איזה יום ארור. הרגע הרגתי שני יתושים בגודל טרנטולה, אבל אז החברים הענקיים שלהם החליטו להתנקם בי (או שהם סתם החליטו שאני טעימה) ועכשיו הלכה התוכנית שלי להראות במקומות ציבוריים בחופש.
אז מה אני עושה בדרך כלל כשמשהו מעצבן קורה? קוראת ספר! (ספרים- הפיתרון האולטימטיבי להכל, קנו ספרים עכשיו בחנויות הספרים! זה לא פרסומת סמויה, אבל החנויות שלנו פתוחות משמונה עד עשר.^^ )
למרות ששמתי לב שלא כולם יסכימו איתי שהספר הזה מרגיע או משחרר או שכיף לקרוא אותו ביום חורפי קר עם פוך ושוקו חם, או בתקופה הזאת של השנה עם מזגן ושוקו קר. (זה כל כך יותר טעים משוקו חם)
והסיבה לזה? האהבה בין סם לגרייס, שהיא אחד האלמנטים הבולטים בספר, ואנשים מסויימים חושבים שזה מתוק וחמוד, והאנשים האחרים חושבים שזה קיטשי יותר מדי ולא מציאותי, כי הרי אהבה כזאת, דביקה וקטשית ומתוקה להחריד (אבל בצורה טובה), יש רק בספרים. פשוט יש יותר מדיי ספרים שמתארים אהבות חזקות כאלה, אבל כשזה מגיע למציאות, זה קשה לדמיין שמתישהו איכשהו תמשך למישהו באותה רמה שסם נמשך לגרייס. רמות הקיטשיות הגבוההות בספר, הן בדרך כלל הסיבה העיקרית לחוסר הזדההות עם הספר.
אבל מה אם אני אגיד לכם, שאהבות כאלה כן קיימות במציאות? שמצאתי מישהו עכשיו שאני מאוהבת בו עד מעל לאוזניים, באותה צורה קטשית ומפחידה טיפה שבה גרייס אוהבת את סם? עכשיו כבר לא תוכלו להשתמש בתירוץ הזה ולהגיד שהספר לא מציאותי.
אחרי שהוכחתי את זה בצורה מדעית על עצמי, אני יכולה לומר לכם בביטחון שאהבות כאלה אפשריות. הרגע נתתי לכם סיבה אחת פחות לשנוא ספרים בגלל שהם קיטשיים! (חוץ מ'לנצח' (לא לבלבל אותו עם 'נצח') ושאר ספרי בני האלמוות. הם כבר קיטשיים בצורה מטומטמת)
הספר הזה היה מותח יותר ומעניין יותר מהספר הראשון, הוא פשוט גורם לך להשאב לתוכו. באמצע הקריאה, לא יכולתי שלא לתהות ביחד עם הדמויות לגבי הגורם שהופך אנשים לאנשי-זאב, ובסוף קיבלתי רק תשובה חלקית ומעורפלת. זה חכם מצידה של הסופרת לתת תשובה כזאת, כדי להבטיח שנרצה לקרוא את הספר השלישי כדי לגלות מה גורם לזאבים להחליף צורה, ולמה הם מגיבים בצורה שונה.
אבל, אם אני לא מקבלת לזה תשובה בספר השלישי, אני הולכת עם נבוט הישר אל הבית של הסופרת. אגב, ידעתם שנבוט זה סוג של מקל בייסבול קדמוני עם קוצים?
היה משהו קטן שדי הפריע לי בספר, והוא שגרייס פשוט מושלמת מדי. אין לה אויבים, שמתם לב? היא מוצאת חן בעיני כל אדם שהיא פוגשת.
איזבל הייתה סנובית ושטחית בתחילת הספר הראשון, אבל היא מתנהגת טוב אל גרייס והיא השתנתה אחרי שהיא התחברה יותר עם גרייס ואחרי שהיא גילתה את הזאבים.
קול הוא זמר להקת רוק מטורף, מכור לאלכוהול ולסמים וחותך את עצמו ולא שם על כל העולם ואישתו ואחותו ודודתו החורגת צובטת הלחיים, אבל פתאום כשהוא פוגש את גרייס היא ישר מוצאת חן בעיניו והוא נהיה פחות מגעיל כדי להתיידד איתה.
כאילו גישת הלא-אכפת-לי-ממך נעלמת אצל כל אדם ברגע שהוא רואה את גרייס.
זה לגיטימי שלכל דמות יהיו אנשים שמחבבים אותה וכאלה שמחבבים אותה פחות, ואם זה לא ככה וכל העולם אוהב אותה, זה די מפריע להתחבר איתה ולהזדההות איתה.
אבל ביחד עם זה, אני לא יכולה לומר ששנאתי אותה או שלא יכולתי להתחבר אליה בכלל. אבל מצד שני, הייתי מתחברת אליה אפילו יותר אם היא לא הייתה כזאת מושלמת.
העלילה הייתה מעניינת. זה מוזר שקראתי את הספר תוך שבועיים, פי 10 בערך מהזמן שלוקח לי לקרוא ספרים (בעצם אולי זה לא כזה מוזר, מי בכלל מספיק לקרוא משהו עם כל עומסי הלימודים האלה?) כי העלילה הייתה לגמרי מותחת ומורטת עצבים. קשה לעזוב את הספר מהיד.
אה, ויש גם דמויות חדשות בסיפור! (שחצי מהן מתות בסוף. טוב, חצי זה לא כזה הרבה אם המספר של הדמויות החדשות היה 2, ורק דמות אחת מתה.)
זה די מפריע שלא היה הרבה מידע או רקע על ויקטור, וכל מה שאנחנו ידענו עליו היה מנקודת המבט של קול. הסופרת יכלה לפרט עליו קצת יותר ולא רק להגיד שהוא היה בלהקת נרקוטיקה ושהוא אח של אנג'י.
קול הוא דמות מוזרה. מצד אחד, די קל להתחבר אליו ולהבין אותו, ומצד שני קל מדי לחשוב ''וואו, איזה חולה נפש!'' ואז לראות שיש לך לא מעט דברים משותפים איתו ולתהות מה זה בעצם אומר עליך ועל מצב בריאות הנפש שלך.
לא הבנתי את הקטע בין קול לאיזבל. היא אוהבת אותו? הוא אוהב אותה? זה סתם תשוקה מינית מה שיש בנהם, או שהם סתם ידידים וזהו? אני מצפה לתשובות בספר השלישי!
לסיכום-
הספר מעניין, הרעיון עם הזאבים פשוט מדהים ומקורי ושוקו קר זה יותר טעים משוקו חם.
מומלץ (עם שוקו) !
