ביקורת ספרותית על דרקונים של דמדומי הסתיו - רשומות רומח הדרקון #1 מאת מרגרט וייס
ספר טוב

---

טוב, אז לפני שכל מעריצי רומח הדרקון, יקפצו עלי, אגיד שנהניתי ולראיה אני ממשיך לספר השני בלא שהיות.
למה נהניתי? כי אני אוהב אסקפיזם שכזה, לעזוב רגע את המציאות ולחלום מציאות אחרת מלאת קסם ופנטזיה. הספר קליל וכיפי, זורם ואפילו מצחיק לפרקים.
קראתי אותו באנגלית, והשפה קולחת ולא מתחכמת – לפני מספר שנים פתחתי בחנות או ספריה את הספר בעברית והתרגום קצת הרגיש לי ילדותי מידי, לא ממש זוכר למה, אז שהחלטתי לתת לספר הזדמנות בחרתי באנגלית.

למרות כל מה שאכתוב בהמשך אני מבין למה זה נהפך ללהיט ואין ספור המשכים וקדימונים, ולמה עדות מעריצים צעירים ומבוגרים מגנים עליו בחירוף קולמוס. העולם רחב מלא דמויות מלאות דמיון מושך מאוד, ועושה חשק להמשיך ולקרוא מה קורה הלאה, ומה הסיפור של כל דמות (אהבתי את הרמזים שנזרקים לאורך הספר וכנראה בספרים הבאים יפותחו לסיפורים ארוכים).

אבל,

אבל הספר לא חף מבעיות, ושלל דברים שבגללם הוא לא מצוין ורק ספר טוב.
אולי "התקלקלתי" בגלל שקראתי אותו כל כך מאוחר. אחרי טולקין ופנטזיות מעולות אחרות, החך נהפך אנין יותר, וקשה יותר עכשיו אצלי להיות ספר פנטסיה מעולה (למרות, ששוב, אפשר ליהנות מספר בסדר).

מה לא עובד? (מעט ספוילרים אולי ישתרבבו, אז זהירות...)

הקצב! – פשוט יותר מדי מהיר, יותר מדי מתרחש בזמן כה קצר עד שזה באמת נקרא כמו תסריט של משחק מבוכים ודרקונים, ששם בלי האקשן אין משחק. בספר טוב צריך "פאוזות", צריך זמן כדי לספוג אווירה, לתת למח לדמיין, לתת שהות ללמוד לאהוב או לשנוא את הדמויות. בספר הזה תוך יומיים או שלושה הדמויות עושות מאות קילומטרים, תוך כדי עשר או עשרים היתקלויות עם אויב יותר מדהים, ויותר מפחיד מזה הקודם, בלי לאכול, ותוך כדי מנוחה של חמש דקות כדי לחבוש את הפצעים וקדימה להמשיך.

הדמויות! – אני לא אחד שמלין על חד ממדיות, או לא עגול מספיק וכו' – קראתי מספיק ספרים מצוינים שהדמויות לא ממש עגלגלות. אבל פה הדמויות, כמו במשחק מחשב עושות בדיוק אותו הדבר בכל פעם שקורה משהו, האחד תופס שני אויבים ומטיח ראש אחד בשני, האחר מצדיע עם חרבו, השלישי מסתער ונפצע, הרביעי עושה או כמעט עושה קסם ומתעלף מחולשה ועוד ועוד. מתישהו לאורך הספר אתה יכול לחזות בדיוק מה יקרה.

סוף טוב הכול טוב! – נו באמת, נכון אני בוגר משחקי הכס, ששם לימדני הסופר שאין דמות שלא יכולה למות בכל רגע, אבל דרקונים של סתיו, הוא בקצה השני של הסקאלה, עד שמישהו מצליח סוף סוף למות, הופ, הוא חוזר ע"י קסם כלשהו. נכון גם גנדלף עשה את זה, אבל לא ממש ככה...

העתק הדבק! – טוב, אני מבין "השפעות" או "השראות" אבל חלק מהסצנות, רעיונות, תמונות, הם איך נגיד את זה בעדינות "השאלה שלא ברשות". באר שנזרקת לתוכה אבן שמעירה משהו? רוחות רפאים של בני אדם שהפירו נדר, ועכשיו מחויבים לו אחרי מותם? חבורת טבעת (אה... סליחה דיסק)? יער שאסור לשתות ממימיו? ועוד ועוד. נכון שקשה לא להיות מושפע מספרים קודמים כל כך מוצלחים, אבל נראה שלסופרים דווקא יש דמיון, ויכולת לברוא עולמות חדשים כך שמישהו עשיר שגונב (נו אמרתי את זה) קשה לי יותר לסלוח לו.

ובכל זאת, עם כל הדברים המעצבנים האלו, שבספרים אחרים לא יכולתי לקבל והפסקתי, כאן יש עוד משהו חביב ומושך ואפילו מותח, שמצליח לגרום לי לקבל את הכול ולהמשיך ולקרוא בהנאה.

בקיצור טוב, אבל לא מצוין...

» ביקורות נוספות של ניר
» ביקורות נוספות על דרקונים של דמדומי הסתיו - רשומות רומח הדרקון #1