה מצלה של הרוח, ונקרא ארמון חצות. מה הקשר בין השניים, האייפון והספר? אם נניח שב-2006 בני נוער נטולי מסך עוד קראו ספרים, בספק אם הספר הזה היה לוכד את תשומת לבם ומצליח להזיז שם נימה.
הסיפור הוא סיפור מבולבל לגמרי, מטורלל גם בהתאם לחוקי הז'אנר, חסר חן ותינוקי אפילו שהוא מיועד לבני נוער ונקרא, כמו במקרה הזה, ע"י מי ששומר אמונים לזה שכתב את צלה של הרוח ואינו נער.
ובמה דברים אמורים? השנה היא 1932, קצין בריטי מנסה נואשות להסתיר תאומים שאך זה נולדו מפני מי שמנסה להשיגם. הפרדה בין התאומים היא במקרה הזה הדרך הטובה ביותר להסתירם וזה מה שנעשה. הבן התאום נמסר לבין יתומים וגדל עד גיל 16, אז הוא צריך לעזוב יחד עם חבורת צ'אובר, השביעיה שעברה יחדיו הרפתקאות רבות בבית היתומים ונשבעה לעזור האחד לשני כל עוד הם יחד.
מי שחזר לרדוף את התאומים מגיע בדרך לא דרך, התאומים כלל אינם מודעים לקיום אחד של השני, רק הסבתא יודעת. היא מגיעה לקחת/להזהיר את הבן התאום כשהיא למעשה גידלה כל השנים את הבת. התאומים הם בניהם של מי שתכנן תחנת רכבת מפוארת ומסילות שהיו אמורות להסיע מיליוני הודים ולשחררם מעול השלטון הבריטי. בנסיעת הבכורה הרכבת התרסקה ועלתה באש עם 365 יתומים על סיפונה. מכאן מתחילה הרפתקה לא ממש הגיונית ולא ממש מעניינת, המגיעה לסוף סתמי.
בקיצור, שומר נפשו ירחק. סאפון לא מבין ללב הנוער או בעל מניעים אחרים.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על ארמון חצות