לאחר שנתקלתי כמה פעמים במסגרת ויכוחים ודיונים אודות הסכסוך הערבי/פלשתינאי-ישראלי בתגובה מסוג "תקרא את 'מאז ומקדם' ותבין", החלטתי לקרוא את הספר. אתחיל בצד החיובי. המחברת מטילה אור על היבט שלא נסקר דיו בתולדות הארץ והסכסוך הערבי-ישראלי - סוגיית ההגירה הערבית לארץ מסוף המאה ה-19 ובמיוחד במאה ה-20. לתמצות טענת המחברת, על פי מחקר שלה ששילב נבירה בארכיונים וניתוח נתונים ממקורות שונים היא מגיעה למסקנה שחלק ניכר מהאוכלוסייה הערבית בארץ ערב מלחמת העצמאות היתה מהגרת מזה דור או שניים לכל היותר, כאשר רבים מהם הגיעו כמהגרי עבודה ממש בעשור האחרון לפני המלחמה. מכאן גוזרת המחברת שאלו אינם יכולים להיחשב כפליטים, שחיו בארץ "מאז ומקדם" טרם נאלצו לעזוב. זוהי טענה מעניינת וחשובה לעניין הדיון בבעיית הפליטים, במיוחד לאור העובדה המוזרה שהגדרת הפליטים הפלסטינים לפי סוכנות UNRWA כוללת את אלו שהתגוררו בארץ לפחות שנתיים לפני פרוץ המלחמה (ולא רק מי שהיה בעל נתינות של המנדט הבריטי בפלשתינה בעת עזיבתו). כמו-כן, הנתונים על ההגירה הערבית הרבה לארץ במקביל להתיישבות היהודית מעמידים בספק את הטענות שההתיישבות היהודית גרמה לנישול ערבים מאדמתם.
זוהי בעיני עיקר התרומה של הספר הזה, ואת זה ניתן היה לכתוב בהרבה פחות עמודים. אולם המחברת מרחיבה את הדיון שלה לנושאים שנתונים לפרשנות לכאן או לכאן, כגון האם העויינות להתיישבות היהודית נבעה מתוך התנגדות לאומית או מתוך אנטישמיות מוסלמית, שמקורה ביחס ליהודים על-פי האסלאם. המחברת מביאה שורה של אירועים במהלך ההיסטוריה של אלימות ויחס מפלה כלפי יהודים בארצות האסלאם – מה שמזים את המיתוס בדבר "תור הזהב" של היהודים תחת האסלאם. זו אגב טענה נכונה לדעתי – היהודים סבלו מאנטישמיות ויחס סובלני לסירוגין בארצות האסלאם, בדומה לחייהם תחת הנצרות (גם בספרד לא תמיד ליקקו דבש תחת המוסלמים ולא תמיד סבלו מרדיפות נוצריות). אבל אין בכך כדי לטעון שההתנגדות להתיישבות היהודית היתה ממניעים דתיים מוסלמיים של קבלת היהודים כ"בני חסות" בלבד, ולא היתה יכולה לנבוע גם מהתנגדות טבעית לנוכחות הולכת וגוברת של תושבים זרים, המדברים שפה שונה וגם חוסים תחת כנפיהן של מעצמות זרות, מה גם שההתנגדות הגיעה גם מערבים-נוצרים.
את שאר המסרים בספר ניתן לתמצת ב:
1. אוכלוסיית הארץ הלא-יהודית טרם ההתיישבות הציונית היתה ערב רב של אוכלוסים ממקורות שונים ללא מכנה משותף לאומי.
2. מרבית האוכלוסייה הערבית של ארץ-ישראל היתה של מהגרים שהגיעו מקרוב.
3. המהגרים הערבים נמשכו לכאן בעקבות הפיתוח היהודי, בעידוד השלטונות (בעיקר הבריטים), במקביל להגבלת העליה היהודית.
4. חלק ניכר מהפליטים הם מהגרי עבודה מאותם אזורים בהם התרכזה ההתיישבות היהודית.
בעוד שככלל שוררת הסכמה בקרב היסטוריונים שלא ניתן לדבר על "עם פלסטיני" לפני סוף המאה ה-19 לכל המוקדם, שאר הטענות לעיל חוזרות בספר שוב ושוב אך ללא ביסוס מספיק בעובדות אלא על בסיס הנחות על-גבי הנחות. הדבר היחיד שניתן לעניות דעתי לאמר בוודאות, על-פי הנתונים שהיא עצמה מביאה, הוא שהיתה הגירה ערבית גדולה לארץ בעת החדשה, אבל קשה להעריך את היקפה המדויק. יתכן שאזורים רבים, לא במקרה אלו שבהם התיישבו היהודים - כגון מישור החוף ועמק יזרעאל - היו דלילים למדי באוכלוסיה בעת ההתיישבות היהודית, כפי שהיא מציגה (ושוב, באמצעות הקשה ולא מנתונים גולמיים) אבל לא ניתן להסיק מכך הרבה על שאר הארץ, ובכל מקרה, גם באזורים אליהם היתה הגירה ערבית גדולה היו כפרים שכבר ישבו כמה דורות קודם להתיישבות היהודית, ובוודאי שהיתה בארץ אוכלוסיה ערבית משמעותית וגדולה בהרבה מזו היהודית. המחברת מתאמצת להראות שהמהגרים הערבים נמשכו לעבודה אצל היהודים - קשה לי להבין כיצד ההתיישבות היהודית בראשיתה, בסוף המאה ה-19, שהיא עצמה סבלה מקשיים, היתה יכולה להוות גורם משיכה למהגרים ערבים. סביר יותר להניח שעבודות ביוזמת הממשלה - העות'מאנית ובמיוחד הבריטית (סלילת דרכים ומסילות, הקמת נמל חיפה) היו משמעותיות יותר, והגירה ערבית לארץ אכן התגברה כבר עם תחילת הפיתוח המחודש של הארץ באמצע המאה ה-19, עוד קודם להתיישבות היהודית. ושוב, נשאלת השאלה האם מקורה של האוכלוסיה הערבית בארץ וזהותה הלאומית לפני כמאה שנה רלוונטית עדיין היום?
בכלל, התחושה שלי מקריאת הספר היתה יותר של קריאת כתב תעמולה, שטענות רבות בו חוזרות ונשנות במקומות שונים בספר, לעתים תוך התבססות על מידע חלקי או על ציטטות שונות שמובאות מחוץ להקשר שבו נאמרו, באופן שנראה כהצגת עובדה ולא עמדה. ציטוטים מזמנים שונים שנאמרו בהקשרים שונים, תחת סיטואציות והתרחשויות שונות, מובאים יחד, לעתים באותה אף באותה פסקה, ולעתים ללא ציון המועד שבה נאמרו (רק במראי מקום בסוף הספר ניתן לבדוק מתי ולמה נאמרו), ושילובם יחד יכול ליצור רושם מוטעה על השתלשלות האירועים. פה ושם הבחנתי גם בשגיאות במידע שהוצג.
לסיכום, הייתי אומר שהספר מציף נקודה שלא התייחסו מספיק למשמעותה בתולדות הסכסוך הערבי-ישראלי - ההגירה הערבית לארץ במיוחד בעת החדשה - אולם הוא גולש לנושאים שלדעתי אינם תורמים להבנת תולדות הסכסוך, לפחות לא למי שיש לו ידע קודם בנושאים אלה: תולדות התיישבות היהודים בארץ, חיי היהודים תחת האסלאם (שוב - נושא שכדאי להכיר אבל אני בספק כמה הוא באמת תורם להבנת הסכסוך, מה גם שלתחושתי גם כאן הצגת הדברים היתה מגמתית באופן שהציג את חיי היהודים שם כמסכת רצופה של השפלות ורדיפות), והמקורות המגוונים של האוכלוסיה הערבית בארץ-ישראל. אני חושב שלמעט סוגיית היקף בעיית הפליטים, שאר הנושאים שצויינו לעיל אותם סוקרת המחברת רלוונטים אולי לצורכי הסברה כנגד טענות לאי-לגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי וטענות כלפי הנישול של תושבים ערבים בארץ שביצעה כביכול התנועה הציונית עוד קודם למלחמת העצמאות. הם אינם רלוונטים כאשר באים לדון כיצד פותרים את הסכסוך הישראלי-ערבי ואילו יחסים נורמליים יש לכונן בין תושבי הארץ הזו.
