כריכה יפה, תקציר מסקרן והמשפט למעלה ״רב-מכר בינלאומי״.
איזה ציפיות היו לי?
ציפיתי למשהו סוחף, קסום ובלתי נשכח.
מה קיבלתי בפועל?
בפועל קיבלתי עוד הוכחה שהמשפט ״רב-מכר בינלאומי״ אינו מדד לטיב הספר ושהתקציר לא תמיד משקף את התוכן.
סך הכל מדובר בסיפור אהבה רגיל ביותר ובנאלי.
אז על מה הספר?
זהירות: ספוילרים בהמשך!!!
גיבורת הספר, ג׳קלין, שהחבר שלה עזב אותה (כמו תמיד), מחמיצה שיעורים ואף מפספסת מבחן חשוב, כדי לא להתקל באקס, שלומד באותו הקורס.
היא יוצאת למסיבה, שבסופה נקלעת לתקרית לא נעימה. למזלה מגיע בחור שמציל אותה (נכון שמיותר לציין שהוא מושלם ומהמם?) נשמע קצת בנאלי? חכו, יש לזה עוד המשך...
אחרי שהוא מציל אותה מגורל מר, לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שיש לבבות באופק.
זוכרים את השיעור המוחמץ והמבחן? הציון שלה בסכנה, אבל יש לה מרצה מאוד מבין ומתחשב, שנותן לה הזדמנות לשפר את מצבה, ומפנה אותה לקבלת עזרה אצל מנחה. היא מתכתבת איתו והוא עוזר לה להשלים ולהשיג את הקורס. מה אתם חושבים? מיהו אותו מנחה?
הספר לא יהיה מושלם אם האקס לא יבין את טעותו ויזחל בחזרה חחח... (נו, כמו תמיד).
עד כדי כך הספר רע?
בסך הכל הספר לא רע, פשוט לא הסגנון ולא הטעם שלי. לדעתי, אוהבי הז׳אנר די יהנו ממנו.
הספר בהתאם לשמו ״איזי״ קליל וזורם, מתאים להפוגה אחרי ספרים כבדים וכשאין כח למשהו רציני.
משהו לסיום?
אני רוצה להודות לבוקי מחיפה, שבזכותה גיליתי את נפלאות הורדת הספרים האלקטרוניים בחינם,
כך שלא התבאסתי יותר מדי מזה שהספר לא לטעמי.

הכריכה המיוחדת, השם החלומי והתקציר המסקרן עשו את שלהם... וגם הספר עצמו דיבר אליי: ״קחי אותי,״ אמר הספר ״אני מסתורי, אני קסום, את לא תצטערי,״ המשיך באותה הנימה ״בימים הגשומים את תהני להתכרבל איתי במיטה.... אני מבטיח להעביר לך את הזמן בנעימים.... מבטיח! מבטיח! מבטיח!״ אתם הרי מבינים שלא יכולתי לעמוד בפני הבטחות מהסוג הזה (במיוחד שגם היה מבצע ״אבא במאה״) והנה הביקורת: 

אתם רוצים לחזור לילדות? להרגיש שהשמיים הם הגבול? 
בקרקס החלומות ניתן להיות מי שאנחנו באמת: ילדים שכלואים בגוף מבוגר.
הקרקס מופיע בלי אזהרה, נפתח עם רדת הלילה ונסגר עם שחר,האוהלים הנישאים מפוספסים בשחור ולבן. כל אוהל הוא עולם חדש, מלא מיסתורין ובעל מטרה מיוחדת... מגדת העתידות מצפה למבקרים, היא תספר על העבר וההווה וגם תגלה מה צופן העתיד. ישנו גם גן קסום, שכולו עשוי משלג וקרח. קדרת האש מסעירה את החושים, הלהבות בוערות בלבן מסנוור. והנה טסוקיקו, אשת הגומי, שמפתלת את גופה לתנוחות העולות על כל דמיון. בלבירינת כל אחד בוחר איזו דלת לפתוח ולאן להכנס. ויש את עץ המשאלות, שאותו מוצאים רק כשזקוקים לו, וכל משאלה מדליקים ממשאלה אחרת. וכמובן שהקוסמת סיליה גם כאן, אמנית האשליות, שיוצרת הכל מכלום והופכת הכל לכלום. 

קרקס החלומות אינו קרקס רגיל ופשוט, הקרקס משמש כזירה לתחרות בין שני קוסמים, לדו קרב קסום, שיכול להמשך נצח, עד שרק אחד ינצח. היא- הקוסמת של הקרקס, הוא- עוזר של בעל הקרקס, הגורל שלהם- להתאהב. 

מאוד אהבתי את הכתיבה, התיאורים היו קסומים, הספר אכן מכשף, העברתי דף אחרי דף וראיתי magic, הרגשתי שאני באמת נמצאת שם ועדיין מצטערת שקרקס כזה לא קיים במציאות. למרות כל הקסם הדירוג שלי רק שלושה כוכבים, כי משהו היה חסר לי (אקשן). הרגשתי שהשקיעו המון בתפאורה שמסביב ואת השחקנים השאירו ערומים, הספר מסביר איך ולמה סיליה ומרקו הגיעו לדו קרב, אבל הספר לא עונה מה התכלית שלו ולדעתי זה נושא חשוב. מכירים את ההרגשה כשהסיפור מרתק, אבל לא אוהבים את זה שמספר? ואז חושבים איפה אפשר להשיג את הגירסה המלאה? זאת ההרגשה, שאיתה אני סיימתי את הספר.
אני ממליצה לכם לקרוא את הספר, בסופו של דבר כן נהנתי ממנו, הסיפור מעניין, הכתיבה טובה והוא מלא בקסם ובימינו קצת קסם לא יזיק לאף אחד :-)

כאן הביקורת שלי מגיעה לסיומה, בשמחה הייתי מספרת לכם עוד, אבל אתם הרי יודעים שעדיף בלי ספוילרים, בלעדיהם יהיה  לכם יותר כייף לקרוא.
עכשיו הקרקס פתוח 
עכשיו אתם יכולים להכנס

מהו העולם שסביבנו (איתני הטבע, האדם, החי, הצומח...)? ואיזה מקום בעולם הזה תופס האדם? מהו מקומו של אלוהים בעולם הרוחני של האדם? לאיזו דת לסגוד והאם יש עדיפות לדת אחת על האחרת? או, אולי יותר חשוב שאלוהים יהיה בלב שלנו ונאמין בנפלאות שלו? הסופר מנסה לענות על שאלות לא קלות אלו בשפה פשוטה וסיפור יוצא דופן.  

הקריאה לא הייתה קלה עבורי. לא שהספר לא היה מעניין, ההיפך הוא הנכון, הבעיה שלי נבעה מכמה תיאורים, שלדעתי היו אכזריים וברוטליים, והם שהקשו עליי את הקריאה. למרות הקושי שחוויתי, אני ממליצה על הספר, הוא עוצמתי, עם הרבה משמעויות, הסודות החשובים נחשפים לקורא רק לקראת הסוף, ואין ספק שהסוף משאיר את הקורא ללא מילים.
מהביקורות שראיתי על הספר לפני שהתחלתי לקרוא אותו, ידעתי שלקראת הסוף מחכה לי איזו תפנית או הפתעה, ייאמר לזכותו של הסופר, שלמרות הציפייה שלי, הוא עדיין הצליח להפתיע אותי ובגדול.

״חיי פיי״- זהו סיפור של מסע והכרה עצמית, זאת מראה קטנה, שמשקפת את רוב המידות, המעלות, התשוקות והמגרעות האנושיות. הספר גרם לי להרהר, שבכל אחד מאיתנו טמון משהו טהור, אבל גם משהו טמא, בלי שאנחנו מודעים בכלל לקיומם עד רגע האמת, שבפועל אנחנו לא תמיד יודעים מה שוכן באמת בתוכנו, מה יש בנו יותר, טוב או רוע, אכזריות או חמלה? אני מאחלת לכולנו, שאף פעם לא נצטרך להתמודד עם רגעי אמת כאלה.  

ועכשיו קצת על העלילה...הספר מחולק לשלושה חלקים:

בחלק הראשון- אנחנו מכירים את גיבור הספר, פיסין מוליטור פאטל ובשמו המקוצר פיי, הוא ילד הודי ובנו של מנהל גן חיות. שלוש דתות מסקרנות את פיי, הוא אינו מצליח להבין מדוע עליו לבחור רק אחת, לכן הוא מתחיל בעת ובעונה אחת לסגוד לשלושת הדתות. בילד אחד רואים הצטלבות של שלוש דתות, שלוש תרבויות ושלושה אלים (קשה להאמין, נכון?).
בחלק הזה יש גם סיפורים זואולוגיים מעניינים על בעלי חיים שונים ועל ההרגלים שלהם.

בחלק השני- זהו סיפור הישרדות של פיי במרחבים העצומים של האוקיינוס השקט, על ספינת הצלה 
קטנה בחברת זברה, אורנג אוטן, צבוע וטיגריס בנגלי. זה החלק עם התיאורים הקשים, אבל, זה גם החלק הנפלא, והוא נפלא בדרך שהוא מחלק את העולם לשניים: מצד אחד- זהו סיפור על פחד, מצב פיזי קשה, רעב וייאוש על סף טירוף, מצד שני- זהו סיפור על כנות, אמונה, תקווה ורוחניות. זוועות העולם והפחד באים ליד נפלאות העולם והאומץ הנואש. השמיים, שמעניקים יופי אין סופי של עננים וגווני תכלת, הם אותם השמיים, שרגע אחרי זה יכולים להמטיר גשם זלעפות. הים, מדהים בצבעיו המתחלפים של כחול, ירוק וטורקיז, שבמעמקיו מתקיים עולם ומלואו, זה אותו הים, שגם נושא גלים עצומים וסופות הרסניות. השמש, שמעניקה את חומה אחרי גשם קר, זאת אותה השמש, ששורפת ומייבשת ללא רחמים. להכל יש צד נגדי ושום דבר לא חד משמעי, אפילו לספר יש שני צדדים.

בחלק השלישי- וואו! הלם קל. חישוב מחדש (כן, כמו בGPS), ברגע שהסיפור מתהפך ב180 מעלות מחשבים הכל מחדש. אתם יודעים מה הסופר עשה עד עכשיו? הוא הרדים בטיעונים שונים את הערנות, ואז ברגע האחרון, בחלק האחרון, הפך את הכל, ולא החזיר בחזרה למקום. וכאן קופצת לראש השאלה מעמוד 302 ״העולם אינו רק מה שהוא. הוא הדרך שבה אנו מבינים אותו, הלוא כן?״ והסיפור של פיי מתחיל מההתחלה, ולנו נשאר רק להחליט איזה סיפור הוא. 
אני את הבחירה שלי עשיתי, עכשיו תורכם...

לא אהבתי. בהחלט לא לא ולא! 
מראש מבקשת סליחה מכל המשבחים, לגבי הספר הזה דעתי שונה מדעתכם.

אני חושבת שפויר מאוד התאמץ לרגש ולגרום לקוראים לבכות מהסיפור...
ילד בן תשע, שמאבד את אביו בפתאומיות באסון התאומים, ונותר רק עם כמה הודעות קוליות מאביו, שהושארו ברגעיו האחרונים של האב. לילד יש הרבה שאלות והוא מתחיל חיפוש אינסופי אחרי התשובות. הרעיון והעלילה שלא נכשלים איתם, במילים אחרות ההצלחה מובטחת. הבעיה, שהכותב משחק על רגשות הקורא וכותב מה שאמור לעשות את העבודה. זה גורם לחוסר אמינות ולהרגשת צביעות. הדמויות לא ביחסים קרובים עם השפיות שלהם... בספר יש הרבה וידויים מייגעים ושיחות, שרק הדמויות והסופר יכולים להבין אותם, בקיצור השיגעון חגג והמוח שלי סבל.

באמת שניסיתי להכריח את עצמי ולהעלות את הדירוג לשלושה כוכבים. ניסיתי לשכנע את עצמי שנושא הספר ראוי ליותר, שכאב של ילד קטן צריך לרכך אותי, אבל לא, לא האמנתי לילד הזה, המעשים והמחשבות שלו לא נראו לי אמינים לילד בין תשע ולא הצלחתי להזדהות איתו.
המאמץ של פויר השתלם, אני באמת בכיתי, רק לא מהסיבות שהוא התכוון, לקח לי כמעט חודש וחצי לסיים את הספר, כשבדרך כלל אני קוראת כספר בשבוע.

אז למה התכוון הסופר? 
התובנה היחידה שהצלחתי למצוא בספר, שלאבד אדם יקר תמיד קשה, אבל כשיודעים שהפרידה קרובה ויש זמן להתכונן ולקבל זאת, זה מקל על האדם. כאשר הפרידה לא צפויה, ללא הכנה מוקדמת אז מרגישים את כל כובד האבדה וכל אחד מתמודד בדרך משלו (אולי זה מסביר את חוסר ההגיון?).

הספר הזכיר לי את ״אלגנטיות של קיפוד״, שגם עליו הרעיפו שבחים ללא סיבה. ההבדל היחיד בינהם שעם ״אלגנטיות של קיפוד״ היה לי מספיק שכל לא להמשיך לקרוא עד הסוף.

מתביישת להודות שעד כה, ההיכרות היחידה שלי עם הארץ התיכונה היתה רק דרך ״שר הטבעות״  ורק בגרסה המוקרנת. במקרה של ״ההוביט״ החלטתי להשתפר ולקרוא את הספר לפני הגיחה לקולנוע. נהנתי מאוד מהספר, ראיתי את הסרט, בהחלט אקרא את ״שר הטבעות״ ובינתיים הנה הביקורת... 
  
בילבו באגינס יודע בוודאות ״שלצאת מהבית זהו עניין מסוכן מאוד״ ( ועוד בלי ממחטה). הרי שם בחוץ, מעבר לסף הדלת מחכות להן ההרפתקאות...בררר. בילבו שלנו הוא הוביט אמיד מאוד ומכובד, וכמו כל הוביט מכובד הוא לא הרפתקן ולא עושה שום דבר לא צפוי. נסו להבין אותו, ההרפתקאות יכולות להיות לא נעימות, בלתי נוחות, מטרידות ואפילו לגרום לאחר לארוחת ערב!!! (כן כן קראתם נכון, לאחר לארוחת ערב). בילבו היה ממשיך לחיות את חייו בשלווה ורוגע, אלא שבוקר אחד... מה קרה בוקר אחד? מי שלא קרא יצטרך לברר כי אני לא מתכוונת לספק ספוילרים.
אגיד רק שיום אחד בילבו באגינס יצא להרפתקה.

הספר הזה קסום! זאת אגדה מרגשת מאוד, אמיתית, טובה, מצחיקה עם הרבה מסירות ואומץ. היו חלקים יותר עצובים וקודרים, אבל לאורך כל הקריאה יודעים שאחרי הצער והבעיות, שהגיבורים מתמודדים מולם, בסוף תגיע השמחה עם החיוכים, כי הטוב תמיד מנצח את הרוע. 
המסר העיקרי של הספר, שהטוב תמיד מנצח! אנחנו רק צריכים להאמין בעצמנו ולהבין שלהיות חזק לא אומר להיות חוצפן וגס רוח, בלהיות חכם הכוונה לא בלהיות ערמומי ותחמן, שנאמנות לא נמדדת בחנופה ובחברות אין עליונות, אנחנו צריכים לעמוד בהבטחות שלנו, אסור לנו לשכוח שאפשר לאהוב גם סתם ככה, בלי חישובים. וכמובן, כשמכל עבר שולפים לנו סוף עולם, מפחידים  עם ההתחממות הגלובלית, מזהירים מפני עוד סוג של שפעת ואיזו מלחמה באופק, אנחנו חייבים ללמוד להאמין בעתיד טוב יותר. ( איך הגעתי לכל זה? לספרי ילדים יש השפעה מוזרה עליי, סורי).

הייתי בעולם מופלא שלא יכולתי לעזוב אותו ובסוף לא רציתי לחזור הביתה עם בילבו, אבל כמו שאתם יודעים לכל הרפתקה יש סוף. ובסופו של דבר אין כמו הבית, זהו המקום הנעים והיקר ביותר שיש לנו, אז חזרתי הביתה למציאות.
״אם תעברו אי פעם בסביבה,״ אמר בילבו, ״אל תהססו לדפוק בדלת! ארבע היא שעת התה, אבל כל אחד מכם מוזמן בשמחה בכל שעה שהיא!״
אני בטוח עוד אקפוץ מתישהו לבילבו באגינס לתה :-)

לספר הגעתי ממש במקרה, ראיתי אותו ברשימת הקריאה של shmuel מאשדוד, קראתי את הביקורת של yaelhar בת המאה, ואת הביקורות שדרכם היא הגיעה לספר. רוצה להודות לכם, אם לא הביקורות שלכם, הייתי מפספסת ספר טוב.
״הימנון ללייבוביץ״  זהו שילוב מעניין של מדע בידיוני ודת, הספר הוא מעין אזהרה.
בעולם שלאחר מלחמה גרעינית, שבמהלכה האנושות הביאה את עצמה להכחדה כמעט מוחלטת, הכנסייה הקתולית הופכת לתקוות תחיית הציויליזציה שאבדה. הכנסייה, היא בעצם הדמות הראשית בספר, היא נצחית, לא ניתנת להריסה וממשיכה לאורך דורות. הכנסייה אוגרת מצבורי ידע ושטויות, היא משתוקקת לכל מידע, ששרד מהתקופה שלפני האסון. לדעתי, אחת הסיבות העיקריות שהכנסייה מנסה לשמור על הידע, היא למען הדורות הבאים, כדי שידעו את תוצאותיה של מלחמה גרעינית. והעיקר, שלא יחזרו על אותה טעות פעם נוספת.
 הספר מחולק לשלושה חלקים, שמאות של שנים מפרידים ביניהם ובכל חלק מתוארים כמה ארועים מרכזיים.
בחלק הראשון, הכנסייה מופיעה כניצוץ של אור בממלכת החושך.
בחלק השני, הכנסייה מתנגשת בעולם המדע. הכמרים מבינים לאן זה עלול להוביל, אך אין ביכולתם מה לעשות.
בחלק השלישי, האנושות עולה עוד הפעם על הדרך האובדנית של אפוקליפסה גרעינית. הגרוע מכל, שאנחנו לא לומדים מהניסיון. 
הסיפור אכזרי וקודר, במיוחד בחלק השלישי הויכוח לגבי המתת חסד.
הסופר לא מאמין לאנושות... אני חושבת שחבל, אני מעדיפה להאמין שהמצב שלנו לא באמת כזה גרוע.
הספר מאוד מומלץ.

ספר מקורי ויוצא דופן. 
את הספר רכשתי בהמלצת חברה, שאמרה שהסיפור מתפתח סביב תמונות, שהמחבר מצא אצל אספנים. הצצתי בכמה תמונות, והתרשמתי שזהו מותחן מיסטי.
התקציר והכריכה די מרמים, זהו ספר פנטזי מקסים. 
הסיפור מרתק, מדהים, פנטסטי ומחמם את הלב. לא נותן לשכוח את העבר וגורם לחשוב על ההווה.
זהו סיפור על מערכות יחסים, על אמון ועל בחירה. על מה שחי בכל אחד מאיתנו.
במהלך הקריאה, עברה לי מחשבה, הרי כל אחד מאיתנו חי בלולאת זמן משלו, כשכל יום דומה לקודמו, אותם האנשים, אותן הפעולות, אותו מקום, יום יום. ומלווים אותנו אותם הפחדים, לכל אחד שלו, אותה ריקנות. ורק העונות המתחלפות וההשתקפות המזדקנת במראה מזכירים לנו שאנחנו חיים.

מאוד אהבתי את הספר הזה.  בעיקר, אהבתי את התחושה הלוחצת והכואבת של חוסר האונים וחוסר התקווה, שמלווה לאורך קריאת הספר. דווקא, התחושה הזאת של הייאוש כל כך חיזקה בי את התקווה ואת הרצון להאמין, שאנחנו, בני האדם, כן מסוגלים לנהוג אחרת מהמתואר בספר.  
יותר קל לי לספר מה אין בספר הזה, מאשר לתאר את מה שיש.
 ב״הדרך״ אין:
התחלה וסוף- אנחנו פוגשים את הגיבורים הראשיים בדרך בעמוד הראשון, ומשאירים אותם בדרך בעמוד האחרון, אם כי לא כל אחד מהם נשאר באותו המצב כמו בהתחלה. ״הדרך״ לא מספר על מסע שיש לו סוף, אפילו נקודת יעד אין לו. מדובר בהתקדמות ללא פרוגרס, העיקר להתקדם ולא להשאר על המקום. לסיפור אין סוף, אז מה יהיה הלאה? הכל פתוח... נשארת רק התקווה שיהיה טוב ( עד כמה שניתן ליישם את המילה ״טוב״ בעולם הזה)
הסברים- מה קרה לעולם?נעלמו החיות, הצמחים וכל כולו מכוסה שכבה עבה של אפר... למה? מי אשם בזה? איך זה קרה? מתי? איך הצליחו לשרוד אותם ברי מזל? תשובות אין.
שמות- לאף אחד אין שמות. יש אב ובן.
צבעים- כל עולם ״הדרך״ מכוסה אפר. היתה לי הרגשה שהאפר יוצא מהעמודים ומתפזר בחדר שלי, מפני שלא רק האדמה-שמיים-ים נהפכו לאפורים, אלא גם הרגשות, התנועות והדיבור. יש צורך לשמור על הכל, אפילו על הדיאלוגים. האב והילד מדברים מעט, לא כי אין להם מה להגיד ועל מה לדבר, אלא כי דיבור דורש מאמץ שאינם יכולים להרשות לעצמם.
אז מה כן יש ב״הדרך״?
עולם מפחיד ומדכא- תארו לכם לשוטט במדבר שחור-אפור, לפחד מהכל, לא לדעת מה מחכה מעבר לפינה, חיים שבהם מציאת קופסת שימורים נחשבת כמתנה משמיים, זה העולם של ״הדרך״  
סיפור  על אב ובן- שמנסים למנוע, שסוף האנושות תביא גם לסוף האנושיות. הם שומרים על צלם אנוש ולא אוכלים בשר אדם, הם ״ שומרי האש״, הם מנסים לא להכנע ולהמשיך להאמין שאלוהים נמצא בכל אדם, אפילו אם מסתתר עמוק בפנים. טוב הלב והתמימות של הילד גורמים לניצוץ תקווה שעדיין יש עתיד ולא הכל אבוד.
המחשבות שאחרי...  
כשקראתי את הספר לא סוף העולם הפחיד ביותר, אלא סוף האנושיות. לדעתי, מקארתי בכוונה לא אמר מילה ולא הסביר מה קרה לעולם, הוא לא רצה להסיח את דעתנו, ממה שקרה לאנשים. מפחיד  לחשוב, שאולי הוא לא רחוק מן האמת- בעולם שמקארתי תיאר האנשים לא מבזבזים הרבה מחשבה, אם לבשל או לטגן אדם אחר. מקארתי מתאר אנשים שמבחינתם העיקר לשרוד. פשוט לשרוד. אפילו שגורל העולם נחרץ, אפילו שלא נשארו קרובי משפחה וחברים. הם רוצים להמשיך לחיות. נשאלת השאלה האם שווה להמשיך לחיות במחיר הזה, כשלא בוחלים בשום אמצעים? 
מקארתי לא עונה על השאלה הזאת, הוא משאיר לנו, הקוראים לענות עליה.
ספר מומלץ בחום

בדרך כלל אני רק מדרגת את הספרים, ועל שלב כתיבת הביקורת תמיד מדלגת.
את הספר המדהים הזה סיימתי לקרוא לפני כארבעה חודשים, המלצתי עליו בחום רב לכמה אנשים ( הם גם מאוד אהבו אותו) והמשכתי הלאה לספרים הבאים. הסיפור נוגע בכל כך הרבה רבדים רגישים ונותן המון חומר למחשבה, אי אפשר להשתחרר מסיפור חיים כזה.
ספר שלא יכולתי להשאיר ללא מילה טובה, והנה הביקורת הראשונה שלי..............
חבל שאי אפשר לתת 10 כוכבים, עד כדי כך אהבתי אותו  :-)
הספר מגולל את סיפור חייו של לואי זמפיריני, אצן אולימפי בעל תוכניות גדולות, שמשתבשות עקב מלחמת העולם השנייה. מאולימפיאדת ברלין לגיוס לחיל האויר האמריקאי, ניצל בנס בהתרסקות מטוס, העינויים בשבי היפני והחיים שאחרי, ההתמודדות עם צלקות העבר.
האישיות של לואי פשוט כבשה אותי, אומץ לב, הומור, אופטימיות והיכולת לסלוח ולשחרר
מצד אחד, הספר מרתק מהעמוד הראשון, כתיבה מאוד עיניינית ומפורטת. מרגישים שהסופרת עשתה מחקר מעמיק ומושקע, למדתי לא מעט דברים חדשים על תקופת מלחמת העולם השנייה.
 מצד שני, זהו סיפור לא קל, אותי הוא מאוד זיעזע. היה לי מאוד קשה לקרוא כשלואי היה באוקיינוס הפתוח ללא אוכל ומים ועוד מוקף כרישים, לא האמנתי שהמצב יכול להיות חמור יותר. מבחינתי, הכרישים היו עדיפים על היפנים. את הכרישים ניתן להצדיק זה הטבע, אבל את התנהגות היפנים כלפי השבויים אי אפשר אפילו להבין, לא רק את החירות הם גזלו, גם את הנפש רמסו בהתנהגותם האכזרית ובתנאים הלא אנושיים שהציבו, קיבלתי אגרוף כפול בבטן.
ספרים מסוג זה לא נועדו רק להעביר סיפור חיים, זהו ספר מעורר השראה, נותן פרספקטיבות, התפקיד שלו להאיר את עינינו, מה באמת חשוב בחיים, כמה שהבעיות שלנו זניחות, כמה שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה וכמובן שיש לנו את היכולות להתמודד עם כל צרה, זה בידיים שלנו. 
 זהו סיפור אולטימטיבי של הישרדות, תקווה ואמונה