ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שבת, 30 במרץ, 2013
ע"י Huck
ע"י Huck
לאחר שנתקלתי כמה פעמים במסגרת ויכוחים ודיונים אודות הסכסוך הערבי/פלשתינאי-ישראלי בתגובה מסוג "תקרא את 'מאז ומקדם' ותבין", החלטתי לקרוא את הספר. אתחיל בצד החיובי. המחברת מטילה אור על היבט שלא נסקר דיו בתולדות הארץ והסכסוך הערבי-ישראלי - סוגיית ההגירה הערבית לארץ מסוף המאה ה-19 ובמיוחד במאה ה-20. לתמצות טענת המחברת, על פי מחקר שלה ששילב נבירה בארכיונים וניתוח נתונים ממקורות שונים היא מגיעה למסקנה שחלק ניכר מהאוכלוסייה הערבית בארץ ערב מלחמת העצמאות היתה מהגרת מזה דור או שניים לכל היותר, כאשר רבים מהם הגיעו כמהגרי עבודה ממש בעשור האחרון לפני המלחמה. מכאן גוזרת המחברת שאלו אינם יכולים להיחשב כפליטים, שחיו בארץ "מאז ומקדם" טרם נאלצו לעזוב. זוהי טענה מעניינת וחשובה לעניין הדיון בבעיית הפליטים, במיוחד לאור העובדה המוזרה שהגדרת הפליטים הפלסטינים לפי סוכנות UNRWA כוללת את אלו שהתגוררו בארץ לפחות שנתיים לפני פרוץ המלחמה (ולא רק מי שהיה בעל נתינות של המנדט הבריטי בפלשתינה בעת עזיבתו). כמו-כן, הנתונים על ההגירה הערבית הרבה לארץ במקביל להתיישבות היהודית מעמידים בספק את הטענות שההתיישבות היהודית גרמה לנישול ערבים מאדמתם.
זוהי בעיני עיקר התרומה של הספר הזה, ואת זה ניתן היה לכתוב בהרבה פחות עמודים. אולם המחברת מרחיבה את הדיון שלה לנושאים שנתונים לפרשנות לכאן או לכאן, כגון האם העויינות להתיישבות היהודית נבעה מתוך התנגדות לאומית או מתוך אנטישמיות מוסלמית, שמקורה ביחס ליהודים על-פי האסלאם. המחברת מביאה שורה של אירועים במהלך ההיסטוריה של אלימות ויחס מפלה כלפי יהודים בארצות האסלאם – מה שמזים את המיתוס בדבר "תור הזהב" של היהודים תחת האסלאם. זו אגב טענה נכונה לדעתי – היהודים סבלו מאנטישמיות ויחס סובלני לסירוגין בארצות האסלאם, בדומה לחייהם תחת הנצרות (גם בספרד לא תמיד ליקקו דבש תחת המוסלמים ולא תמיד סבלו מרדיפות נוצריות). אבל אין בכך כדי לטעון שההתנגדות להתיישבות היהודית היתה ממניעים דתיים מוסלמיים של קבלת היהודים כ"בני חסות" בלבד, ולא היתה יכולה לנבוע גם מהתנגדות טבעית לנוכחות הולכת וגוברת של תושבים זרים, המדברים שפה שונה וגם חוסים תחת כנפיהן של מעצמות זרות, מה גם שההתנגדות הגיעה גם מערבים-נוצרים.
את שאר המסרים בספר ניתן לתמצת ב:
1. אוכלוסיית הארץ הלא-יהודית טרם ההתיישבות הציונית היתה ערב רב של אוכלוסים ממקורות שונים ללא מכנה משותף לאומי.
2. מרבית האוכלוסייה הערבית של ארץ-ישראל היתה של מהגרים שהגיעו מקרוב.
3. המהגרים הערבים נמשכו לכאן בעקבות הפיתוח היהודי, בעידוד השלטונות (בעיקר הבריטים), במקביל להגבלת העליה היהודית.
4. חלק ניכר מהפליטים הם מהגרי עבודה מאותם אזורים בהם התרכזה ההתיישבות היהודית.
בעוד שככלל שוררת הסכמה בקרב היסטוריונים שלא ניתן לדבר על "עם פלסטיני" לפני סוף המאה ה-19 לכל המוקדם, שאר הטענות לעיל חוזרות בספר שוב ושוב אך ללא ביסוס מספיק בעובדות אלא על בסיס הנחות על-גבי הנחות. הדבר היחיד שניתן לעניות דעתי לאמר בוודאות, על-פי הנתונים שהיא עצמה מביאה, הוא שהיתה הגירה ערבית גדולה לארץ בעת החדשה, אבל קשה להעריך את היקפה המדויק. יתכן שאזורים רבים, לא במקרה אלו שבהם התיישבו היהודים - כגון מישור החוף ועמק יזרעאל - היו דלילים למדי באוכלוסיה בעת ההתיישבות היהודית, כפי שהיא מציגה (ושוב, באמצעות הקשה ולא מנתונים גולמיים) אבל לא ניתן להסיק מכך הרבה על שאר הארץ, ובכל מקרה, גם באזורים אליהם היתה הגירה ערבית גדולה היו כפרים שכבר ישבו כמה דורות קודם להתיישבות היהודית, ובוודאי שהיתה בארץ אוכלוסיה ערבית משמעותית וגדולה בהרבה מזו היהודית. המחברת מתאמצת להראות שהמהגרים הערבים נמשכו לעבודה אצל היהודים - קשה לי להבין כיצד ההתיישבות היהודית בראשיתה, בסוף המאה ה-19, שהיא עצמה סבלה מקשיים, היתה יכולה להוות גורם משיכה למהגרים ערבים. סביר יותר להניח שעבודות ביוזמת הממשלה - העות'מאנית ובמיוחד הבריטית (סלילת דרכים ומסילות, הקמת נמל חיפה) היו משמעותיות יותר, והגירה ערבית לארץ אכן התגברה כבר עם תחילת הפיתוח המחודש של הארץ באמצע המאה ה-19, עוד קודם להתיישבות היהודית. ושוב, נשאלת השאלה האם מקורה של האוכלוסיה הערבית בארץ וזהותה הלאומית לפני כמאה שנה רלוונטית עדיין היום?
בכלל, התחושה שלי מקריאת הספר היתה יותר של קריאת כתב תעמולה, שטענות רבות בו חוזרות ונשנות במקומות שונים בספר, לעתים תוך התבססות על מידע חלקי או על ציטטות שונות שמובאות מחוץ להקשר שבו נאמרו, באופן שנראה כהצגת עובדה ולא עמדה. ציטוטים מזמנים שונים שנאמרו בהקשרים שונים, תחת סיטואציות והתרחשויות שונות, מובאים יחד, לעתים באותה אף באותה פסקה, ולעתים ללא ציון המועד שבה נאמרו (רק במראי מקום בסוף הספר ניתן לבדוק מתי ולמה נאמרו), ושילובם יחד יכול ליצור רושם מוטעה על השתלשלות האירועים. פה ושם הבחנתי גם בשגיאות במידע שהוצג.
לסיכום, הייתי אומר שהספר מציף נקודה שלא התייחסו מספיק למשמעותה בתולדות הסכסוך הערבי-ישראלי - ההגירה הערבית לארץ במיוחד בעת החדשה - אולם הוא גולש לנושאים שלדעתי אינם תורמים להבנת תולדות הסכסוך, לפחות לא למי שיש לו ידע קודם בנושאים אלה: תולדות התיישבות היהודים בארץ, חיי היהודים תחת האסלאם (שוב - נושא שכדאי להכיר אבל אני בספק כמה הוא באמת תורם להבנת הסכסוך, מה גם שלתחושתי גם כאן הצגת הדברים היתה מגמתית באופן שהציג את חיי היהודים שם כמסכת רצופה של השפלות ורדיפות), והמקורות המגוונים של האוכלוסיה הערבית בארץ-ישראל. אני חושב שלמעט סוגיית היקף בעיית הפליטים, שאר הנושאים שצויינו לעיל אותם סוקרת המחברת רלוונטים אולי לצורכי הסברה כנגד טענות לאי-לגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי וטענות כלפי הנישול של תושבים ערבים בארץ שביצעה כביכול התנועה הציונית עוד קודם למלחמת העצמאות. הם אינם רלוונטים כאשר באים לדון כיצד פותרים את הסכסוך הישראלי-ערבי ואילו יחסים נורמליים יש לכונן בין תושבי הארץ הזו.
4 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
Huck
(לפני 12 שנים ו-6 חודשים)
לטוביה - הספר מביא אינפורמציה מעניינת, אבל עורם עליה תלי-תלים של פרשנויות והנחות לא משכנעות
אני חוזר ואומר שהחלק המעניין בספר זה הוא הנתונים שהיא מביאה על ההגירה הערבית בסוף המאה ה-19 ובעיקר בתקופת המנדט, במיוחד לאור ההגבלות הבריטיות על העליה היהודית, שאכן מצטיירות כהגבלות ממניעים פוליטיים בלבד ולא בשל חשש ל"חוסר יכולת קליטה" של ההגירה היהודית, כפי שהציגו זאת הבריטים. כל שאר המידע בספר, גם אם הוא נכון עובדתית, הפרשנות שלה לא משכנעת לדעתי או שהנושא אינו רלוונטי באמת להבנת המקורות לסכסוך. לדוגמא, לדעתי ההשוואה בין ההגירה היהודית מארצות ערב לארץ איננה דומה לגירוש ובריחה של הערבים מהארץ. בעליה היהודית ישראל היתה מעוניינת והמהגרים היהודים, עם כל הקושי הכלכלי, היו כמו אוויר לנשימה למדינה החדשה. מדינות ערב לא היו מעוניינות בפליטים הערבים (כמו שישראל לא מעוניינת היום בפליטים מאפריקה). צריך לזכור גם שרבים מהיהודים בארצות ערב רצו לעלות לישראל (בני משפחה שלי נאסרו בעיראק על רצונם להגר לישראל). לעניין ההגירה הערבית לארץ, לדעתי הרושם שנוצר מהספר הוא כאילו עיקר האוכלוסיה הפלסטינית בארץ ובתוכם הפליטים היו מהגרים זה מקרוב. היא לא מביאה נתונים כאלה, אלא נתונים על הגירה גדולה, אבל מקישה מניחה הנחות רבות על בסיס הנתונים שאספה, באופן שלדעתי לא עומד בשום מבחן ביקורת. הגירה גדולה - היתה, כמה? השאלה פתוחה. אני לא רוצה לפתוח דיון ישירות על נושאים נוספים שהספר עוסק בהם. באתי רק להצביע על המגבלות של הספר הזה. חלק מהטענות שלך לגבי הביקורת שלי מצביעות על כך שלא קראת אותה בעיון. חג שמח.
|
|
|
tuvia
(לפני 12 שנים ו-6 חודשים)
ניקטע לי, אני חוזר על הטענה שלי, לא הבנת את הכתוב!
מאז ומקדם הוא לא כתב פלסטר לטובת היהודים מול הערבים הרשעים, טעות לטעון זאת.
המחברת עצמה לא היתה מחובבי ציון, ולא הגיעה לנושא תוך כוונה להגן על הטענה הציונית. פיטרס הגיעה לנושא לגמרי במקרה. כאשר בתור עובדת ב ong, היא עלתה על הנושא שהפליטים הפלסטינים נהנים מהגדרה מיוחדת בשבילם, שלא בדומה לכל בעיית הפליטים בעולם. היא נכנסה לנושא כדי להבין כיצד קרה הדבר ואז היא נוכחה בחוסר הצדק שיש בהגדרה הזאת לנושא היהודי לעומת הצד הערבי. תיאור הרדיפות במדינות ערב השונות לאורך הדורות לא נועד להצביע על היחס האנטישמי מצד המוסלמים כלפי היהודים למרות שיש אמת גם בעובדה הזאת, אלא להסביר את נושא הפליטים היהודים שברחו ממדינות ערב וניקלטו בהצלחה מרובה , למרות הקשיים, על ידי מדינת ישראל, מבלי שזכו לעזרת האו״ם, והגיעו בחוסר כל לארץ. הכותבת הביאה את הנושא הזה כהשוואה לנושא הפליטים הפלסטינים. בנוגע להגירה ממדינות ערב לפלסטלינה המנדטורית, הטענה הזאת הוכחה כנכונה. הבריטים ערכו מספר פעמים ספירת תושבים וכל פעם שהם נספרו הופיעו כמויות מהם שהגיעו לארץ כמהגרי עבודה. ( דרך אגב הגיעו ממקומות כמו מרוקו- המוגרבים, מאלג׳יריה, ועוד הרבה מדינות ערביות אחרות), יש עדויות מנוסעים ותיירים וחוקרים גאוגרפים שסרקו את הארץ ובאמצע המאה ה-19 הצביעו על כך שהארץ שוממת, אין בא ואין נכנס בה. שאין ביטחון בדרכים, והבדואים שודדים את עולי הרגל. אם אתה רוצה רשימת נוסעים אתן אותה ברצון. התובנות של פיטרס הם רבות ולעיתים מפתיעות:כמה מהן: א) היהודים סבלו במדינות ערב מעצם היותם יהודים ממעמד הד׳ימי, ז״א הם היו אזרחים, או יתר נכון תושבים מדרגה שניה ( כמו הנוצרים), הם סבלו מרדיפות השלטון ומפרעות של שכניהם. בכל המקומות שנאמר לגביהם שהיו דוגמה ליחסים טובים בין יהודים לערבים כמו במרוקו, בתוניסיה וכו׳ היו פרעות והיהודים לא תמיד זכו למעמד שווה לאזרחים מוסלמים. ב) בריחת היהודים מארצות ערב במעמד פליטים לא זיכה אותם לכל עזרה של מוסדות האו״ם, מה עוד שהם הגיעו לישראל בחוסר כל. לעומת הפליטים הפלסטינים שזכו לכל העזרה האפשרית, ולשום עזרה ממדינות ערב, ישראל למרות מצבה שהיה לפעמים כמעט נואש, קלטה אותם ויישבה אותם. ג) בעיית הפליטים הפלסטינים לא נוצרה כתוצאה מרדיפות! היא מוכיחה שהשלטון הישראלי עשה מאמצים גדולים כדי שהערבים לא יברחו ממקומות מגוריהם לדוגמה אפשר להביא את חיפה ואת מאמצי אבא חושי להרגיע את מנהיגי הערבים. ד) פיטרס מוכיחה שבעיית הפליטים נוצרה כתוצאה מפעילותה של ההנהגה הפלסטינית ובמיוחד משפחות ההנהגה הנששיבים והחוסיינים, שקראו ליציאת בני עמם כדי לפנות את הדרך בפני צבאות מדינות ערב, והובטח להם שהם ישובו למקומותיהם לאחר הניצחון. ה) האוכלוסיה הפלסטינית לא היתה בעלת הכרה לאומית עד להופעת התנועה הציונית, לא היה עם פלסטיני לפני המנדט הבריטי, והארץ היתה בלתי מיושבת ברובה, כאשר הריבוי הטבעי לא מילא את הארץ אלא ההגירה הערבית הבלתי חוקית שנכנסה לארץ בעיקבות השגשוג שהביאה ההתיישבות הציונית. אני רוצה לציין שכותב הביקורת הזאת טעה כשאמר שההתיישבות היהודית היתה נכשלת בעיקרה. לאחר התערבות הברון רוטשילד פרחו המושבות שהוקמו בארץ, והן היו המעסיקות הגדולות של עבודה ערבית. זאת היתה גם הסיבה מדוע בני העליה השניה קראו בסיסמה״ עבודה עברית״, דבר שכמובן לא עזר להם. בקיצור אני לא רוצה לספר את כל הספר, אבל בפירוש אני יכול לטעון שהכותב לא ירד לעומק התובנות שפיטרס מעלה בספר זה. שבוע טוב חג שמח, טוביה |
|
|
tuvia
(לפני 12 שנים ו-6 חודשים)
ניקטע לי, אני חוזר על הטענה שלי, לא הבנת את הכתוב!
מאז ומקדם הוא לא כתב פלסטר לטובת היהודים מול הערבים הרשעים, טעות לטעון זאת.
המחברת עצמה לא היתה מחובבי ציון, ולא הגיעה לנושא תוך כוונה להגן על הטענה הציונית. פיטרס הגיעה לנושא לגמרי במקרה. כאשר בתור עובדת ב ong, היא עלתה על הנושא שהפליטים הפלסטינים נהנים מהגדרה מיוחדת בשבילם, שלא בדומה לכל בעיית הפליטים בעולם. היא נכנסה לנושא כדי להבין כיצד קרה הדבר ואז היא נוכחה בחוסר הצדק שיש בהגדרה הזאת לנושא היהודי לעומת הצד הערבי. תיאור הרדיפות במדינות ערב השונות לאורך הדורות לא נועד להצביע על היחס האנטישמי מצד המוסלמים כלפי היהודים למרות שיש אמת גם בעובדה הזאת, אלא להסביר את נושא הפליטים היהודים שברחו ממדינות ערב וניקלטו בהצלחה מרובה , למרות הקשיים, על ידי מדינת ישראל, מבלי שזכו לעזרת האו״ם, והגיעו בחוסר כל לארץ. הכותבת הביאה את הנושא הזה כהשוואה לנושא הפליטים הפלסטינים. בנוגע להגירה ממדינות ערב לפלסטלינה המנדטורית, הטענה הזאת הוכחה כנכונה. הבריטים ערכו מספר פעמים ספירת תושבים וכל פעם שהם נספרו הופיעו כמויות מהם שהגיעו לארץ כמהגרי עבודה. ( דרך אגב הגיעו ממקומות כמו מרוקו- המוגרבים, מאלג׳יריה, ועוד הרבה מדינות ערביות אחרות), יש עדויות מנוסעים ותיירים וחוקרים גאוגרפים שסרקו את הארץ ובאמצע המאה ה-19 הצביעו על כך שהארץ שוממת, אין בא ואין נכנס בה. שאין ביטחון בדרכים, והבדואים שודדים את עולי הרגל. אם אתה רוצה רשימת נוסעים אתן אותה ברצון. התובנות של פיטרס הם רבות ולעיתים מפתיעות:כמה מהן: א) היהודים סבלו במדינות ערב מעצם היותם יהודים ממעמד הד׳ימי, ז״א הם היו אזרחים, או יתר נכון תושבים מדרגה שניה ( כמו הנוצרים), הם סבלו מרדיפות השלטון ומפרעות של שכניהם. בכל המקומות שנאמר לגביהם שהיו דוגמה ליחסים טובים בין יהודים לערבים כמו במרוקו, בתוניסיה וכו׳ היו פרעות והיהודים לא תמיד זכו למעמד שווה לאזרחים מוסלמים. ב) בריחת היהודים מארצות ערב במעמד פליטים לא זיכה אותם לכל עזרה של מוסדות האו״ם, מה עוד שהם הגיעו לישראל בחוסר כל. לעומת הפליטים הפלסטינים שזכו לכל העזרה האפשרית, ולשום עזרה ממדינות ערב, ישראל למרות מצבה שהיה לפעמים כמעט נואש, קלטה אותם ויישבה אותם. ג) בעיית הפליטים הפלסטינים לא נוצרה כתוצאה מרדיפות! היא מוכיחה שהשלטון הישראלי עשה מאמצים גדולים כדי שהערבים לא יברחו ממקומות מגוריהם לדוגמה אפשר להביא את חיפה ואת מאמצי אבא חושי להרגיע את מנהיגי הערבים. ד) פיטרס מוכיחה שבעיית הפליטים נוצרה כתוצאה מפעילותה של ההנהגה הפלסטינית ובמיוחד משפחות ההנהגה הנששיבים והחוסיינים, שקראו ליציאת בני עמם כדי לפנות את הדרך בפני צבאות מדינות ערב, והובטח להם שהם ישובו למקומותיהם לאחר הניצחון. ה) האוכלוסיה הפלסטינית לא היתה בעלת הכרה לאומית עד להופעת התנועה הציונית, לא היה עם פלסטיני לפני המנדט הבריטי, והארץ היתה בלתי מיושבת ברובה, כאשר הריבוי הטבעי לא מילא את הארץ אלא ההגירה הערבית הבלתי חוקית שנכנסה לארץ בעיקבות השגשוג שהביאה ההתיישבות הציונית. אני רוצה לציין שכותב הביקורת הזאת טעה כשאמר שההתיישבות היהודית היתה נכשלת בעיקרה. לאחר התערבות הברון רוטשילד פרחו המושבות שהוקמו בארץ, והן היו המעסיקות הגדולות של עבודה ערבית. זאת היתה גם הסיבה מדוע בני העליה השניה קראו בסיסמה״ עבודה עברית״, דבר שכמובן לא עזר להם. בקיצור אני לא רוצה לספר את כל הספר, אבל בפירוש אני יכול לטעון שהכותב לא ירד לעומק התובנות שפיטרס מעלה בספר זה. שבוע טוב חג שמח, טוביה |
|
|
tuvia
(לפני 12 שנים ו-6 חודשים)
לא מסכים בגדול עם התובנות שלך!
|
|
|
סוריקטה
(לפני 12 שנים ו-6 חודשים)
הלואי שאפשר היה לגמור את כל זה ולהבין הכל עם קריאה של איזשהו ספר
נשמע כמו ספר עם אג'נדה מאד חד משמעית. תודה על הביקורת.
|
4 הקוראים שאהבו את הביקורת
