“**** מה קראתי בגיל חמש עשרה או שש עשרה? בחיי שאני לא זוכר. הייתי כבר מבוגר מדי בשביל חסמב"ה או החמישיה הסודית, ספרים "מורכבים" לא עניינו אותי במיוחד, ואני די משוכנע שהארי פוטר עוד לא נולד. תעלומה. פשוט אין לי מושג. קארל מאי? רובינזון קרוזו? אני חושב שאלה היו יותר בגיל עשר או אחת עשרה. הספר הזה התגלגל לידיי כי הילדה שלי בת התשע לקחה אותו בספריה ואמרה לי אחרי כמה עמודים שהוא קצת גדול עליה, שזה דבר די מוזר להגיד מבחינתה, בכל זאת מדובר על תולעת ספרים שזוללת הארי פוטרים ביומיים, ושולחת ידיים גם למדפים של הספרים למבוגרים. תני לי לנסות, אמרתי לה. אם אני אתרשם שזה משהו שיכול לדבר אלייך, אני אגיד לך. כמבוגרים, ספרי נוער מובהקים עשויים למלט מבין שפתינו בעיקר נחרות בוז, ודי בצדק. למדנו ללגלג על כל תקופת זמן שכבר עברנו, ותמיד, איכשהו, אנחנו מרגישים בהווה חכמים לאין שיעור לעומת העבר שבו אנחנו נראים לעצמנו-דהיום מטופשים נורא, וכך גם הספרים שקראנו אז, שהתאימו לאותה קבוצת גיל, ולא יכולים להיות, בעינינו הכה-אנינות כעת, שום דבר אחר חוץ מאידיוטיים פאר-אקסלנס. הפעם, גמרתי אומר לצבוט את נחיריי בשתי אצבעות ולצלול מעדנות לתוך ספר נעורים ערפדי, משהו שעלה בידי די בקלות לוותר עליו עד כה. ערפדים זה אינפנטילי, ואקדמיות לערפדים חתיכים וערפדות חטובות הן אפילו עוד יותר. אם כבר ספרי נוער, עדיף לקרוא את משחקי הרעב. ובכל זאת, איזו רעה כבר יכולה לצמוח מכמה שעות של פעולה ערפדית בגובה דשא? להיפך - כך אולי אוכל להיזכר בתחושה הנשכחת של לקרוא ספר בלי להתייחס אליו ברצינות תהומית מדי. הספר הזה זכה לתשבוחות מקצה לקצה, ורוב הביקורות סוברות שהוא ספר מושלם ומבריק, בעיקר אם המשבחת היא נערה בת 15 שרוצה גם להיות מיוחדת ולהאמין שכמוה יש רק אחת, וגם רוצה להשתייך עד בלי די, וגם מתכנה בשם מסתורי למחצה שהוא, אני חושד, תולדה של אחד מספרי הנוער, כולל מקום המגורים. אבל מי אני שאטיל דופי בספרי נוער ובנוער בכלל, באופן כה פטרנליסטי, כשאני בעצמי לא ממש הייתי גאון המאה בגיל 15 (רק חשבתי שאני כזה). חבל שלא זכיתי למקום כמו "סימניה" בימי חלדי, שבו יכולתי לעוף על ספרי ערפדים ללא חשש שמישהו מהישיבה התיכונית יגלה שאני קורא תועבות מסוג כזה. הספר עצמו לא רע. אחרי שכבר מתרגלים להגיגים הבטלים על ההיררכיה המעמדית בקרב הערפדים ולמשחקי המקובלים/לא מקובלים באקדמיה, אפשר לשכשך כמה שעות בבריכת המים הרדודים החמימה והלומת השתן הזאת ולשכוח קצת מהמציאות המיוזעת שבחוץ, עד שאתה מבין שבשורה אמיתית לא תצא מהספר הזה, שהוא בסך הכול דרמת בית-ספר-תיכון סטנדרטית מחוזקת בניבים ומעט לחשי קסם. לא מזיק, אבל לא חובה. אלא אם כן, כמובן, קוראים לך קטניס, את צינית וגם אירונית ומתגוררת בקצה הקשת בענן. ****”

“אני מתכוונת לשבור שיא - לכתוב ביקורת בעשר דקות! אתם העדים שלי אם אני מצליחה!! זה לא אפשרי בכך שרק לתקצר לוקח לי עשר דקות. תאחלו לי בהצלחה! שלוש ארבע ו!!!!!!!!!!!!!!! בסוף הביקורת תדעו אם הצלחתי אתם מוזמנים לסטור לי; ספריי מופת אני בולעת ב - חכו לזה - הרבההההההההההההההההההה יותר זמן מאשר ספרים כאלה. ברר, אני בפירוש מזועזעת מעצמי. (וכן, זה נגנב מברני מ"איך פגשתי את אמא", אני מתה על הסדרה הזאת :D) אוקיי, אז למה אני מתכוונת ב"כאלה"? טוב, לספרים שלא מזעזעים את עולמך כהוגן. למשל, את משחקי הרעב סיימתי ביותר זמן; ויש להם מספר עמודים דיי קרוב. או "שם הרוח", או "שוליית הרוצח", אבל טוב, האורכים שונים לגמרי. וגם הכתיבה לעיתים מייגעת. על הספר הזה אפשר לומר פשוט "נחמד". ולא, אני לא עומדת להתפוצץ עליו כמו "שומר הזמן". כלומר, אולי :O הספר מסופר מנקודת מבט של דמות, שאני עדיין מתלבטת אם היא מספרת עדה או מספרת גיבורה. זאת נקודת מבט מעניינת. רעיון מקורי ונחמד. אין לי כוח להסביר לכם על כל סוגי הדמויות, ואני קצרה בזמן (פחות מעשר דקות יש לי על הסטופר!), אז אני אתאר אותם כערפדים. תחשבו על עולם בו ערפדים זוכים להאכלה יומית, ואין להם מהירות על או כוח פיזי בלתי מוגבל; רק כוחות יסודות. היוצאי דופן ביניהם, ממש יוצאי דופן, מוגדרים כחסרי כוחות. כשלמען האמת - הם לא. בנוסף, האכלה שלהם ממכרת, כמו סמים, כמו סיגריות. אתה מוצף בתחושה נפלאה והופך לשיכור. לערפדים ההם אין אפשרות להשתמש בכוחות שלהם כתקיפה, אלא רק כהגנה. ולכן יש להם שומרי ראש, שמגינים עליהם מיצורים המאיימים על קיומם (שכחתי איך קוראים ליצורים שמשמשים שומרי ראש) אבל בגדול; כולם לא אנושיים. חוץ מהמאכילים. ואז תדמיינו את כולם מרוכזים לאקדמייה אחת, שם הערפדים לומדים כישוף, ושומרי הראש לומדים להגן עליהם. וזהו זה :D האמת שיש משהו בזה שמזכיר את "אוואטר". אבל כנראה זאת רק אני; שמשייכת את היסודות ישירות אל "אוואטר". סליחה, אני מושפעת^_^ אוקיי, אז לחלק האהוב עליי בביקורת - משהו שממש עצבן אותי. כפיים, חברימים! כפיים! :D הפעם יש כמה. אז זה טכנית משהוהים. אז ככה - 1. השם הלא קשור לחיים של הספר - טכנית היצורים שהיו בספר אכן ערפדים. וטכנית הם גם לא. רוב הזמן לא קראו להם ערפדים, אבל לעיתים כן. משהו שממש הוציא אותי מקו העלילה. אבל זה כאילו... עיוות של הערפדים. לא ערפדים, והם אפילו נשאו שם אחר בספר! ולכן השם לא רלוונטי. 2. השמות של היצורים מצוצים מהאצבע, כאילו מישהו חיבר אותיות וחיכה לרגע שזה יישמע טוב. אבל זה לא קליט בכלל. בהארי פוטר למשל, השמות לפחות קליטים >< 4. זהו. אבל אני אוהבת מספרים זוגיים. אגב, זאת רק אני או שיש לסופרת הזאת משהו עם רוסים? :O אין לי כלום נגד רוסים, אבל חצי מהדמויות בספר רוסיות. או שנדמה לי ככה O.ם אגב, יש משהו בדמות הראשית שעצבן אותי. כי היא נשמעת זנותית מידי. ואני לא מחבבת אותה משהו, חוץ מהקטע הזה של הכיסוח-אנשים-בצורה-מגניבה-לגמרי-שמזכירה-לי-שיש-לי-נבוט-בילקוט. וכן, יש לי נבוט בילקוט. קוראים לו נובי :D וכל שאר הדמויות בסדר גמור. לא משהו מיוחד. וסיפור האהבה סוחף ונעים :) אז הספר הזה לא משהו מושלם, לא משהו מוקצן שישפוך אתכם. אלא סתם ספר קליל שיהיה נחמד לקרוא מתחת לפוך עם שוקו חם :) אגב, שונאת קיץ. שונאת. יש כל כך הרבה ספרים שאפשר לקרוא מתחת לפוך עם שוקו חם, והרסו לי את זה! הרסו!! כל העיקרון של הספר הזה זה "עוד משהו נחמד". וזהו זה (: ואגב, לגביי המטרה - לא השגתי אותה -_- הביקורת הושלמה בעשרים וחמש דקות, ולא בעשר. אבל זה הישג נחמד, בהתחשב בעובדה שכל הביקורות שלי לוקחות שעות. אני אצליח יותר בפעם הבאה :O”

“מ-ד-ה-י-ם קראתי אותו לפני שלושה חודשים אבל הוא עדיין צרוב בזכרוני. ~~~ ההתחלה של הספר מסתורית, קשה להבין אותה, תאמינו או לא, בהתחלה של הספר לקחתי לידי דף ועט וכתבתי...: רוז - דמפירית ליסה - מורוי וכך הלאה, גם כתבתי מה זה כל דבר, זה הצחיק אותי כשגמרתי את הספר. ~~~ לאחר כמה זמן כבר התחלתי להבין את הדברים. מה שאני ראיתי זו נערה שובבה, מאוד אבל מאוד שובבה, בעצם, בכלל לא שובבה, מסוכנת לגמרי! היא לקחה איתה את חברתה הטובה ליסה וברחה איתה מחוץ לגבולות האקדמיה... חשבתי לעצמי שזה ממש לא אחראי וכו... אבל ברגע שהמשכתי לקרוא הבנתי למה היא עשתה את זה. ~~~ המסתורין שבספר גורם לך לרצות לקרוא עוד, ולא להפסיק! עד שלא גיליתי מי עשה מה לא הסכמתי להוריד את הספר מהיידים. ~~~ "יש ספרים שקוראים בנשימה אחת, ויש ספרים שקוראים בלי לנשום" זה מבין הספרים שאני קראתי בלי לנשום...”

“בספרי פנטזיה אתה אף פעם לא יודע מה מצפה לך,או שהספר יהיה כתוב בצורה מזעזעת או בצורה נפלאה,למרבה הצער הספרים האחרונים בהם נתקלתי היו כתובים בצורה זולה להפליא. והנה הפתעה!סוף סוף ספר שכיף לי באמת לקרוא אותו,נכון שאת מלוא הנקודות אני לא אתן לו,היו פה ושם קטעים שהייתי מורידה,כיף לקרוא רומטיקה אבל לא כשהיא באה על חשבון העלילה,הספר כתוב בצורה טובה הסופרת בהחלט הצליחה להפתיע,אומנם אני מרגישה כי וויתרתי פה ושם על סטנדרטים שמוצבים אצלי דרך קבע,אבל בסופו של דבר,כן,ניתן להגיד שזה היה שווה את זה. סה״כ ספר נחמד שאפשר לקרוא בכיף מתחת לשמיכה עם כוס שוקו חם.”

“**** מה קראתי בגיל חמש עשרה או שש עשרה? בחיי שאני לא זוכר. הייתי כבר מבוגר מדי בשביל חסמב"ה או החמישיה הסודית, ספרים "מורכבים" לא עניינו אותי במיוחד, ואני די משוכנע שהארי פוטר עוד לא נולד. תעלומה. פשוט אין לי מושג. קארל מאי? רובינזון קרוזו? אני חושב שאלה היו יותר בגיל עשר או אחת עשרה. הספר הזה התגלגל לידיי כי הילדה שלי בת התשע לקחה אותו בספריה ואמרה לי אחרי כמה עמודים שהוא קצת גדול עליה, שזה דבר די מוזר להגיד מבחינתה, בכל זאת מדובר על תולעת ספרים שזוללת הארי פוטרים ביומיים, ושולחת ידיים גם למדפים של הספרים למבוגרים. תני לי לנסות, אמרתי לה. אם אני אתרשם שזה משהו שיכול לדבר אלייך, אני אגיד לך. כמבוגרים, ספרי נוער מובהקים עשויים למלט מבין שפתינו בעיקר נחרות בוז, ודי בצדק. למדנו ללגלג על כל תקופת זמן שכבר עברנו, ותמיד, איכשהו, אנחנו מרגישים בהווה חכמים לאין שיעור לעומת העבר שבו אנחנו נראים לעצמנו-דהיום מטופשים נורא, וכך גם הספרים שקראנו אז, שהתאימו לאותה קבוצת גיל, ולא יכולים להיות, בעינינו הכה-אנינות כעת, שום דבר אחר חוץ מאידיוטיים פאר-אקסלנס. הפעם, גמרתי אומר לצבוט את נחיריי בשתי אצבעות ולצלול מעדנות לתוך ספר נעורים ערפדי, משהו שעלה בידי די בקלות לוותר עליו עד כה. ערפדים זה אינפנטילי, ואקדמיות לערפדים חתיכים וערפדות חטובות הן אפילו עוד יותר. אם כבר ספרי נוער, עדיף לקרוא את משחקי הרעב. ובכל זאת, איזו רעה כבר יכולה לצמוח מכמה שעות של פעולה ערפדית בגובה דשא? להיפך - כך אולי אוכל להיזכר בתחושה הנשכחת של לקרוא ספר בלי להתייחס אליו ברצינות תהומית מדי. הספר הזה זכה לתשבוחות מקצה לקצה, ורוב הביקורות סוברות שהוא ספר מושלם ומבריק, בעיקר אם המשבחת היא נערה בת 15 שרוצה גם להיות מיוחדת ולהאמין שכמוה יש רק אחת, וגם רוצה להשתייך עד בלי די, וגם מתכנה בשם מסתורי למחצה שהוא, אני חושד, תולדה של אחד מספרי הנוער, כולל מקום המגורים. אבל מי אני שאטיל דופי בספרי נוער ובנוער בכלל, באופן כה פטרנליסטי, כשאני בעצמי לא ממש הייתי גאון המאה בגיל 15 (רק חשבתי שאני כזה). חבל שלא זכיתי למקום כמו "סימניה" בימי חלדי, שבו יכולתי לעוף על ספרי ערפדים ללא חשש שמישהו מהישיבה התיכונית יגלה שאני קורא תועבות מסוג כזה. הספר עצמו לא רע. אחרי שכבר מתרגלים להגיגים הבטלים על ההיררכיה המעמדית בקרב הערפדים ולמשחקי המקובלים/לא מקובלים באקדמיה, אפשר לשכשך כמה שעות בבריכת המים הרדודים החמימה והלומת השתן הזאת ולשכוח קצת מהמציאות המיוזעת שבחוץ, עד שאתה מבין שבשורה אמיתית לא תצא מהספר הזה, שהוא בסך הכול דרמת בית-ספר-תיכון סטנדרטית מחוזקת בניבים ומעט לחשי קסם. לא מזיק, אבל לא חובה. אלא אם כן, כמובן, קוראים לך קטניס, את צינית וגם אירונית ומתגוררת בקצה הקשת בענן. ****”

“אני מתכוונת לשבור שיא - לכתוב ביקורת בעשר דקות! אתם העדים שלי אם אני מצליחה!! זה לא אפשרי בכך שרק לתקצר לוקח לי עשר דקות. תאחלו לי בהצלחה! שלוש ארבע ו!!!!!!!!!!!!!!! בסוף הביקורת תדעו אם הצלחתי אתם מוזמנים לסטור לי; ספריי מופת אני בולעת ב - חכו לזה - הרבההההההההההההההההההה יותר זמן מאשר ספרים כאלה. ברר, אני בפירוש מזועזעת מעצמי. (וכן, זה נגנב מברני מ"איך פגשתי את אמא", אני מתה על הסדרה הזאת :D) אוקיי, אז למה אני מתכוונת ב"כאלה"? טוב, לספרים שלא מזעזעים את עולמך כהוגן. למשל, את משחקי הרעב סיימתי ביותר זמן; ויש להם מספר עמודים דיי קרוב. או "שם הרוח", או "שוליית הרוצח", אבל טוב, האורכים שונים לגמרי. וגם הכתיבה לעיתים מייגעת. על הספר הזה אפשר לומר פשוט "נחמד". ולא, אני לא עומדת להתפוצץ עליו כמו "שומר הזמן". כלומר, אולי :O הספר מסופר מנקודת מבט של דמות, שאני עדיין מתלבטת אם היא מספרת עדה או מספרת גיבורה. זאת נקודת מבט מעניינת. רעיון מקורי ונחמד. אין לי כוח להסביר לכם על כל סוגי הדמויות, ואני קצרה בזמן (פחות מעשר דקות יש לי על הסטופר!), אז אני אתאר אותם כערפדים. תחשבו על עולם בו ערפדים זוכים להאכלה יומית, ואין להם מהירות על או כוח פיזי בלתי מוגבל; רק כוחות יסודות. היוצאי דופן ביניהם, ממש יוצאי דופן, מוגדרים כחסרי כוחות. כשלמען האמת - הם לא. בנוסף, האכלה שלהם ממכרת, כמו סמים, כמו סיגריות. אתה מוצף בתחושה נפלאה והופך לשיכור. לערפדים ההם אין אפשרות להשתמש בכוחות שלהם כתקיפה, אלא רק כהגנה. ולכן יש להם שומרי ראש, שמגינים עליהם מיצורים המאיימים על קיומם (שכחתי איך קוראים ליצורים שמשמשים שומרי ראש) אבל בגדול; כולם לא אנושיים. חוץ מהמאכילים. ואז תדמיינו את כולם מרוכזים לאקדמייה אחת, שם הערפדים לומדים כישוף, ושומרי הראש לומדים להגן עליהם. וזהו זה :D האמת שיש משהו בזה שמזכיר את "אוואטר". אבל כנראה זאת רק אני; שמשייכת את היסודות ישירות אל "אוואטר". סליחה, אני מושפעת^_^ אוקיי, אז לחלק האהוב עליי בביקורת - משהו שממש עצבן אותי. כפיים, חברימים! כפיים! :D הפעם יש כמה. אז זה טכנית משהוהים. אז ככה - 1. השם הלא קשור לחיים של הספר - טכנית היצורים שהיו בספר אכן ערפדים. וטכנית הם גם לא. רוב הזמן לא קראו להם ערפדים, אבל לעיתים כן. משהו שממש הוציא אותי מקו העלילה. אבל זה כאילו... עיוות של הערפדים. לא ערפדים, והם אפילו נשאו שם אחר בספר! ולכן השם לא רלוונטי. 2. השמות של היצורים מצוצים מהאצבע, כאילו מישהו חיבר אותיות וחיכה לרגע שזה יישמע טוב. אבל זה לא קליט בכלל. בהארי פוטר למשל, השמות לפחות קליטים >< 4. זהו. אבל אני אוהבת מספרים זוגיים. אגב, זאת רק אני או שיש לסופרת הזאת משהו עם רוסים? :O אין לי כלום נגד רוסים, אבל חצי מהדמויות בספר רוסיות. או שנדמה לי ככה O.ם אגב, יש משהו בדמות הראשית שעצבן אותי. כי היא נשמעת זנותית מידי. ואני לא מחבבת אותה משהו, חוץ מהקטע הזה של הכיסוח-אנשים-בצורה-מגניבה-לגמרי-שמזכירה-לי-שיש-לי-נבוט-בילקוט. וכן, יש לי נבוט בילקוט. קוראים לו נובי :D וכל שאר הדמויות בסדר גמור. לא משהו מיוחד. וסיפור האהבה סוחף ונעים :) אז הספר הזה לא משהו מושלם, לא משהו מוקצן שישפוך אתכם. אלא סתם ספר קליל שיהיה נחמד לקרוא מתחת לפוך עם שוקו חם :) אגב, שונאת קיץ. שונאת. יש כל כך הרבה ספרים שאפשר לקרוא מתחת לפוך עם שוקו חם, והרסו לי את זה! הרסו!! כל העיקרון של הספר הזה זה "עוד משהו נחמד". וזהו זה (: ואגב, לגביי המטרה - לא השגתי אותה -_- הביקורת הושלמה בעשרים וחמש דקות, ולא בעשר. אבל זה הישג נחמד, בהתחשב בעובדה שכל הביקורות שלי לוקחות שעות. אני אצליח יותר בפעם הבאה :O”

“מ-ד-ה-י-ם קראתי אותו לפני שלושה חודשים אבל הוא עדיין צרוב בזכרוני. ~~~ ההתחלה של הספר מסתורית, קשה להבין אותה, תאמינו או לא, בהתחלה של הספר לקחתי לידי דף ועט וכתבתי...: רוז - דמפירית ליסה - מורוי וכך הלאה, גם כתבתי מה זה כל דבר, זה הצחיק אותי כשגמרתי את הספר. ~~~ לאחר כמה זמן כבר התחלתי להבין את הדברים. מה שאני ראיתי זו נערה שובבה, מאוד אבל מאוד שובבה, בעצם, בכלל לא שובבה, מסוכנת לגמרי! היא לקחה איתה את חברתה הטובה ליסה וברחה איתה מחוץ לגבולות האקדמיה... חשבתי לעצמי שזה ממש לא אחראי וכו... אבל ברגע שהמשכתי לקרוא הבנתי למה היא עשתה את זה. ~~~ המסתורין שבספר גורם לך לרצות לקרוא עוד, ולא להפסיק! עד שלא גיליתי מי עשה מה לא הסכמתי להוריד את הספר מהיידים. ~~~ "יש ספרים שקוראים בנשימה אחת, ויש ספרים שקוראים בלי לנשום" זה מבין הספרים שאני קראתי בלי לנשום...”

“בספרי פנטזיה אתה אף פעם לא יודע מה מצפה לך,או שהספר יהיה כתוב בצורה מזעזעת או בצורה נפלאה,למרבה הצער הספרים האחרונים בהם נתקלתי היו כתובים בצורה זולה להפליא. והנה הפתעה!סוף סוף ספר שכיף לי באמת לקרוא אותו,נכון שאת מלוא הנקודות אני לא אתן לו,היו פה ושם קטעים שהייתי מורידה,כיף לקרוא רומטיקה אבל לא כשהיא באה על חשבון העלילה,הספר כתוב בצורה טובה הסופרת בהחלט הצליחה להפתיע,אומנם אני מרגישה כי וויתרתי פה ושם על סטנדרטים שמוצבים אצלי דרך קבע,אבל בסופו של דבר,כן,ניתן להגיד שזה היה שווה את זה. סה״כ ספר נחמד שאפשר לקרוא בכיף מתחת לשמיכה עם כוס שוקו חם.”