• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הילד של פילה

הילד של פילה

מאת דלין מתיה

הביקורת של שירה36

תמונה של שירה36
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
הילד של פילה

הילד של פילה

מאת דלין מתיה

הביקורת של שירה36

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של שירה36
הוצאה לאור:הקבוץ המאוחד
שנת הוצאה:2002
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
שבע
לפני 10 שנים

“כשרון התאור של הסופרת גרר אותי מחום יולי אוגוסט בישראל לתוך הלחות הדביקה עוד יותר של הג'ונגל בדרום א”

12/14
ביקורות על הילד של פילה
הבאה
יפעת רוזנבלט

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

קראתי בנשימה עצורה. לא אכזב אחרי "הקפות ביער", מה שקצת קשה להגיד על "יום הסנונית"..

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקרת

תמונה של שירה36

שירה36

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
103 ביקורות•2 נבחרות•511 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של שירה36
שירה36
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות103
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה511
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת54ספרות מקורית10מתח ריגול והרפתקאות7

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של שירה36

חנה ארנדט

חנה ארנדט

עדית זרטל

מדובר באוסף מאמרים אקדמיים לחלוטין על מכלול הגותה של חנה ארנדט. לא כולם מסכימים, אחד כזכור לי ביקורתי למדי. אבל כולם מניחים בקיאות בהגות עצמה ומשם ממשיכים "לפתוח סוגריים" ולחדור פנימה. מאוד מעניין אבל צורת הכתיבה האקדמית פחות מוצאת חן בעיני, בעיקר כשמדובר במושגים על גבי מושגים בשפה שלא תמיד ברורה. אני מעדיפה כתיבה פשוטה עם דוגמאות. חנה ארדנט עצמה, כתבה הרבה יותר ברור מאלו שכתבו עליה. אבל בזכות מאמץ מרוכז וניסיון להכנס לשפה האקדמית שכבר די זרה לי, הבנתי את הרוב ונהניתי מאוד מניתוחים מאלפים ומפיצוח שפה 'חדשה'.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
והיום איננו כלה

והיום איננו כלה

צ'ינגיס אייטמטוב

השם של הספר "והיום איננו כלה" הפוך ממה שקראתי. הכל כלה והכל עובר וחוץ מכבודו העצמי של האדם, האנושיות שקיימת במיעוטם של האנשים, הנאמנות שרק מעטים מבינים מה היא, רק הם לא כלים וממשיכים לשמש נרות חלשים בעולם אפל ששולט בו קרוב לוודאי השטן ולא אלוהים. אהבתי כל מילה בספר הזה וכל סיפור בו התאים לחלוטין למסר שאני מאמינה בו בכל נימי נפשי: אין לנו הרבה תקווה. יש לנו נקודות אור שכשיאירו את יומינו נהיה מאושרים לרגע, ואז הכל יכלה. מתישהו שוב נפגוש את השטן מביט בנו וצוחק ושום תקווה לא תראה באופק והמוות יראה כשחרור וגאולה. זה העולם שלי שאני חיה בו בזכות אותן נקודות אור וזה גם העולם של 'צינג'יס אייטמטוב, שהשאיר לנו יצירת מופת אמיתית ואני מודה לו מכל הלב שהוא הצליח לכתוב בספר אחד מרתק בדיוק את ראיית העולם שלי, אחד לאחד. כל כך טוב לפגוש נפש תאומה ואישוש לכך שעוד מישהו יודע את מה שאני כבר מזמן יודעת. זה ספר שקראתי במשך הרבה מאוד זמן כי לא רציתי להפרד וככל שהוא התקרב לסיומו כך התחילו אצלי דפיקות לב וחרדה מהאבל הקרוב, שאני לא אקרא בו יותר, שהוא יכלה, כמו כל הדברים הטובים. נפרדנו היום אחרי שהחלטתי לקטוע את המסע הזה שלא רציתי שייגמר, בהבטחה לחזור אליו שוב ואפילו שוב ושוב.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
חליפת מכתבים

חליפת מכתבים

חנה ארנדט

גרשם שלום (שמו הקודם גרהרד שולם) היה בן 27 כשהוא החליט לעבור מגרמניה לפלסטינה. הוא עשה זאת כצעד מתבקש לפילוסופיית החיים שלו. גרשם האמין שאין ליהודים קיום בגולה ועליהם ליצור לעצמם קיום עצמאי וזהות יהודית רוחנית שאינה קשורה לקיום המצוות בהכרח, אך יונקת מהמיסטיקה היהודית הקדומה. גרשם הקדיש את חייו להעלות מן האוב את אותה מיסטיקה קדומה (הקבלה, תנועות החסידות למיניהן ותוצרתן האינטלקטואלית, השבתאות והייאוש המוחלט שהיא יצרה בעם היהודי עם התפרקותה וכו'). הוא היה פרופסור באוניברסיטה העברית. נפטר בתחילת שנות השמונים, בשיבה טובה.
חנה ארנדט נולדה בעשור הראשון של המאה העשרים למשפחה יהודית משכילה. היא למדה פילוסופיה ונמלטה מגרמניה לצרפת, שם היא קיבלה ויזת הגירה לארצות הברית. היא חיה בניו יורק כל חייה.
גרהרד וחנה היו חברים טובים וניהלו חליפת מכתבים מסוף שנות השלושים או תחילת הארבעים ועד תחילת שנות הששים (לאחר משפט אייכמן), אז נותק ביניהם הקשר (אומרים שמצידו של גרשם אך לפי המכתבים נראה שחנה לא הזמינה אותו לפגישה כשהוא שהה בארצות הברית).
אני יכולה לחלק את ספר המכתבים עב הכרס הזה לשלושה חלקים. החלק הראשון: אחרי המלחמה. הסערה היתה גדולה וכך גם הקרבה בין השניים: "ליבי יוצא אלייך" ו"נתראה בחמש אחרי המלחמה" או כמו (אני לא מדייקת) "אנחנו ניצולים כמו נוח בתיבה. אולי זה לא סיבה לשמחה אך כן לחיים בוודאות". שאלות של מתי נתראה? ולמה אתה לא כותב? חזרו ונשנו בלי סוף. באותה התקופה היה לשניהם מאוד חשוב לדאוג לפרסומיו של ידידם וולטר בנימין שהתאבד בגבול צרפת והם עבדו על זה כל אחד מהקצה האחר של העולם ושתפו זה את זו בהתקדמותם.
החלק השני הוא החלק הקשור להצלת ספרים שהיו בבעלות יהודית, יודאיקה והבראיקה. גם חנה וגם שלום נסעו בעקבות הספרים האבודים, המוחבאים, המוחרמים וההרוסים בכל רחבי אירופה. גרשם שלום ביקר בחריפות את ארנדט על כתביה והידידות פינתה את מקומה לחברות עסקית, תלויה במטרה. חנה היתה מדווחת לו על איפה יש ספרים וכמה והם היו מדסקסים בענייניות כמעט רשמית על למי הספרים יועברו כששלום מייצג את האוניברסיטה העברית ואת האינטרסים של ישראל וארנדט נראה שייצגה אינטרסים אוניברסליים, למרות שהיא עבדה בארגונים אמריקאים-יהודים.
החלק השלישי (נראה שבא אחרי שכל ענייני העברות הספרים והיודאיקות סודרו בהצלחה), נראה שבא לאחר מחלה ארוכה של שלום והוא מן חזרה לחברות שמחה ואוהבת. שוב הנימה היתה אישית יותר והשאלה מתי ואיפה ניפגש חזרה. אבל אז הגיעה חנה לסקר את משפט אייכמן בירושלים וגרשם שלום כתב לה מכתב חריף מאוד על הספר.
גרשם טען כנגדה בקיצור שהנימה שבה היא כותבת מקוממת ושאין בה אהבת ישראל או הזדהות עם העם היהודי. עוד הוא כתב שכשרואים את האכזריות הנאצית, דרך אנשים שהוא בעצמו פגש, אין בכך שום דבר "בנאלי". הנימה של המכתב הזה היתה מאוד כעוסה וביקורתית והוא אף ביקש מארנדט לפרסם את המכתב ביקורת הזה בישראל. חנה הסכימה בתנאי שתפורסם גם תשובתה. תשובתה היתה שהיא אינה מסוגלת לאהבת עמים אלא לאהבה של ידידיה בלבד. שהיותה יהודיה זוהי עובדה כפי שהיא אישה, אך לא משהו שמחייב אותה כלפי מישהו או משהו. היא הגנה על התזה "הבנליות של הרוע" וענתה לשלום שלא המעשה הוא שבנאלי אלא האדם עצמו יכול להיות נורמטיבי לחלוטין, איש חביב ורגיל, שנגרר למעשי זוועה מפלצתיים. היא הביאה בנוסף שיחה שהיתה לה עם גולדה מאיר שאמרה לה (לא מדייקת)ף אני סוציאליסטית ולכן איני מאמינה באלוהים. אבל אני מאמינה בעם היהודי. ארנדט הזדעדעה. מה זה עם שאין לו שום משאב חיצוני והוא רק מאמין בעצמו? כל זה פורסם בישראל, ללא אזכור שמה של גולדה מאיר, שלא זכרה את השיחה.
ולמה בכל זאת נפרדו דרכם של שני החברים הטובים, האינטלקטואלים המבריקים שתרמו כל כך הרבה לעולם שלאחר המלחמה?
ניסיתי לחשוב על כך ולתת תשובה ואני חושבת שהתשובה טמונה באמונתה של ארנדט שהאדם הוא יותר ממעשיו, מאמונתו או ממשנתו. היא חזרה במכתבים על כך שהיא ושלום קודם כל חברים. אחכ הוגים שמסכימים או לא מסכימים אחד עם הגותו של השני. לעומת זאת, שלום כנראה היה יותר מדי אידיאליסט (לפחות יותר אידיאליסט מחבר) ואחרי הספר "אייכמן בירושלים-דו"ח על הבנליות של הרוע", שם את העם היהודי שנהיה מזוהה עם הציוניזם (ולא עם הגות או מיסטיקה כפי שרצה שלום) לפני החברות והאהבה.
אני חושבת וגם הרגשתי את זה לאורך הספר, שחנה ארנדט אהבה את גרשם שלום, כאדם, כחבר, הרבה יותר ממה שהוא אהב אותה, ודבר כזה מצדיק פרידה, כואבת ככל שתהיה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
נוסעים בזמן אינם מתים

נוסעים בזמן אינם מתים

ג'ק מקדוויט

הספר הזה קיבל שלושה כוכבים ולא אחד פשוט כי הוא הצחיק אותי לאורך כל הדרך. הרעיון יפה: מכונת זמן שתיקח אותנו לכל התקופות. שני חברים טובים, אמריקאים כמובן, מגלים שאבא של אחד מהם נעלם. מפה לשם הם מבינים שהוא המציא מכונת זמן ונעלם לאיזו תקופה. הם מתחילים לסוע בעצמןם לכל מיני תקופות: למלחמת האזרחים בארצות הברית, לתקופת המחאה נגד העבדות בארצות הברית בשנות הששים, לאלכסנדריה העתיקה, יושבים על הרוביקון מחכים ליוליוס קיסר, נפגשים עם גלילאו ולאונרדו דה וינצ'י, עוזרים לצ'רצ'יל בכסף כשהוא נפצע בתאונת דרכים בניו יורק ומתעשרים כי הם יודעים מה לקנות ומתי. אחד מהם אפילו מגיע לגבול העליון שזה שנת 30,000 ומשהו ורואה מטוסים רכים בשמיים ונעימת קונצרט.
ומה בכל זאת לא עובד? אין "קול" של תקופה או של אדם. כולם מדברים כמו אמריקאים, במאה השבע עשרה הם עוצרים בבית קפה באיטליה ומלצרית מגישה להם חציל מוקרם במוצרלה. הכל עובד טיפ טופ, כולם מבינים אותם ואת התרבות שלהם ואת השפה שהם מדברים. אין שום דבר בתקופה המצוינת שבאמת תביא את הקורא אל התקופה. אתה מדבר עם לאונרדו וכאילו דיברת עם אמריקאי בין ימנו. לאונרדו אומר איזה יופי שאתם נותנים לי דחיפה למכירות. תודו שזה ענק. בכל אופן בשבילי זו היתה חוויה שמתוכה למדתי יותר על האמריקאים היום מאשר על איזו שהיא תקופה אחרת.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
שני חיילים

שני חיילים

אנדרס רוסלנד

ספר מעולה על עולם הפשע של כנופיות הנוער והילדים הצעירים, על הצורך העז להשתייך למשהו גדול ממך, על חוקים שמחוקקים ילדים ושומרים עליהם יותר ממה ש"מבוגר שומר חוק" שומר על החוקים "הטובים". על אהבה כמו שהיא מתפרשת בעיניהם של חברי הכנופיות (אהבה אבסולוטית, לחיים ולמוות אך זוהי אהבה מאוד מותנית), על החיים בכלא שמור ועל הטיפול הרשלני של המדינה ונציגי החוק שלה בשכונות הפשע הסגורות. הסיפור מספר על שני חברי כנופיה בכירים, אחד בכלא, השני בחוץ. הבחור שבכלא, לאון, הוא בן18 ועדיין מנהיג את הכנופייה על כל שלוחותיה. עונש חמור למלשינים, אהבה ונאמנות ל"אחים".
וכמה מילים על שבדיה, המדינה שאני חיה בה רוב השנה: רובי בסטוקהולם, רוזנגורד במלמו - כולם שכונות מצוקה שבדיות במקור שאליהם הכניסה הממשלה השבדית המוני פליטי מלחמה וניצולי עינויים שאין להם דבר מוכח עם פשע. הממשלה השבדית העניקה סכום חודשי לכל משפחה שבו היא יכולה לחיות בכבוד. אבל זה הכל. זה הצוהר היחיד שפתחה שבדיה לחברה השבדית המערבית עבור מאות אלפי הפליטים ומכאן תסתדרו לבד. מפתיע שבכל זאת רמת הפשע לא כל כך גבוהה ושאין מרידות המוניות. אבל אם לא תשתנה הגישה הזאת, זה עוד יקרה.
ספר שגרם לי להבין הרבה מאוד על פשיעה של ילדים ועל כמה יהיה להם קשה עד בלתי אפשרי לצאת מהכנופיה ברגע שנכנסו אליה, שלא לדבר על המסע הנפשי החוצה, אל הסתתרות וזהות בדויה ובדידות אינסופית.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
חותמם של הדברים כולם

חותמם של הדברים כולם

אליזבת גילברט

חשבתי אולי לתת ארבעה כוכבים אבל נראה לי שהסיפוק היה יותר שהספר נגמר כבר ולא כי הוא היה כזה מוצלח. איך לתאר נובלה של אחת הסופרות האהובות עלי? אתאר את היצירה בתור הבטחה שלא מומשה. את מאתיים העמודים הראשונים (מתוך 542) קוראים בשקיקה כי זה בדיוק הזמן לפתוח נושאים, רעיונות, כדי לסגור אותם אח"כ. אבל אליזבט גילברט פתחה ולא סגרה.
התחלות מסקרנות וסף מהיר מדי, לא שייך, מאכזב. נושאים בוערים, לא טופלו עד הסוף. השם המתיימר "חותמם של הדברים כולם" אשר אמור להיות שייך לבוטניקה שהיא משוואותיה המתמטיות של הבריאה האלוהית (נו, אלמה הגיבורה יכלה להגיד משהו כזה) לא הקיף שום דבר חוץ מאת הבוטניקה עצמה.
בניגוד להר הקסמים של תומאס מאן, הספר היה פשטני מדי, עמוס במונחים ביולוגיים, זואולוגיים או ווטס סו אבר, שלא מובילים לכלום, כשהר הקסמים התיימר לתת תיאור אנושי פילוסופי מרתק והצדיק את הדפים הרבים שעליהם הוא נכתב.
בנוסף, השפה לא היתה שפת המאה התשע עשרה, לפחות לא בעיני. מאה לאומנית שהתחילה בסוף המאה הקודמת בתסיסה שהובליה למהפכה הצרפתית, לאביב העמים- כלום מזה לא הוזכר, גם לא בסאב טקסט של הדיאלוגים או במחשבותיהם של הדמויות. מעמד האישה, אביב העמים, התרסקות האצולה ועליית הבורגנים, האתאיזם, יחסי מין לשם הנאה ולא רק לשם הולדה- כל הנושאים האלו שיכלו להוות חוט שני שיימשך לאורך כל הספר ולהפוך אותו לספר מוצלח, לא טופלו במידה הראויה להם. וכמו שכתבתי בהתחלה, דלתות שנפתחו- לא נסגרו היטב (למרות שהיו לה 542 עמודים).
לסיכום, מאליזבט גילברט זו אכזבה וחבל שהיא לקחה על עצמה משימה כל כך יומרנית. הייתי מעדיפה לקרוא על חיי הנישואים שלה עם בעלה הברזילאי שקשר למענה את צינורות הזרע כי היא לא מעוניינת בילדים ועל תלאותיה האישיים בעולם מאשר לקחת ליד עוד ספר מנופח ויומרני מהסוג הזה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
אני באה משם

אני באה משם

אמה רייס

אמה רייס היא אדם אמיתי. היא נוךדה ב1919 בקולומביה ונפטרה בשיבה טובה בגיל 84 בפריז. היא כותבת את הספר הזה כמכתבים לחרמן (אנגלסייאס?) שנמשכים מ1969 ועד ל1997. היא מספרת על חייה ובעיקר על ילדותה. אין לה הורים וכל מי שאימץ אותה, בין אם אישה אנוכית בשם מריה או שנים קשות במנזר היו אנשים מבוגרים שפשעו כנגד הילדים הקטנים שהיו תחת חסותם, ביניהם אמה. אמה רייס מתארת עולם קר של ניצול, עולם מעמדי וכנסיה מעוותת שהיא כמו מיקרוקוסמוס של העולם המעמדי המעוות שבחוץ (עשירים זוכים לפריבילגיות ועניים וחסרי "בית" יכולים להיות רק משרתים או עבדים), בעולם של אמה יש רק עבודה, עונשים, שטן, פחד, בדידות ולפעמים, כמו בעולמם של רוב הילדים, ישנה אהבה גדולה או חלום או צחוק.
נהניתי מאוד וגם מההוצאה הירוקה הזאת, הדפים היפים, ההגהה המעולה והאיורים של אמה רייס (שגדלה להיות אומנית מפורסמת, נשואה באושר וחיה בצרפת רוב חייה).

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
לא אשנא

לא אשנא

עזאלדין אבו-אלעיש

כל מה שכתבתי נמחק ולכן אולי לא היה אמור להכתב. אסכם ואקצר.
הספר מעניין, קולח, מטלטל ולכן חמישה כוכבים.
מלבד איכות הכתיבה מדובר ב"ריאליטי", זוהי המציאות שלנו. כל מי שחי בהווה או בעבר באיזור הזה חייב דין וחשבון לא רק לד"ר אבו אלעיש, אלא לכל משפחה פלסטינית בשטחים הכבושים ובמחנות הפליטים או בכל מקום אחר בגולה.
לד"ר אבו אלעיש עצמו, אנחנו לא חולקים את אותה אמונה בבני אדם לצערי. תכונתם היסודית של בני אדם היא לא טוב ולא רע, היא עדריות. השפה מפותחת מספיק כדי לעוות מבני חשיבה רציונליים והומניים לנצח נצחים.
אל תחזור. זכותך להקריב את עצמך, לא את ילדייך. יש להם זכות לחיים. עבדת קשה כדי להגיע למקום שאתה בו עכשיו. המשך לפעול, לסייע, לדבר ולזעוק. אבל לא כאן.
אינך פוליטיקאי. הבט מסביב וראה שכל פעולותיה של ישראל נתמכות ומועשרות על ידי מעצמת על אחת. היא מלכת המזרח התיכון. לא יהודים ולא ערבים. היהודים גם הם קורבנות כי חיי אהבה ושלום הם חיי האושר. ילדייך טובים מדי למקום הזה. אל תצלוב אותם בשם האהבה האבסטרקטית לאנושות. אל תעשה את זה לבנך הצעיר.
"חברים ישראלים" אמיתיים היו מוחאים איתך, מגיעים לעזה ומסרבים לעזוב או עוזבים את עבודתם וארצם. אלו חברים. נוכחתי בזה כשקראתי את בקשתו של שלמה מור יוסף שתחזור אל התופת. מזמן לא שמעתי בקשה חצופה כזאת.
הלוואי ונשארתם בקנדה..

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
ימי האופניים

ימי האופניים

ג'ון ברנהאם שוורץ

אנשים מהגרים מסיבות שונות. אבל מהי בעצם הגירה? גם אני לא ידעתי את זה עד שארזתי את חפציי לפני כמעט שנתיים ועברתי עם שבדית בסיסית והרבה חלומות לארץ שמאוד רציתי להפוך לבית.
ידעתי לא מעט על תהרבות, סרטים, תוכניות טלוויזיה, מאכלים. הכרתי כמעט רק שבדים שקיבלו אותנו יפה והכירו לנו עוד אנשים.אחרי מספר חודשים מועטים כבר דיברתי שבדית טובה והשאלתי ספרים בספריה המקומית, התאהבתי באוכל ומרחתי קווייאר בנדיבות על קנקברוד עם חמאה והקפדתי על מלא פיקות ולא מעט קפה. היו לנו בית שלנו ופורד אדומה ישנה וטובה. בילינו את הקיץ האחרון אצל חברה שבדית נדיבת לב שפינתה את הבית עבורנו וזו היתה חופשת קיץ מרתקת בה התחלתי אפילו בעיסוק חדש ומרתק.
אבל שבדיה מעולם לא הפכה לי לבית.מעטים יודעים כמה דמעות הזלתי בסתר וכמה כעס והתחבטויות ליוו את אותה הגירה קשה. התרבות השבדית היתה זרה לי וחיקיתי התנהגויות בלי להבין ובלי לקבל. נהייתי "שבדית" כלפי חוץ ובערתי בפנים.
רק ביולי האחרון כשהגעתי לביקור תמים בארץ אירופאית אחרת ונשאבתי לשלושה חודשים חמימים וטובים הרגשתי מה זה להרגיש בבית גם כשאתה חתיכת מהגר בלי שפה. הידיעה הזאת הממה אותי ועד היום אני שוקלת את האפשרות להגירה חדשה.
אלק מנסה להרגיש בבית ביפן.הוא אמריקאי שנמשך אל התרבות היפנית. כמוני הוא הגיע עם שפה מספקת וידיעת התרבות מה שפתח לו פתח להטמעות. והוא די נטמע. למרות המראה השונה, הוא חי עם יפנים, משייך לעצמו פרטים קטנים ומתאהבת בבחורה יפנית שתרבותה לא זרה לו. הוא מדבר כמוהם לא רק מבחינת השפה אלא יודע מה להגיד מתי ואיך.
גם אני יודעת מה להגיד מתי ואיך בשבדיה. גם לי מחמיאים תמיד על המבטא ועל השבדית הטובה. אבל מתי אתה באמת שייך?
התיאורים של אלק על יפן וחוויותיו מדהימים ומתאימים לבחור אינטיליגנטי ורגיש בן 23. יכולתי לראות את יפן ותרבותה דרך הדיאלוגים של אלק עם היפנים. זכרתי בזכותו את החודשים הראשונים בשבדיה כשהוא אמר לאחיו 'אתה לא מבין? זו הארץ שלי. אני חי כאן. אני לא בשום מקום אחר. אני רק כאן'. ובכל זאת, לא תמיד הניסיונות שלנו צולחים ולפעמים לעולם לא נרגיש בבית, לא משנה כמה נתאמץ ונשקיע. הגירה היא ניתוק מלא בעצב, היא הליכה על חבל דק וצבירה הדרגתית ואיטית של דברים שאותם אתה מנסה, במאמצים כבירים, לשייך לעצמך.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36

ביקורות נוספות על "הילד של פילה"

הילד של פילה

הילד של פילה

דלין מתיה

#
קוראים לו בנג'מין והוא "ילד היד" של פילה. היא אישה שחורה שמנהלת ביד רמה חווה בעמק, כמו את משפחתה. מוחה מלא תכנונים, היא יודעת לדרבן את ילדיה ובעלה להישגים שמשפחת קומונאטי אמורה, לדעתה, להגיע אליהם. "ילד יד" הוא פראפרזה על "האכלת יד" שמתייחסת לגורים או גוזלים שנינטשו (או נגזלו מקינהם) ואדם מאכיל אותם בידו וגורם להם להרגיש שהוא ההורה שלהם. כי בנג'מין הופיע יום אחד על סף דלתה של פילה, בוכה בדמעות של בן שלוש אבוד והיא אספה אותו אליה וגידלה באהבה. אולי היתה ראוייה לפרס על המעשה הנאצל. אלא שפילה היא אישה שחורה ובנג'מין הוא ילד לבן.

הישגתי את הספר הזה לפני כמה חודשים ושמרתי לי אותו כפינוק מיוחד. מקריאת שני ספריה האחרים של הסופרת, ידעתי שהספר הזה יזמן לי חוויית קריאה נפלאה, וצדקתי. הסיפור מתרחש בדרום אפריקה של סוף המאה ה-19, נכתב אחרי "הקפות ביער" מרטיט הלב על קהילת חוטבי העצים המתגוררת ביער, חיה בעוני מחפיר שאינה יכולה להיחלץ ממנו ומתמודדת על הטריטוריה עם פילים שהם גזע עתיק וחכם יותר מהאנשים שמנסים – ומצליחים – לגזול מהם את שטח מחייתם.

היכולת של מתייה להעיר את מושאי סיפורה ולהפוך אותם לחלק מחיי הקוראת היא מופלאה ממש. רוב הזמן קראתי בנשימה עצורה, ורציתי לחזור אליו בכל רגע פנוי. מתיה מצליחה לאפיין את אופי דמויותיה בדרך שסופרים מעטים מצליחים לעשות זאת. הנה הוא העצלן המבקש לנצל את החלשים ממנו לעשות את עבודתו ומפעיל את אגרופיו על החלשים המסרבים. הנה מי שמוחה מתפוצץ מרעיונות שאין להם מוצא והדבר היחיד שמגביל אותה הוא גאוותה שאינה מאפשרת לה לבקש עזרה כשצריך. הנה הוא ילד שנקרע ממשפחתו, שכל הביטחון ששאב מהאהבה והקבלה נעלם יחד איתם, ועליו להסתגל לחוסר האונים וחוסר הצדק ולחיים במקום בו לא רואים את השמיים. והנה הילדה שאין לה אלא צריחות וזריזות רגליים, לברוח למקום אחר ולאפשר לעצמה סוג של הגשמה.

ההפרדה הגזעית אינה מודגשת במיוחד בספר הזה, אבל אפריקה שמתארת מתיה היא מקום שההפרדה שולטת בו. בין חוטבי-עצים לבין חקלאים, בין החיים ביער לחיים בעמק. בין הגוררים כל ימיהם גזעי עצים לבין המלחים והנתבים המתמודדים עם הים וסערותיו, בין דוברי אנגלית לדוברי הולנדית (אפריקנס) בין אנאלפבתים ליודעי אות וגם בין עשירים לעניים.

הספר הזה נכתב ב 1986 ויצא לאור בעברית ב 2002. הוא תורגם (מאנגלית. נדמה לי שמתייה כתבה באפריקנס) בידי דלי שלו, שעשתה מלאכה נאמנה. כל כך נאמנה שבחרה בחירות מוזרות. למשל – דרך הפניה של צבעוני לאדם לבן מתורגמת כ"בעל הבית" (ניחשתי שהיתה צריכה להיות מאסטר) מה שהזכיר לי איזה ספר שקראתי מזמן, ששמה של הגיבורה היה כנראה "קוויני", ותורגם ל"מלכה"... לפעמים מישהו צריך להרגיע את המתרגם.

הספר היה מקבל 5 כוכבים כמו שני הספרים האחרים של הסופרת שקראתי, לולא משהו בסוף שנראה לי ברמה שונה משאר הספר. אבל אני מתקטננת: 4.5 כוכבים יעוגלו כלפי מעלה בזכות החווייה שהעניקה לי מתייה. מה חבל שקראתי את כל מה שתורגם ממנה ולא נראה לי שיתרגמו עוד.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
הילד של פילה

הילד של פילה

דלין מתיה

סיפור יפה שמתרחש באפריקה בסוף המאה ה -19.
אנשים קשי יום שבגדול מתחלקים בספר לשניים : הלבנים שגרים ביער והשחורים שגרים בעמק. בכל מקרה כולם סובלים, כולם על סף רעב ללחם, כולם אומללים ולא יודעים מהיכן יביאו אוכל מחר.
מי שבעל כורחו מתערבב עם שתי הקבוצות האלה בלי לדעת באמת מה הוא מקומו זה ילד קטן, לבן.
מהרגע שהוא זוכר את עצמו הוא הילד של פילה - אימו השחורה והמסורה. הוא הגיע אליה בדרך מסתורית - פשוט עמד בדלת הכניסה יום אחד כשהוא בן 3 בערך. היא אספה אותו אליה והתייחסה אליו כאל כל אחד מילדיה במשך 9 שנים.
העסק מסתבך כאשר בעקבות מפקד אוכלוסין שנערך באזור מבינים שהילד לא שייך למשפחה הזאת כמובן.
מיידית הוא מוחזר למשפחה לבנה מהיער שבנם אבד בדיוק בתקופה ההיא והאם מזהה את הילד הזה כילדה שאבד.
בנג'מין הילד כעת מועבר לחזקת המשפחה הלבנה "הטבעית" שלו ולמרות שמבחינת הרשויות הכל הובא על מקומו בשלום הרי שעבורו מתחיל גהנום אחד ארוך של חוסר השתלבות והשאלה התמידית ככל שהוא גודל:'מאיפה באתי?'
מערכת יחסית מורכבת עם אחותו החדשה הלבנה מצליחה בו זמנית גם לסבך את חייו אבל גם למצוא סוג של חברה לחלוק איתה את האומללות.

הרקע לסיפור מאוד מעניין - אפריקה המחוספסת ללא כל אלמנטים מערביים מפותחים כמעט. הכל מאוד מאוד דל והעוני מציץ מכל פינה בלי להתחשב בצבע העור. תחושת ייאוש אופפת כמעט הכל.

הכתיבה מאוד זורמת אבל לא מתפשרת על איכות שזה דבר שאני מאוד מעריכה בספר.
ישנו חלק אחד לקראת סוף הספר שהסיפור לוקח קצת למקום אחר, נמרח פתאום ומייגע.
לטעמי שם הוא איבד את הכוכב החמישי שלי.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אוהבת לקרוא
הילד של פילה

הילד של פילה

דלין מתיה

לקחתי את הספר מהספריה, היות והכרתי את דלין מתייה מספרים אחרים - הקפות ביער ויום הסנונית, גם הם על החיים בדרום אפריקה עם האפרטהייד, מנקודת מבט של תושבת לבנה. הספר היה ממורטט למדי, מאוחה בכמה מקומות ובאופן כללי נראה בלוי, וזה סימן טוב, כי הוא לא סתם חימם את המדף אלא נקרא.

ואכן לא התבדיתי, והספר טוב. רוב רובה של העלילה כתוב כבר בתקציר שעל הכריכה האחורית, ועל כן אין הרבה הפתעות, וגם אין טעם לחזור עליה כאן. יופיו של הספר אינו בקווי העלילה העיקריים, ואין גם הפתעות יוצאות דופן.

יש כאן כתיבה פשוטה, של עלילה פשוטה, מתן מבט משני צדדים שונים - האם הצבעונית המאמצת, ומשפחת חוטבי העצים הלבנה. וכן נקודת מבטו של הילד בנג'מין/ לוקאס הקרוע בין שתי הזהויות שלו - הלבנה מלידה, והצבעונית מחינוך ואימוץ.

כמעט מכל פרמטר שהוא המשפחה הצבעונית יוצאת וידה על העליונה - רמת ההשכלה, רמת ההכנסה, היכולת ליזום ולהוציא אל הפועל את מה שנראה כחלומות בהקיץ, וחשוב מכל - היכולת לאהוב וללכד את המשפחה סביבך. מתוך הכל צצה ועולה דמותה של פילה, האם המאמצת הצבעונית כאישה חזקה, פועלת ויוזמת. גם במשפחה הלבנה יש דמות חזקה - האב, אליאס, אבל אצלו החוזק מתבטא באלימות, והיוזמה מתבטאת בעיקר בחלומות בהקיץ שאינם פרקטיים. ולא שהמשפחה הצבעונית חפה מבעיות - עוני, פשע, אלכוהול, ועוד, אבל האהבה קיימת ושווה הכל.

אם רוצים אפשר בתת הטקסט לראות את סיפורו של בנג'מין/ לוקאס הקרוע בין זהות צבעונית-ילידית וזהות לבנה-שלטת, כסיפורם של כל אזרחי דרום-אפריקה, השחורים והלבנים גם יחד.

ובסיום המגילה אומר שוב - מומלץ בכל לב לקריאה.

לפני 13 שנים•נצחיה
הילד של פילה

הילד של פילה

דלין מתיה

אוי אוי אוי איזו אכזבה מרה אחרי "הקפות ביער".
קודם כל, הספר רצוף שגיאות בעברית. דרושה עריכה דחופה.

הספר מתחיל לא רע, ומצליח לעניין אותנו בסיפור עצוב (גם אם יש נחמה בסופו, הדרך אליה רצופה מכשולים). לקראת האמצע משתנה פתאום הקצב - ביעף חולפות להן שנים, הדמויות מאבדות כל פוטנציאל לעומק אם היה כזה, והספר פשוט מתרסק. חבל.

אולי הבעיה טמונה בתרגום, אולי לא, אני לא יודעת.
אבל אם יש לכם משהו יותר טוב לקרוא, מה טוב.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Topsy
הילד של פילה

הילד של פילה

דלין מתיה

יש משהו מייחד את הסופרים הדרום אפריקאים (אלה שאני מכירה, ברינק ומתייה), וזה עוצמת המפגש של האדם הלבן עם הטבע הפראי של אפריקה. בספר הזה, ליער וחיותיו לים ולהרים תפקיד מתחרה בחשיבותו לאדם. הפראות והראשוניות באה לידי ביטוי גם בעיצוב הדמויות האנושיות. ואם האסוציאציה, "אמא טבע" עולה בעת הקריאה בספר, זה לא מקרי, שלוש אמהות, פילה, האם האפריקאית החמה, העוטפת הנלחמת על חיי ילדיה, האם הפילה,(נקבת הפיל), הנוקמת את רצח בנה, והאם הלבנה, המהגרת הזרה, חסרת אונים, חלשה, ומתקשה להתמודד עם האתגרים שהחיים ביער מזמנים לה ומאבדת את ילדה. לקראת סוף הספר משהו מעצמת הסביבה והנסיבות משפיע גם עליה לפעול מתוך חופש פנימי וגבורה. אני אהבתי את הספר, אהבתי את נופי הבראשית של דרום אפריקה כשהאדם איננו כל יכול ועדיין מציית לחוקיהם. למרות שהטבע לפעמים מפחיד עדין הרגשתי שעדיף השלטון שלו , לפעמים, משלטונו של האדם. זה הוציא אותי קצת מהמזרח התיכון המדמם ומהשנאה חסרת הפשרות.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•pen
הילד של פילה

הילד של פילה

דלין מתיה

כל כך אהבתי את הספר הזה. ספר על אהבת אם, אם מבחירה.
אישה אמיצה שנלחמת על ילד שאימצה, כנגד מערכת עויינת, עד שתש כוחה.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•קוראת
הילד של פילה

הילד של פילה

דלין מתיה

ספר מרגש ומעניין, גם בהבט האנושי וגם בהבט ההסטורי. מעניין להכיר את החיים במקום אחר ובזמן אחר, ולהעריך לאור זאת את חיינו כאן והיום.
מומלץ ביותר.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•גלית
הילד של פילה

הילד של פילה

דלין מתיה

כשרון התאור של הסופרת גרר אותי מחום יולי אוגוסט בישראל לתוך הלחות הדביקה עוד יותר של הג'ונגל בדרום אפריקה.
ספר מעולה ומומלץ.

לפני 10 שנים•שבע
הילד של פילה

הילד של פילה

דלין מתיה

יד קטן שהולך לאיבוד ביער ולא נמצא אלא רק לאחר שנים רבות בעיר ומתברר שמשפחה אימצה אותו. לאחר משפט קשה הילד חוזר לאימו פילה .התקופה היא שלטון האנגלים בדרום אפריקה שהכושים משרתים את האנגלים. ספר מרגש וסוחף

לפני 18 שנים•
★★★★★
•רוני pery
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 18 שנים

“ספר יפה שכתוב בצורה פשוטה ומהנה”