יש לי קושי גדול לכתוב ביקורת על הספר הזה מכיוון שהוא מתעסק בבעיה כל כך גדולה וכל כך מהותית לחיים שלנו-כך שכל מה שאכתוב פה עכשיו יגמד את העוצמות שלו.
לכן אני אצטט מספר נקודות מהספר ואנסה לתמצת דברים כפי היכולת.
מי שרוצה להתווכח עם מה שהבאתי מהספר מוזמן לקרוא אותו קודם בשלימותו כי כמו שאמרתי אני כנראה רק מקטין ומצמצם את הדברים.
זו הולכת להיות ביקורת ארוכה מאד (בטוח הכי ארוכה שאי פעם כתבתי) אז קחו תרמיל ומקל ונצא לדרך...
אתחיל בזה שזה ספר כבד מאד שקשה להתקדם בו במהירות. אבל... היה לי זרז... זרז טראומטי ברמה האישית והלאומית- אירועי הטבח הנורא בשמחת תורה והמשך הלחימה שלנו עד היום.
את הספר התחלתי כמה חודשים לפני שמחת תורה וכשהחלו האירועים ראיתי שהספר מדבר על אותם נושאים בדיוק - 150 שנה בארץ ישראל וכל ההסטוריה כאילו בשידור חוזר- מעגלים מעגלים, עוד ועוד, סבב אחרי סבב. היהודים אותם יהודים, הערבים אותם ערבים ואומות העולם אותם אנטישמיים. שום דבר לא השתנה לצערי...
הספר מתחיל בסופרת/עיתונאית שרצתה לכתוב ספר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני אבל מתוך שיחות וראיונות ומתוך קריאת מאות/אלפי מסמכים גילתה שכמעט ואין דבר כזה פלסטיני ושכל התיאוריה והמיתוס על הפליטים הערבים שחיו כאן מאות ואלפי שנים- לא היה ולא נברא (הדבר הראשון שהיא מציינת שהדליק אצלה נורה אדומה היה שהאו"ם קבע הגדרת פליטים אחת לשאר פליטי העולם [בזמן כתיבת הספר כ-12 מליון איש] והגדרת פליטים אחרת לפלסטינאים [700 אלף איש]- זה היה מוזר בעיניה והיא ניסתה לברר מה השוני ומתוך כך הלך והשתלשל הספר הלזה).
אז כמו שאמרתי לא אוכל לסכם את שפע החומר שיש בספר ולכן אתחיל לצטט (ואוסיף בסוגריים הערות מבוססות משאר פרקי הספר):

"כל המיתוסים סביב ה"פלשתינאים" הערבים מבוססים על אותם הנחות: 1. "העם הפלשתינאי" היתה לו זהות עם הארץ ואותה זהות היתה קיימת זה "אלפים בשנים" (לא היה ולא נברא- הערבים במשך מאות אלפי שנים הזניחו את הארץ הזו למרות שהיו שליטים עליה. אין להם כל קשר דתי ורוחני איתה. לעומת היהודים שכל יום במשך אלפיים שנה מתפללים לשוב לציון, ובכל הזדמנות הסטורית חזרו לארץ הזו מייד כשהתאפשר).
2. הערבים היו כאן קודם- היתה זו ארץ ערבית (לא היה ולא נברא- היו פה המוני שליטים שעברו בארץ אבל את אף אחד הארץ לא ענינה- היא נשארה עזובה ולא מפותחת כשהאוכלוסיה בה דלה ומועטת- מעט יהודים, ערבים, ארמנים, יוונים, צ'רקסים, בלקנים, דרוזים ועוד ועוד עממים שונים ומשונים).
3. הטרוריסטים היהודים אילצו את הערבים "שוחרי השלום" לברוח מ"פלשתינה" (לא היה ולא נברא- 150 שנה של טרור מוסלמי ללא הפסקה. הערבים ברחו מהארץ במלחמת השיחרור לאחר שהובטח להם ע"י אומות ערב שהם יקבלו את בתי היהודים שיושמדו תוך יום-יומיים בלבד).
4. רק יהודים היגרו ל"פלשתינה" ואילו הערבים היו שם ילידי הארץ משך אלפי שנים (לא היה ולא נברא- עיקר הספר מתעסק במסמכים של הממשלה הבריטית שמלמדים על כניסה מסיבית של ערבים לארץ בזמן המנדט לעומת האיסורים וההגבלות על העליה היהודית בגזירות הספר הלבן. הערבים היגרו מכל רחבי המזרח התיכון אל הארץ בעקבות הפיתוח המואץ שלה ע"י היהודים והבריטים. התופעה הזו של ערבים שזה לא מכבר באו היא גם הסיבה לשינוי ההגדרות של האו"ם לגבי הפליט הפלסטיני= כל מי שגר שנתיים בארץ לפני 1948).
5. אין ל"פליטים" הפלשתינאים "חסרי הבית" לאן ללכת (לא היה ולא נברא- מדינות ערב הן הבית הטבעי של הפליטים. בזמן שפה בארץ קלטו כ- 600 אלף פליטים יהודים מארצות ערב בקליטה מלאה [עם הרבה חבלי לידה קשים] מדינות ערב החליטו כהחלטה פוליטית להנציח את מעמד הפליטים הפלסטינים [במספר זהה לפליטים היהודים] ועד היום לא נותנים להם מעמד של תושבות זהה בארצות אליהם הם היגרו. בנוסף- מדינות ערב לא מוכנות לקבל את אחיהם בשום אופן אל חיקם למרות שזה מקומם הטבעי).
6. היהודים חיו בשוויון ובשלווה עם "הערבים הפלשתינאים" לפני הקמת המדינה כמו שמאז ומתמיד חיו היהודים בשלום ובהרמוניה בכל רחבי העולם הערבי רחב הלב (לא היה ולא נברא- המוסלמים התיחסו ומתיחסים עד היום ליהודי כגזע נחות- ד'ימים- שאין לו כל זכויות ואפילו בסיסיות, ובמשך מאות שנים התעללו ביהודים בכל דרך שהתאפשר להם. המעמד הזה של היהודי גרם להם גם להתחבר אל הנאצים ולהיות שותפים בתהליך הפיתוח של הפתרון הסופי)."

יש עוד שפע של חומר בספר- את הבגידה הגדולה של הבריטים במנדט שניתן להם מהאומות המאוחדות לבנות בית לאומי ליהודים והם התכחשו אליו בלי שום בושה. את מצב הפליטים היהודים מארצות ערב (תחום שאף אחד לא התעסק בו עדיין די הצורך) ועוד ועוד.

כמו שאמרתי- התקופה הזו שבה אנו נמצאים נראית כשידור חוזר של כל ההסטוריה - הערבים רוצחים בנו ומייד כשאנו מגיבים הם מתקרבנים על מר גורלם ומנפקים לעולם נתונים ומספרים שאין בהם כל הגיון. והעולם?-הוא מקבל בשתיקה ובלי ערעור והרהור כל מה שמלעיטים אותו.
והיהודים? - טוב זה נושא לציטוט נוסף מהספר (והפעם ללא הערות):

"גם הישראלים מבולבלים ומתלבטים. הותיקים עודם זוכרים את מעשי האלימות, את הגירת הפנים הערבית, ואת נהירתם של ערבים מן הגבולות שסביב. אבל הרבה ישראלים צעירים מגיבים בחרדה, ברגשי השתתפות ובדאגה באשר לאשמתם כביכול, בתגובה על התפיסות המקובלות בחוגים רחבים לגבי ה"כיבוש" הישראלי של הגדה המערבית ועל המיתוס של "שלושה או ארבעה מליוני ערבים-פלשתינאים המורחקים ממולדתם אשר בה ישבו מאז ומקדם". זה זמן כה רב התעמולה חוזרת ומשננת ש"היהודים עקרו ערבים ילידי הארץ" ב"פלשתינה", אפילו בלי מסגרת עובדתית להערכת האשמות מעין אלו, עד שהרבה יהודים סבורים שעליהם רובצת האשמה ההיא. אין זו תסמונת חדשה. ארתור מילר היטיב לתפוס אותה במחזה שלו- "תקרית בווישי" (שמתעסק במעצרים ההמוניים של יהודים תחת משטר ווישי): הנה חליפת מכתבים בין שני אסירים יהודים, לדיק - פסיכיאטר, ולבו- צייר:
לדיק: אם כן אתה מרגיש את עצמך אשם?
לבו: קצת, אני מתאר לי. לא בגלל משהו שעשיתי אבל... אינני יודע מדוע.
לדיק: אם כן, למה להרגיש אשמה?
לבו: אינני יודע. אולי העניין הוא שכל הזמן אומרים עלינו דברים נוראים שכאלה, ואי אפשר לענות. אחרי שזה נמשך שנים על שנים, אתה... לא אגיד שאתה מאמין בזה, אבל... אתה מאמין, קצת.
גבלס הנאצי שדגל ב"שקר הגדול" של היטלר, גרס שאם חוזרים על שקר לעיתים קרובות למדי ובמשך זמן רב למדי סופו מתקבל כאמת. הוא לא הוסיף שגם קרבן השקר עלול להתחיל להאמין בו.".

כדי שלא נאמין גם אנחנו בשקרים שמתהווים מולנו גם ברגעים אלו ממש צריך לעמוד כל הזמן מול העובדות ולא להתבלבל. אני עשיתי לי הרגל של פעם בשבועיים לשמוע עדות/סרטון מהימים הראשונים למלחמה- שלא אתבלבל ואדע שהמלחמה הזו היא עדיין מלחמת בני אור בבני חושך, מלחמה של הצודק והצדק מול הרשע המוחלט. שלא נשכח ולא נסלח.

בשורות טובות לכולנו!

נ.ב.
[לאמיצים ולמתמידים שהגיעו עד לפה- הערה קטנה: הספר למרות חשיבותו הגדולה עבר עריכה והגהה שערורייתית- חייבים להוציא אותו מחדש ערוך ומהוגה כמו שצריך. הוצאת הקיבוץ המאוחד- לתשומת ליבכם!].

מאז ומקדם מספק הקשר חשוב על תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. פיטרס בוחנת ומפרקת מיתוסים נפוצים על יחסי יהודים וערבים בארץ ישראל המנדטורית ובארצות ערב, תוך קיום ראיונות ומחקר ספרותי. מבחינת חווית הקריאה: ארוך ועמוס בפרטים, אך דווקא הסימוכין הרבים שלו הופכים אותו ליצירת מופת. קריאת חובה לחובבי תולדות הציונות.

ספר נדיר במחוזותינו.
מומלץ לכל מי שרוצה ללמוד על "בעיית הפליטים" שאנחנו גוררים איתנו כבר שנים, באופן יותר מעמיק ולא להיות רק מוזן מאמצעי תקשורת כאלה ואחרים שהינם סובייקטיבים.
הספר גדוש בעובדות ומספרים ממסמכים נדירים שלא טורחים להציג בפנינו כיום, תחת הרצון להשאיר את התעמולה והשקרים כמו שהם לדור הבא שלא נולד באותה תקופה ולא יודע את העובדות על בוריין.

הספר לא קל לקריאה. כאמור הוא מלא בעובדות יבשות ופרטים החוזרים על עצמם. ובמיוחד לישראלי הוותיק שגם חי כאן בתקופת הקמת המדינה ונלחם את מלחמותיה, יראו הדברים כברורים מאליו ולא מחדשים כלל...
אבל הייחודיות שלו בהבאת הדברים פעם אחת בצורה מסודרת ,החשיפה של שקרי תעמולה שאת תוצאותיה אנו חווים עד היום- מחייבים כל אחד שגר בארץ הזאת לקרוא אותו.

דבר נוסף שיפה בספר הוא העובדה שהמחברת באה ממקום של "פעילת זכויות אדם" לחקור את בעיית הפליטים ומצאה את עצמה חושפת שקרים ובעיות מצד אנשים וארגונים המתיימרים להציג עצמם כמסייעים, אבל בסופו של דבר דואגים רק לשמר מצבים של מצוקה לטובת תעמולה שפועלת לטובת אינטרסים אנטישמים.

"אין טעם לנסות..." אמרה אליס. "בלתי אפשרי להאמין בדברים בלתי אפשריים."
"הייתי אומרת שלא התאמנת הרבה," אמרה המלכה. "באמת, אירע לי שהאמנתי בלא פחות משישה דברים בלתי אפשריים לפני ארוחת הבוקר."

הציטוט המתוק הזה מ"אליס בארץ הפלאות" פותח את "מאז ומקדם" במעין אירוניה.
כי אכן, הספר הזה עוסק בדברים בלתי אפשריים שרוב רובו של העולם הנאור מאמין בהם, בשקרים שחזרו עליהם מספיק פעמים עד שהפכו לאמת, בסיפורי עוול הנפרשים על פני למעלה ממאה שנה ונמחקו כליל מן ההיסטוריה הנלמדת והמדוברת.
הספר הזה אהוד מאוד בחוגים מסוימים (סוף העולם ימינה), ונתון במחלוקת רצינית מאז צאתו לאור. יש אנשים שהתאמנו היטב כנראה.

ג'ואן פיטרס, מחברת הספר הזה, נפטרה בימים האחרונים.
לזכרה של אישה אמיצה שלא היססה לצאת כנגד דעות מקובלות, שגם היא בעבר האמינה בהן, אני מקדיש את הביקורת הזאת, וחמישה כוכבים.

לאחר שנתקלתי כמה פעמים במסגרת ויכוחים ודיונים אודות הסכסוך הערבי/פלשתינאי-ישראלי בתגובה מסוג "תקרא את 'מאז ומקדם' ותבין", החלטתי לקרוא את הספר. אתחיל בצד החיובי. המחברת מטילה אור על היבט שלא נסקר דיו בתולדות הארץ והסכסוך הערבי-ישראלי - סוגיית ההגירה הערבית לארץ מסוף המאה ה-19 ובמיוחד במאה ה-20. לתמצות טענת המחברת, על פי מחקר שלה ששילב נבירה בארכיונים וניתוח נתונים ממקורות שונים היא מגיעה למסקנה שחלק ניכר מהאוכלוסייה הערבית בארץ ערב מלחמת העצמאות היתה מהגרת מזה דור או שניים לכל היותר, כאשר רבים מהם הגיעו כמהגרי עבודה ממש בעשור האחרון לפני המלחמה. מכאן גוזרת המחברת שאלו אינם יכולים להיחשב כפליטים, שחיו בארץ "מאז ומקדם" טרם נאלצו לעזוב. זוהי טענה מעניינת וחשובה לעניין הדיון בבעיית הפליטים, במיוחד לאור העובדה המוזרה שהגדרת הפליטים הפלסטינים לפי סוכנות UNRWA כוללת את אלו שהתגוררו בארץ לפחות שנתיים לפני פרוץ המלחמה (ולא רק מי שהיה בעל נתינות של המנדט הבריטי בפלשתינה בעת עזיבתו). כמו-כן, הנתונים על ההגירה הערבית הרבה לארץ במקביל להתיישבות היהודית מעמידים בספק את הטענות שההתיישבות היהודית גרמה לנישול ערבים מאדמתם.
זוהי בעיני עיקר התרומה של הספר הזה, ואת זה ניתן היה לכתוב בהרבה פחות עמודים. אולם המחברת מרחיבה את הדיון שלה לנושאים שנתונים לפרשנות לכאן או לכאן, כגון האם העויינות להתיישבות היהודית נבעה מתוך התנגדות לאומית או מתוך אנטישמיות מוסלמית, שמקורה ביחס ליהודים על-פי האסלאם. המחברת מביאה שורה של אירועים במהלך ההיסטוריה של אלימות ויחס מפלה כלפי יהודים בארצות האסלאם – מה שמזים את המיתוס בדבר "תור הזהב" של היהודים תחת האסלאם. זו אגב טענה נכונה לדעתי – היהודים סבלו מאנטישמיות ויחס סובלני לסירוגין בארצות האסלאם, בדומה לחייהם תחת הנצרות (גם בספרד לא תמיד ליקקו דבש תחת המוסלמים ולא תמיד סבלו מרדיפות נוצריות). אבל אין בכך כדי לטעון שההתנגדות להתיישבות היהודית היתה ממניעים דתיים מוסלמיים של קבלת היהודים כ"בני חסות" בלבד, ולא היתה יכולה לנבוע גם מהתנגדות טבעית לנוכחות הולכת וגוברת של תושבים זרים, המדברים שפה שונה וגם חוסים תחת כנפיהן של מעצמות זרות, מה גם שההתנגדות הגיעה גם מערבים-נוצרים.
את שאר המסרים בספר ניתן לתמצת ב:
1. אוכלוסיית הארץ הלא-יהודית טרם ההתיישבות הציונית היתה ערב רב של אוכלוסים ממקורות שונים ללא מכנה משותף לאומי.
2. מרבית האוכלוסייה הערבית של ארץ-ישראל היתה של מהגרים שהגיעו מקרוב.
3. המהגרים הערבים נמשכו לכאן בעקבות הפיתוח היהודי, בעידוד השלטונות (בעיקר הבריטים), במקביל להגבלת העליה היהודית.
4. חלק ניכר מהפליטים הם מהגרי עבודה מאותם אזורים בהם התרכזה ההתיישבות היהודית.
בעוד שככלל שוררת הסכמה בקרב היסטוריונים שלא ניתן לדבר על "עם פלסטיני" לפני סוף המאה ה-19 לכל המוקדם, שאר הטענות לעיל חוזרות בספר שוב ושוב אך ללא ביסוס מספיק בעובדות אלא על בסיס הנחות על-גבי הנחות. הדבר היחיד שניתן לעניות דעתי לאמר בוודאות, על-פי הנתונים שהיא עצמה מביאה, הוא שהיתה הגירה ערבית גדולה לארץ בעת החדשה, אבל קשה להעריך את היקפה המדויק. יתכן שאזורים רבים, לא במקרה אלו שבהם התיישבו היהודים - כגון מישור החוף ועמק יזרעאל - היו דלילים למדי באוכלוסיה בעת ההתיישבות היהודית, כפי שהיא מציגה (ושוב, באמצעות הקשה ולא מנתונים גולמיים) אבל לא ניתן להסיק מכך הרבה על שאר הארץ, ובכל מקרה, גם באזורים אליהם היתה הגירה ערבית גדולה היו כפרים שכבר ישבו כמה דורות קודם להתיישבות היהודית, ובוודאי שהיתה בארץ אוכלוסיה ערבית משמעותית וגדולה בהרבה מזו היהודית. המחברת מתאמצת להראות שהמהגרים הערבים נמשכו לעבודה אצל היהודים - קשה לי להבין כיצד ההתיישבות היהודית בראשיתה, בסוף המאה ה-19, שהיא עצמה סבלה מקשיים, היתה יכולה להוות גורם משיכה למהגרים ערבים. סביר יותר להניח שעבודות ביוזמת הממשלה - העות'מאנית ובמיוחד הבריטית (סלילת דרכים ומסילות, הקמת נמל חיפה) היו משמעותיות יותר, והגירה ערבית לארץ אכן התגברה כבר עם תחילת הפיתוח המחודש של הארץ באמצע המאה ה-19, עוד קודם להתיישבות היהודית. ושוב, נשאלת השאלה האם מקורה של האוכלוסיה הערבית בארץ וזהותה הלאומית לפני כמאה שנה רלוונטית עדיין היום?
בכלל, התחושה שלי מקריאת הספר היתה יותר של קריאת כתב תעמולה, שטענות רבות בו חוזרות ונשנות במקומות שונים בספר, לעתים תוך התבססות על מידע חלקי או על ציטטות שונות שמובאות מחוץ להקשר שבו נאמרו, באופן שנראה כהצגת עובדה ולא עמדה. ציטוטים מזמנים שונים שנאמרו בהקשרים שונים, תחת סיטואציות והתרחשויות שונות, מובאים יחד, לעתים באותה אף באותה פסקה, ולעתים ללא ציון המועד שבה נאמרו (רק במראי מקום בסוף הספר ניתן לבדוק מתי ולמה נאמרו), ושילובם יחד יכול ליצור רושם מוטעה על השתלשלות האירועים. פה ושם הבחנתי גם בשגיאות במידע שהוצג.
לסיכום, הייתי אומר שהספר מציף נקודה שלא התייחסו מספיק למשמעותה בתולדות הסכסוך הערבי-ישראלי - ההגירה הערבית לארץ במיוחד בעת החדשה - אולם הוא גולש לנושאים שלדעתי אינם תורמים להבנת תולדות הסכסוך, לפחות לא למי שיש לו ידע קודם בנושאים אלה: תולדות התיישבות היהודים בארץ, חיי היהודים תחת האסלאם (שוב - נושא שכדאי להכיר אבל אני בספק כמה הוא באמת תורם להבנת הסכסוך, מה גם שלתחושתי גם כאן הצגת הדברים היתה מגמתית באופן שהציג את חיי היהודים שם כמסכת רצופה של השפלות ורדיפות), והמקורות המגוונים של האוכלוסיה הערבית בארץ-ישראל. אני חושב שלמעט סוגיית היקף בעיית הפליטים, שאר הנושאים שצויינו לעיל אותם סוקרת המחברת רלוונטים אולי לצורכי הסברה כנגד טענות לאי-לגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי וטענות כלפי הנישול של תושבים ערבים בארץ שביצעה כביכול התנועה הציונית עוד קודם למלחמת העצמאות. הם אינם רלוונטים כאשר באים לדון כיצד פותרים את הסכסוך הישראלי-ערבי ואילו יחסים נורמליים יש לכונן בין תושבי הארץ הזו.

ג'ואן פיטרס ע"ה, התחילה את מסע כתיבת הספר ממקום של זכויות האזרח, ואחרי מחקר מעמיק בתופעה במזרח התיכון הוציאה ספר הגנה פנטסטי על הציונות ומדינת ישראל. היא הראתה את הרדיפות שמהם סבלו היהודים לאורך הדורות בארצות ערב. הפליטים היהודים מארצות ערב שנקלטו בישראל ואת העיוות הנורא שקיים באו"מ לגבי הפליטים הערבים, שודי שכבר אינם פליטים. הספר ארוך ומלא פרטים, לא חייבים לקרא כל פרט ופרט אפשר לדלג אך בעיקרון התיזה שהספר מציג שווה לפתיחת העיניים של כל שוחר צדק!

ספר שעלול להיות משמים, מייגע, חוזר על עצמו, פולמוסי וכדומה. אף על פי כן הוא ספר מעולה, מפני שהוא מדויק (אני נזהר מלומר אובייקטיבי - אני לא מספיק אובייקטיבי לקבוע מי אובייקטיבי).
עוד יתרון: ג'ואן פיטרס מסרבת לקבל כהנחת יסוד את הנרטיב הפלסטיני שליט"א.
תנסו - במקרה הכי גרוע אפשר לדלג קצת.