• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

מאת אשכול נבו

הביקורת של ronen

תמונה של ronen
דירוגדירוג
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן
0
סדרה:עמודים לספרות עברית
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
ipek
לפני 12 שנים

“ספר מצויין, אחד הספרים שיותר נהניתי לקרוא. מומלץ מאוד!”

69/136
ביקורות על משאלה אחת ימינה
הבאה
naama

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

אחד הספרים הכי יפים שקראתי!
הכתיבה קולחת והדמויות עמוקות מאוד, במיוחד הדמות הראשית שעולמה הפנימי מתואר בצורה יוצאת דופן.
ספר ישראלי עם הומור ישראלי מעולה, שמביא זווית מעניינת על חברות אמתית (או שמא ההפך?).

מי אהב את הביקורת

אהבת?
R
rachis
ה
הקיסרית הילדותית
2קוראים|גיל ממוצע44|100%נשים

על המבקר

תמונה של ronen

ronen

ותיק
חבר מזה 14 שנים
86 ביקורות•373 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של ronen
ronen
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות86
לייקים שקיבל373
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת44ספרות מקורית26מתח ריגול והרפתקאות4

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של ronen

נפילת ענקים

נפילת ענקים

קן פולט

יותר מחודש עבר עליי ביחד עם נפילת ענקים של קן פולט. אפשר היה להניח שזמן הקריאה הממושכת היה בעקבות אורך הספר (900 עמ'), אבל כנראה שזו לא הסיבה היחידה.

אבל בואו נתחיל מההתחלה.

יום כיפור 2014, וצריך ספר שיחזיק אותי לרגעי הצום הממושכים. בארון שכבו ספרים רבים, אבל אחד מהם קרץ לי, והחלטתי שהגיע זמנו. התחלתי לקרוא אותו, והופתעתי מאוד (לטובה). הספר מאוד קולח ומאוד זורם, והעלילה (לפחות זו שההיסטוריה טוותה) מרתקת. לפני שקראתי את הספר תהיתי איך זה יהיה לקרוא ספר על מלחמת העולם הראשונה, כי השנייה צרובה לנו בתודעה בצורה חזקה הרבה יותר, ומה לי ולכל זה. אתבייש מעט ואומר שאפילו לא זכרתי יותר מדי פרטים על המלחמה. ונפעמתי, נהניתי כמעט מכל עמוד ופשוט רציתי להמשיך לקרוא. לימוד היסטוריה יכול להיות מרתק, אם מבינים אותה באמת ולא רק קוראים כמה פיסות מידע שלא מתחברות יותר מדי אחת אל השנייה.

רואים שפולט סופר מיומן ומהוקצע, והוא תופר לנו עלילה רומנטית שמכילה הרבה דמויות שמתפרסות לאורכו ולרוחבו של הגלובוס. היה כיף לקרוא וללמוד על התהליכים המדיניים שהיו בכמה מהמדינות הלוחמות, וכמעט שלא התייגעתי מכך. הופתעתי, כי אנשים רבים התלוננו על הפרטים הרבים והמייגעים בספר, ואני כמעט ולא הרגשתי בכך.

אך לקראת אמצע הספר (ואולי קצת אחרי) הגיע הרגע שהפסקתי להאמין לפולט. העלילה הרומנטית נהיית דביקה מדי, הרבה מהדמויות נפגשות באופן קוסמי (חשבתי שזה קורה רק אצל מיכל שלו...), חלק מהסצנות נראות כאילו נלקחו מסרט הוליוודי זול (בגלל מונולוגים לא אמינים). אני גם הרבה יותר מתחבר לספרים שהדמויות עגולות וחיות, ולא סתם פלקטיות שהסופר יכול להעמיד במבחנים, ואין שום מורכבות פסיכולוגית מאחורי הפעולות שלהן. וברגע שהפסקתי להאמין לפולט התחלתי לקרטע עם הספר, והוא נשאר שוכב ובודד ליד מיטתי למשך פרקי זמן ארוכים.

אז לסיכום - העלילה מעניינת מאוד, לפרקים, וכנראה שהייתי קורא את הספר ולו בשביל לספוג ידע על מלחמת העולם הראשונה ועל תהליכים מדיניים שהיו באנגליה, גרמניה ורוסיה. כנראה שיום אחד אפילו אתקדם לספר השני בטרילוגיה, אך אם תשאלו אותי מתי יהיה היום הזה, אגיד שאני לא יודע...

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen
מלכת היופי של ירושלים

מלכת היופי של ירושלים

שרית ישי-לוי

יום כיפור 2014, רק אני ו"מלכת היופי של ירושלים", הספר הראשון של הסופרת שיצא לי להתוודע אליו (אם לא מחשיבים את צימרים, דרום-מרכז, חדרי אירוח, טיולים, מסעדות, ילדים). ספר זה, כידוע, נמכר כלחמנייה טרייה בחודשים האחרונים, והחלטתי לנסות להבין את התשובה.

מסופר על ארבעת הדורות של משפחת ארמוזה הספניולית מירושלים, ועל הקללה הרווחת על המשפחה, שגורמת לכל בנות המשפחה להתחתן עם בעל אדיב, אמין, חרוץ, ושאר מחמאות, אבל הדבר היחידי שבעלן לא עושה הוא.. לאהוב אותן...
זהו רומן מהסוג האהוב עליי ביותר - הרומן ההיסטורי שאירועיו מתרחשים בישראל. תוך כדי הרומן אפשר להיזכר באירועים היסטוריים מרתקים - מהתורכים לבריטים, מהפיצוץ במלון המלך דיוויד ועד מלחמת העצמאות, ואותו אריג של אירועים שמשתלבים בקורות משפחת ארמוזה ויוצרים ספר קולח, זורם מעניין ושאר מחמאות טובות.
בספר ארוגים מונחים מן הספניולית, שיוצרת אותנטיות מסויימת לספר, וגם יוצרת רגעים משעשעים למדי עם חזרם של מונחים מסויימים, שמזכירים לי מעט את ה"אוי ויי זמיר" (ומשפטים רבים נוספים) של סבתי הפולנייה (ושל פולניות רבות אחרות ואחרים).

בכלליות, חיבבתי מאוד את הכתיבה של שרית - היא מלוטשת, משעשעת לפרקים, וזורמת מאוד. במובן מסויים היא קצת הזכירה לי את ספריו של אילן שיינפלד (בעיקר את "מעשה בטבעת" המצויין), שהייתי משתמש בתיאורים דומים על הכתיבה שלו. ואם כבר משווים (וזה מתבקש כי כבר השוויתי ביניהם בעבר) - אני מוצא דמיון גם לכתיבתו של גבריאל גרסייה מארקס, בייחוד עם העובדה כי שניהם (ושלושתם למעשה) מנחיתים מכות על המשפחות המסופרות, מוציאים אותן בקושי מהמהלומות, אבל ממשיכים הלאה. נקודה דומה מאוד ל"מאה שנים של בדידות" היא המסר שיש בשני הספרים - בשניהם דורות ההמשך חוזרים על הטעויות של הדורות הקודמים, ולמעשה נענשים באותם עונשים. תקראו ותבינו.

עניין אותי מי היא אותה שרית ישי-לוי שכתבה את הספר, אז קראתי עליה מעט באינטרנט. היא מתבררת כבחורה שעברה כמה אירועים קשים בחייה, והאמת היא שזה לא הפתיע אותי בכלל. הטענה שלי היא שסופרים טובים אמיתיים חייבים להכיר את העצב מבפנים כדי ליצור התרחשות דרמטית שתהיה מספיק אמינה ותוכל לסחוף אותנו הקוראים.

לפני שנתיים ביום כיפור גיליתי את חדוות הקריאה, ואני שמח שהשנה ביליתי עם שרית ב"מלכת היופי".
כמו שכתבה חגית, הלוואי שנדע עוד מהמעיין של הסופרת. ואני אוסיף - ממעיין העצב של הסופרת.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen
סיפור כתוב במניפה

סיפור כתוב במניפה

ליסה סי

קודם כל ארצה להגיד תודה לבנצי גורן ולאפרתי, שהביקורות שלהם עזרו לי להעלות מתהום הנשייה את הספר עם הכריכה המעט מוזרה הזו (כן, כן, בסופו של דבר שם הספר והכריכה הם הסימנים הראשונים לבדיקת מהות הספר).


אז מה הייתם עושים אם הייתם ילדה בסין במאה ה-19, והיו קושרים לכם את הרגליים עד לשבירת העצמות, כדי שהרגל שלכם תהיה קטנה? רגל קטנה == מעמד גבוה, וגם הכלל ההפוך מתקיים - למשל, צליעה, תגרום לכך שעליך להיות עבד ולא להתחתן. ואם היו בוחרים בשבילכם את החתן/כלה? ואם הייתה נולדת לכם בת, שנחשבת ללא מועילה (אמן תדעו בנים זכרים!)?

ספר היסטורי קלאסי, די חזק, שמתאר תקופה אחרת, שונה, זרה.. והלוואי שלא היו דברים כאלו בימינו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen
שואה שלנו

שואה שלנו

אמיר גוטפרוינד

בגוטפרוינד נתקלתי לראשונה בספרו "בשבילה גיבורים עפים", שהיה אמין, הראה פיסות חיים שלמות, עם כתיבה משעשעת לפרקים. אבל בשורה התחתונה הוא לא סחב - הוא היה ארוך, נמרח מדי ולא מושך בעיני.

על "שואה שלנו" שמעתי ביקורות הרבה יותר נלהבות ורציתי להביא לו צ'אנס. קראתי, קראתי.. אך הספר לא סחף אותי כמו שסחף אחרים והייתי מצפה שיסחוף אותי.

הוא מתחיל טוב בעיני. הכתיבה של גוטפרוינד היא בדיוק הסגנון שאני אוהב - מצחיקה, מלוטשת, מתארת יפה את העולם. ביחד עם כתיבה זו הוא מספר על הילדים שחיו בדור השני לשואה - על החוקים הלא ברורים שהומצאו: "אימוץ סבים וסבתות" שאין להם קשר למשפחה, אי זריקת האוכל ומיצוי כל גרגיר שבו וכו'. הספר מביא בצורה מאוד יפה את התחושות של ילד שלא מבין את הדברים האלו, וכשהוא שואל למה, הוא מקבל התעלמות מוחלטת, או את המשפט המרגיז "עוד לא הגעת לגיל המתאים".

לאט לאט הספר קצת מאבד עניין. הוא כתוב מבולגן, גוטפרוחנד קופץ מנושא לנושא במעברים חדים וקצת קשה להתרכז ולעקוב.

הספר חוזר לעניין ביחד עם סיפורם של האב והסב, אבל כשמגיעים לחלק השלישי של הספר (שקרוי על שם הנכד, בעוד שמאוזכר כמה פעמים בודדות ואין לו באמת קשר עמוק למתרחש), מבחינתי הספר מאבד עניין. הוא הופך להיות ספר מלא בעובדות קטנות, שיכולות להיות מעניינות לכשעצמן למחפשים ספרי עיון היסטוריים, אבל לא לרצף הסיפור. האמת היא שאפילו קצת נשברתי והתחלתי לדלג ולרפרף...


כך שספר שמתחיל בינוני פלוס וממשיך לדעוך לכל אורכו לא יכול להיות מעל 3 כוכבים.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen
ארוחת הערב

ארוחת הערב

הרמן קוך

יש משהו מפליא בהרמן קוך: הוא רוצה ואוהב לשטח את האמת בפנים שלנו. הוא לוקח סיטואציות פשוטות, מחיי היומיום - הנה כאן: ארוחת ערב במסעדה - ומתרגם אותן למחשבות ומעשים כמו שבאמת נתפסים ע"י בני אדם, כלומר עם קנאה, עם שנאה, עם ביקורת. לא נעים להגיד, אבל זאת המציאות.
למשל - יחסי משפחה הם לא כאלו happy happy כמו שאנחנו משקרים לעצמנו לפעמים. אם דודה שלך מנשקת אותך באוויר ואילו דוד אחר שלה בלחיים, כנראה יש סיבה. ואם אח שלך יגרום לפגיעה בבן שלך, אז אתה תעשה משהו עם זה, גם בסיכון למחיר גבוה. ואם גיסתך בוכה, אז לא תמיד יהיה לך באמת אכפת. ואם אח שלך מאמץ בחור שחור מאפריקה, אז אולי זה לא מאהבת אדם ורצון לאהוב בלי תנאים, אלא בגלל שאח שלך מתמודד במרוץ לנשיאות והוא רק רוצה ליצור תדמית חיובית. ועוד ועוד.

הספר משרה אווירת מתח, הפרטים נחשפים לאט לאט, בדיוק בזמן הנכון בשביל לא להרגיש מרוחים אך כן להרגיש מתוחים. האווירה עוזרת לספר להיות קולח וזורם, ומנעימה את הקריאה.

אהבתי את הספר, במיוחד את התיאורים הריאליסטיים הכואבים המדברים עלינו, בני האדם. אגב, זה מה שאהבתי גם ב"בית קיץ עם בריכה", שקראתי לפני "ארוחת הערב" ואהבתי קצת פחות, אם כי התחושה היא ש"ארוחת הערב" פחות אפוי מ"בית קיץ".

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen
שתיים דובים

שתיים דובים

מאיר שלו

נראה שהביקורות בסימניה מתחלקות ל-2 סוגים. הסוג הראשון של האנשים נהנה מעברית עשירה, ממשחקי מילים, מעלילה מעניינת אך לא בהכרח מסועפת ומורכבת - אנשים אלו נהנים מהספר ומביאים ביקורות חיוביות מאוד. הסוג השני של האנשים מחפש עלילה ואקשן, נהנה ממשחקי המילים אבל זה לא מפצה עבורם - אנשים אלו די קטלו את הספר. ואני? אני נמנה עם הסוג הראשון.

לא באתי עם הרבה ציפיות. אין לי הרבה ניסיון עם מאיר שלו. הספר היחידי שקראתי, היה, איך לא, יונה ונער. אהבתי אותו, הוא היה נחמד, אבל זהו פחות או יותר. החוויה של שתיים דובים שונה לחלוטין עבורי. העלילה כאן יותר מטלטלת, משחקי המילים טובים יותר, הדמויות מעניינות יותר, ולכן מבחינתי שתיים דובים הוא הצלחה מסחררת. פשוט בלעתי את הספר. להפתעתי גיליתי שהיו כמה עמודים חסרים באמצע הספר, ולקח לי יותר מחודש המתנה וציפייה עד שהתארגנתי על גרסה תקינה ויכולתי לחזור להסתער על הספר.

הספר פשוט שאב אותי פנימה. מאיר שלו בנה את רותה בצורה מושלמת בעיני - היא משעשעת, משחקי העברית שלה כובשים, והצורה שהיא מספרת את הסיפורים כבשה אותי. לפעמים, בסיפורים מהסגנון הזה, מעניין לקרוא את החלקים שנוגעים ל"עבר הרחוק", אבל הדמויות העכשוויות בנאליות ומשעממות - אבל לא כך במקרה הזה. החיבורים בין העבר להווה מצויינים, ואהבתי כל עמוד בספר. קצת הצחיק אותי ששלו "תירץ" את אהבת העברית של רותה ע"י כך שהביא לה את התפקיד להיות מורה לתנ"ך, אבל לא נורא - זה השתלב מאוד יפה בספר ו"קנה" אותי.

היו לי קצת קשים כמה מהמאורעות בספר, ומי שקרא מבין כמובן. כבר מהעמוד הראשון מופגנת אווירת השכול והמתח בסיפור, ואני חייב להודות שהיו קטעים שהעדפתי לא לחפור בעבר ולא לדעת מה קרה שם. היו אפילו כמה עמודים שנותרתי מעט בהלם לאחר קריאתם (ועוד יותר בהלם מהעובדה שיש בסיס אמיתי למאורעות בספר). אגב, זה קצת גורם לי לתהות לגבי אותו "סוג שני של אנשים" - הרי גם עלילה מעניינת, דרמה ומתח אפשר למצוא בספר הזה, ולא מעט מהם.
בספר אין ביקורת למעשים הרעים. קראתי באינטרנט ששלו מאמין שספרות לא אמורה לחנך אנשים. אני לא משוכנע כמה אני מסכים עם האמירה הזאת. הרגשתי שהיו מעשים כ"כ מזעזעים שהייתה חייבת להופיע התייחסות.

לסיכום - ספר מצויין - מעניין וקולח, עברית צחה, משעשע לפרקים, עצוב לפעמים, לא קליל מדי, לא כבד מדי, לא קצר מדי, לא ארוך מדי, האירועים לא מתגלגלים מהר מדי, והוא גם לא נמרח. כל הפרמטרים שלו טובים. גם אם אתם נמנים עם חסידי מאיר שלו, וגם אם לא, הקריאה היא must!

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

דווקא בתקופה כזאת, שבה יש לי רצון להתחפר במיטה מתחת לשמיכה עם ספר טוב שינתק אותי מהמציאות היומיומית מרובת האזעקות והחדשות הלא סימפטיות, קראתי את הספר "אם יש גן עדן" של רון לשם, שכידוע מספר על השנה האחרונה טרם יציאת צה"ל מלבנון. דווקא מהמקום של המציאות הנוכחית, ועובדת היותי בוגר של יחידה לא קרבית בצבא (כן, כן, ג'ובניק...) מאוד התחברתי לספר הנ"ל.

מבחינת הכתיבה עצמה - לא מדובר כאן ביצירת מופת - הספר יורד קצת לגסויות מדי פעם, העברית בו פשוטה מאוד וכו'. אך יחד עם זאת (ואולי דווקא, באירוניה מסויימת, בעקבות זאת) הספר כתוב כטקסט של לוחם שהיה על הבופור (לא באמת אבל, רק בהשראה), והוא מרגיש די אמין ככזה. לשם נותן לך להרגיש גם את את אווירת השכול של לוחם שמאבד חברים שלו, גם את אווירת הגעגוע לבית, גם את אווירת הקיום היומיומי - ובנקודות האלו העוצמה שלו.

למשל, מעולם לא חשבתי על כך שהחיילים שואלים את עצמם את השאלה הקשה מכל - למה אנחנו נמצאים כאן בעצם, ומה המטרה שלנו בכל הסיפור הזה? גם ביחידה שלי, שמטרתה הייתה ברורה ומה הקשר שלה לעולם, חיילים שאלו זאת, אך כשהדבר יכול להשפיע על התפקוד שלך שמשפיע על חיי החברים שנמצאים במוצב באותו הזמן שאתה בעמדת השמירה - נראה שהשאלה הזאת אסורה. אך היא בכל זאת נשאלת.

והפחד? כן, הפחד קיים. והוא אפילו ממכר, והוא אפילו מדביק. איך ממגרים אותו? ואיך לעזאזאל בכלל מצליחים להסתער על האויב? ההסתערות לא מנוגדת לאינסטינקט הבסיסי להתרחק מאש, להתרחק מצרות, ואולי פשוט לחיות?

אולי זה נובע מבורות, אולי מחוסר הבנה, אך לא הייתי מודע ליומיום הקשה של החיילים. אף פעם לא דמיינתי שהחיילים שמרו וחיו תחת איום כבד ויומיומי של ירי פצמ"רים. לא דמיינתי ששיירות מ/למוצב עצמו היו סוג של שיירות מוות (וגם נהלי הצבא הכירו למעשה בעובדה זו) - כי צריך ללכת בשיירה, כשיש רווח גדול בין חייל לחייל, מכיוון שאם יעלו על מוקש/יירו פצמ"ר - אז עדיף שרק כמה חיילים ייהרגו ולא כל האנשים שנמצאים בשיירה. ואם מסוק צריך לחלץ אותך, הוא תוך דקה יעזוב את הקרעקע וינטוש אותך עליה, גם אם לא הספקת לעלות, הרי הוא הופך למטרה קלה, ואם יופצץ אין סיכוי לשרוד. והמציאות אומרת שהתסריטים הקשים האלו באמת קורים. מפחיד אולי תהיה מילה מתאימה לעניין. אבל נראה לי שהיא לא מספיק הולמת. זה לא רק מפחיד, זה אולי אף מבעית, מכעיס, מעציב, קורע לב. איך אפשר לשרוד שירות שלם תחת מציאות שכזאת?

וכמובן שראוי לציין את התנאים הלא סימפטיים של החיילים - אי אפשר להוריד את הנעליים מהרגליים (ומי שניסה אגב להסתובב עם נעליים צבאיות יותר מיום שלם אחד רצוף, יכול להבין מה מתרחש אח"כ ברגליים... לא חוויה מומלצת ונחמדה, מניסיון), מקלחת פעם וחודש - וגם היא מתוך איזו גיגית עם מנה קצובה של מים... וכנראה שאפשר היה להמשיך לספר על התנאים של החיילים, אבל איכשהו לעומת הנקודות האחרות זה מרגיש קצת כמו קיטור, כמו כלום, כי מה זה להסתובב מסריח מול הפחד המתמיד ממוות? או גרוע מכך (לפחות מנקודת מבטו של חייל) - קטיעה של איבר?

אז כן, התרגשתי, אפילו ניתן היה לראות לחלוחית קלה ברגעים מסויימים. לא הייתה לי חוויה קרבית אמיתית, וברור שדרך ספר אי אפשר להבין לחלוטין את ההרגשה של חייל קרבי, אך הספר הזה כנראה לקח אותי הכי רחוק שאפשר. אז תודה, ויחד עם זאת מקווה למציאות טובה יותר. חיילי צה"ל עושים עבודה קשה וראויים להערכה, ואף יותר מזה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen
שבועת רחל

שבועת רחל

מיכל שלו

"שבועת רחל" היה אחד הספרים הראשונים שקניתי ברגע שהבנתי שאני מכור לספרים לפני כשנתיים. הוא נשאר בארון עד השבוע, והרגשתי שזה השלב המתאים לקריאתו.
הספר מדבר על שני דורות - רחל, שנולדה בפינסק ועלתה לארץ, ונכדתה הדס המתמחה במשרד לעו"ד.
אהבתי מאוד את התיאורים על ילדותה של רחל בצל האנטישמיות וחיי היהודים בתקופת מלחמת העולם הראשונה וטרם השנייה. אהבתי גם את סיפור ההתאקלמות של רחל בא"י, אם כי ההיסטוריה הייתה החלק הפחות חשוב - לעיתים הובא "פרץ של היסטוריה", פסקה קצרה המדברת על אידיאולוגיה של מחנה מסויים שהיה קיים באותה תקופה, אך לאחר הפסקה אין הרחבה או פירוט וממשיכים כאילו שום דבר לא נכתב בפסקה הקודמת. אני מקבל את העובדה שמיכל שלו רצתה להכניס את הווי התקופה בלי להעיק על הקוראים, אבל ציפיתי שהמאורעות ההיסטוריים יובילו יותר את העלילה, ולא רק ההתרחשות הרומנטית.
הסיפור של הדס היה גם כן קולח וזורם, אם כי הוא היה צפוי מהשנייה הראשונה ולא היה שונה בהרבה מסיפור אהבה סטנדרטי וגנרי...
מה שפחות אהבתי בספר הוא את הקיטצ'יות שמאפיינת את הדמוית והמונולוגים, ואת הטלנובליות שבעלילה. אצל מיכל שלו כמו אצל מיכל שלו, באופן מאוד "מפתיע" הדמויות מגלות קשרים סבוכים ביניהן, הנחשפים לאחר גילוי נבכי העבר.
בגלל התיאור ההיסטורי הדל והקיטשיות המאפיינת את הספר (ואת מיכל שלו), החלטתי שהספר ראוי ל-3 כוכבים, למרות שהכתיבה זורמת ויש נגיעה היסטורית מעניינת.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen
רביעי בערב

רביעי בערב

יעל הדיה

האמת היא שזה הספר הראשון של יעל הדיה שנחשפתי אליו. לא הכרתי אותה, ולא את הספרים היותר מפורסמים שלה - "תאונות" ו"עדן". והאמת - אהבתי. בערך...

הרעיון של הספר מעניין - חבורה של אנשים שנפגשים פעם בשבוע לטיפול פסיכולוגי קבוצתי. ספרים שהקורא מקבל הצצה עמוקה לנפש הדמויות תמיד דיברו אליי - כי מה יותר מעניין מלשמוע על אירועים דרמטיים בחיי הדמויות בעבר, ועל ההשפעה שלהם על החיים שלהם בהווה? (ובאופן כללי - מי לא אוהב להתפלש בבוץ של עצמו ולהיזכר איך זה שכשהיינו לפני 15 שנה אז... ומאז.. הכול השתנה ואני כזה וכזה וכזה, והלוואי שהייתי יכול לשנות את זה, אבל...).

אהבתי גם את צורת הכתיבה. מי שיצא לו לקרוא רומנים של אשכול נבו והתחבר לצורת הכתיבה, יאהב גם את מה שקורה בספר הזה, משום שיש המון מאפיינים משותפים בין השניים.

אבל אני מוכרח להודות שהספר רחוק ממושלם. ומה שהכי חסר בו, וזה מה שהכי היית מצפה ממנו לעשות, זה סגירת מעגל עבור דמויות (לא בצורה מוגזמת ולא אמינה, כמובן). רוב הדמויות נשארות כשהיו בלי שהן מתפתחות או מעלות תובנות חזקות, ויש כמה דמויות שאכן מצליחות להגיע לכמה מסקנות, אבל הן עדיין רחוקות מלחולל שינוי. אבל, היי, עד שטיפול פסיכולוגי מחולל שינוי, אם בכלל, עוברות כמה שנים טובות, וגם אז לא ברור טיבו והיקפו של השינוי...

האמת? אפילו התלבטתי אם 3 או 4 כוכבים. כנראה ש-3.5 היה אידיאלי, אבל לא אפשרי. מכיוון שהספר זרם, ואהבתי את צורת הכתיבה והקונספט, אז 4. בסה"כ מדובר בכותבת מוכשרת, שהייתי סקרן לקרוא עוד ספרים שלה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ronen

ביקורות נוספות על "משאלה אחת ימינה"

משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

עד כמה שאני יודעת אשכול נבו היה פרסומאי (בספר שלו צימר בגבעתיים שיש סיפור אחד שהדמות שלו היא פרסומאי) ובספר הזה יש דמות של היא פרסומאי. הוא גם מעביר סדנאות כתיבה וגם בספר הזה יש סדנת כתיבה של סופר מצליח. הוא גדל בחיפה ועבר למרכז וגם הדומיות בספר הזה גדלו בחיפה ועכשיו הן בתל אביב.
זאת אומרת שאשכול נבו יצק מעצמו לכל הדמויות שלו.
לדעתי הרעיון הבסיסי של הספר הזה מאוד יפה וגם הביצוע מאוד יפה. אשכול נבו הוא הכי שיראלי שיש וגם הדמויות שלו עושות מסלול חיים שיראלי סטנדרטי. ילדות, תיכון, צבא, שטחים, טיול אחרי צבא בדרום אמריקה עם פטריות הזיה (בספר שלו צימר בגבעתיים אחת הדמויות חזרה מדרום אמריקה עם הזיות אחרי שלקחה שם פטריה או שמהו), תל אביב, סטוצים, אהבה וקריירה, שכל אחד בוחר בקריירה שונה, חלק רוחניות וחלק יותר פרקטיות. בגדול אפשר לאפיין אותם ככה – החתיך המסוקס, החביב, הרוחני, הרגיש.
הוא כתב פה ספר שלדעתי עומד במבחן הזמן כי חזרתי אליו אחרי הרבה שנים (אני במין פרויקט כזה לחזור לספרים של אשכול נבו אחרי שרק עכשיו קראתי את הספר הראשון שלו צימר בגבעתיים וגם כתבתי עליו) ושוב מאוד נהניתי. הרעיון של הספר פנטסטי, ממש מקורי מאוד והוא כותב נפלא.
כמו שכתבתי, הוא הכי ישראלי שיש ואני נהנית לחזור לספרים שלו אחרי הרבה שנים.
מומלץ מאוד מאוד. חמישה כוכבים + כוכב אחד שהוא אשכול נבו בעצמו.

לפני שנה•
★★★★★
•דיילת בכטב"מ
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

בחצי שנה האחרונה אני עד לתהליך קשה, שאולי לא הצלחתי להתמסר אליו נפשית עדיין, והוא תהליך ירידתם מהארץ של חלק ממכרי וחברי הטובים. כשבחדשות מדברים על ביטויים כמו "הגירה שלילית" ו"בריחת מוחות" אני נוגע במילים הללו כאילו היו אצטרובלים בהם שיחקתי עם חברי הטובים עוד שהיינו ביסודי, עוד לפני שנשאו בכינוי הגאה "יורדים".
זה די פשוט, וזה גם לא כל כך נורא כפי שזה נשמע, כל העוזבים גברים, אקדמאים , מצטיינים יש להוסיף, חלקם התחתנו מזה כבר עם אישה בעלת אזרחות זרה ונחשקת, ובניהם יש מי שנוסע לראיונות עבודה במשרדים נוצצים שכנראה יניבו פרי כבר השנה.
ההרגשה היא שנרדמתי בשמירה. כי מסתבר שאחרי תואר ישנו רק מקום אחד שאפשר להגיע אליו, רחוק, ובלי כרטיס הרב-קו. עם שאיפה לחד כיווניות.
נכון, לא כולם עוזבים אבל כאשר מדובר בחברי ילדות זה מרגיש קצת כמו הפעם ההיא שהמורה דורית שכחה אותי נעול בכיתה, בבוקר הטיול השנתי למערת הקמח (בטח היום היו מראיינים אותי לרפי רשף על זה).
כל הרגשות הצפים הללו הזכירו לי את הספר הזה שקראתי די מזמן, בתוכו אשכול נבו מגולל בהצלחה את סיפורם של כמה גברים, ישראלים כדרכו, רגישים שלא כדרכנו, ומכורי כדורגל- שלא כדרכי.
חברים אלו כמצופה מנבו, אמורים לייצג את כל מה שגבר ישראלי עלול לייצג לסוגיו: האחד רוחניק שמת לעוף מכאן, השני חוגג את הישראליות שלו מאוסטרליה, השלישי ראשו עדיין בצבא, הרביעי הוא מצליחן סדרתי. או שזה אותו אחד? לא חשוב, אבל זה באמת לא חשוב!
ההרגשה שאשכול מנסה להרכיב עבורנו ישראליות בכל מחיר מצליחה לעורר בי את הרגש שכל ישראלי עלול לקבל כשיפתח את עיתוני השבוע עם כותרות בסגנון : "איראן-יוקר מחיה-שמאל-ימין-מיסים-הכל כלול בבורגס". וזהו ההרגשה המהולה ברצון עז לארוז, או סתם לגרד בראש ולהיאנח בכבדות.
וזה בדיוק הספר הזה, אנחה אחת כבדה של הסיפור של כולנו, איך שכולנו נפגשנו בסוף התיכון, ואז בשחרור בבקו"ם, וכשניסינו לברוח נפגשנו שוב בדרום אמריקה, ואז נפגשנו עם כולם וחתמנו על צ'קים לחתונות, ולבריתות, והקערות לראש השנה. ואז ימי השבת השגרתיים שבהם אנחנו מנסים לברוח מכולם אבל פוגשים את כולם בספר "משאלה אחת ימינה". הצילו!!
מיהו הגבר הישראלי שאנחנו פוגשים כל פעם מחדש?
הישראלי של אשכול נבו לא דוחף, לא מקלל, מחזיק בדעות שמאלניות, סבלני, קרבי לשעבר, וגר בתל אביב או במקומות שמרגישים כמו עמק חפר. ללא ספק מישהו שלא בטוח שהייתי שמח לפגוש הרבה אחרי קריאת הספר.
אבל בואו נדבר קצת בשבחו של הסופר : אחרי שפגשנו את כולם בספר, אני כבר לא מרגיש שכולם יורדים מהארץ לתמיד. הרי זה נראה שבסוף נרד כולנו ונפגוש את כולם שם, במקום שבו כל המשאלות נעלמות באופק והופכות לספר אחד של ישראליות אחידה, אידאלית, מקוטלגת, מרתקת וזורמת. קצת כמו הספר הזה ואולי גם כמו כל השאר.
ולבסוף - שמישהו יאכל כבר את האבטיח האחרון שנשאר על הכריכה, אנחנו ישראלים, מה אתם דופקים חשבון?!

לפני 12 שנים•עומרי
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

קראתי את משאלה אחת ימינה רק עכשיו, למרות שהוא ספר די ישן. מה שהכי תפס אותי זו הפשטות שלו הכתיבה של אשכול נבו לא מתאמצת ולא מנסה להיות יפה מדי, ודווקא בגלל זה היא עבדה עליי.
הדמויות הרגישו לי מאוד אמיתיות, כאילו אני יכולה לפגוש אותן ברחוב. מה שהיה לי הכי מיוחד זה לראות רמות של אכפתיות ומסירות שקצת קשה למצוא היום. יש שם דמויות (כמו יובל) שפשוט 'ננעלות' על מה שהן אוהבות בטוטאליות, ובשבילי זה היה הדבר הכי חזק בספר.
אהבתי את הדינמיקה של החברות הגברית שם. יש משהו נורא יפה בלראות גברים שבאמת קשורים אחד לשני, בלי משחקי אגו. זה גרם לי לחשוב הרבה על החיים שלי ועל מה שאני מחפשת.
דמות הכותב (יובל) ממש נגעה בי. הוא לא מפחד להיות חשוף, להודות בחלומות שלו ולהיות נאמן למה שהוא מרגיש, גם אם זה נראה 'יותר מדי'. זה גרם לי לתהות אם עוד אפשר למצוא היום בחורים כאלה שקטים, יציבים, שלא נותנים לציניות של העולם להרוס להם את התמימות ואת היכולת להתרגש מדברים פשוטים.
זה ספר שבאמת נכנס ללב כי הוא מרגיש אנושי. ממליצה לכל מי שרוצה רגע לעצור ולחשוב על מה שחשוב באמת.

לפני 4 חודשים•דריה
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

זהו, סיימתי י"ב. עכשיו אפשר לזרוק את כל החולצות של התלבושת האחידה לארונות של אחותי הקטנה ולהגיד לה בחגיגיות שהיא הבאה בתור, לשרוף את כל הספרים והמחברות הריקות כי אף פעם לא כתבתי בהן כלום, ומי בכלל כותב במחברות היום, לומדים מסיכומים (בתחילת השנה כמו כל שנה מצליחים לשמור על משמעת עד שמחברת אחת הופכת להיות המחברת לכל המקצועות ובהדרגה גם היא נעלמת), אפשר לזרוק לתוככי הארון את השמלה שלבשתי בנשף סיום כי בינינו למה שאני אלבש אותה שוב אם לא לאיזה חתונה, לשים במגירה הכי תחתונה ונשכחת את הספר מחזור בידיעה שאני לא אסתכל בו אלא אם כן אפגוש מישהו ברחוב מהשכבה שלי שיאמר לי שלום ואני אהיה אחר כך חייבת להיזכר איך לעזאזל קוראים לו, לומר שלום לכל החברים מהכיתה, שאתגעגע ושישמרו על קשר ובלב לחשוב "ברוך שפטרנו מעונשו של זה". עכשיו אני כבר חייבת למצוא עבודה לפני שאמא שלי תשתגע ולהוציא כבר רישיון כי נגמרו התירוצים.
זהו, באמת נגמר. עוד עשר שנים מעכשיו אני אהיה כמעט בת עשרים ושמונה, זקנה, רווקה נצחית שגרה עדיין עם ההורים ומגדלת שלושה חתולים, ממלמלת משהו על זה שהדור של היום הוא לא כמו הדור של פעם והולכת לישון בתשע וחצי כמו אמא. שיט.
או שאולי יקרה לי מה שקורה לגיבורים של "משאלה אחת ימינה". אני לא אצליח להיפטר מאף אחד ואפגוש את כולם בכל סמטה בחיים אחרי ניסיונות כושלים לברוח. אולי אני אשאר בעיר שבה גדלתי למרות שתמיד חשבתי שאני אעבור לחיפה, המקום שבו גדלו הגיבורים של הספר (האנשים הכי נחמדים בארץ גרים בחיפה, זה ידוע. אבל תגידו להם את זה והם תמיד יכחישו) אחרי תקופה קצרה שאבלה בירושליים, ואני שוב אלך כל יום למכולת של שולה כמו תמיד, כמו עכשיו, והרחובות המוכרים והשכונה הרגילה והפלאפל של שלום בצומת, וכולם יזהו אותי גם אם לא בשם אז בפנים, ההיא שלא יצאה מכאן, יגידו לי שלום ואני אגיד חזרה אחרי שלא הספקתי לעבור לצד השני של הרחוב ולהתחמק. זה לא ישנה, כי גם שם בטח יחכה לי מישהו.

את כולם בכל מקרה כבר פגשתי בספר הזה, שמכיל קצת יותר מדי את כולנו. אין אחד שלא יזהה כאן משהו שקרה גם לו, החברים הנצחיים מהתיכון, הטיול שעשו לסיני כשעוד היתה בשטח ישראל, הטיול אחרי צבא לדרום אמריקה, ההוא מהיסודי הגאון שהפך בסוף לשומר בבית ספר. כולם פה. תברחו!!!
בחן, בקסם ועם כישרון רב מגולל אשכול נבו את סיפורם של כל אלה. ועדיין למרות כל הקסם ניכר שהוא מנסה לדחוף קצת בכוח יותר מדי ישראליות לספר אחד. לא אכחיש שנחמד לקרוא ספר שכבר לא קוראים לגיבוריו ורוניקה או ג'סיקה או דרייק אלא עמיחי ויובל ואופיר למרות שכולם פחות או יותר אותו הדבר. בכולם תזהו טיפוס מסוים שקיים בתוך כל חבורה. אבל די, כמה אפשר, רציתי לברוח לכמה שעות מכאן והנה הספר הזה מפגיש אותי שוב עם כולם? כנראה באמת אי אפשר להימלט. כנראה בגלל זה ישראלי יזהה ישראלי אחר בכל מקום.
ומה השורה התחתונה של כל אלה? מה אשכול נבו מנסה לומר? שהסיפורים של כולנו בסוף נפגשים? שחברות אמיתית זה משהו שלא בא ברגל? שאפשר לצאת מישראל אבל ישראל לא תצא ממך וכולנו מחוברים באיזשהו קשר שלא ניתן להסברה? שאנחנו יכולים לחלום כמה שאנחנו רוצים על מה נהיה בעוד כמה שנים ולגלות שהגענו למקום אחר לגמרי? ואולי שהרבה יותר קשה לעמוד בקו הגמר ולגלות שמישהו בשורה חסר. שהרבה יותר קשה לסיים כשמישהו שאמור להיות איננו?

אני באמת לא יודעת. כרגע כל מה שאני רוצה זה לקנות כרטיס לאלסקה ולעוף מכאן לאיזה שבוע שבועיים, לברוח מעמיחי מיובל מיערה ומשירה ולדבר עם ג'סיקות וורוניקות ודרייקים, לחזור ולגלות שאחרי הכל אי אפשר באמת לעזוב את הבית, גם אם לפעמים הקירות מתקלפים והתקרה מתפוררת.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אריאל
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

ארבעה חברי נעורים חיפאיים נפגשים כל ארבע שנים לראות את גמר המונדיאל, ולשחזר מה עבר עליהם בארבע שנים האחרונות.
ככל שעוברות השנים - החבר'ה מתקדמים, מסיימים לימודים, עוברים לתל-אביב (או למכמורת)...
צופים בחבורות דומות שהתחילו איתם את הדרך בתיכון - מתפרקות.
תוהים איך שומרים על החברות הזו... ממשיכים לסגוד ללהקה חיפאית די גנרית.
ברקע מרחפת גם דמות מהעבר שהיא הבדיחה הקבועה של החבר'ה, שחר כהן שלא יתקדם (כנראה) לשום מקום, ואולי תכלס הלעג כלפיו הוא שמדביק אותם עדיין יחד.
ויום אחד הוא מגיע, גם הוא השתנה.
וגם כשהקש האחרון בדמות שחר כהן שובר את גב הגמל - החבר'ה מתעקשים להמשיך להיות חברים עם אותם האנשים שהחליטו עליהם: "אני ואתה זה לנצח" בגיל שבו היו להם יותר חצ'קונים מאשר פנים.

הרעיון בספר עם השם המסקרן הוא - כמוסת זמן המתבססת על מונדיאל 1998 - ארבע שנים לפני שהם מגיעים לתחילת גילאי ה-30.
החבר'ה רואים שכבר אין מה שמדביק אותם ביחד - חלק נשואים עם ילדים, חלק על הקו בין הארץ לחו"ל, חלק עוברים משברים אישיים.
הם מחליטים לכתוב ארבעה פתקים - כמספר חברי החבורה.
כל אחד מהחברים מחליט על איזשהו חלום להגשים בארבע השנים הבאות, חלום שישמור שלא יתבגרו בקטע רע, כמו המבוגרים שהם ראו עד היום.
כצפוי - החלומות הם די גנריים, ואופייניים לאנשים שמסתכלים על חייהם אחורה לקראת משבר גיל השלושים, ואולי זה סוד קסמו של הספר:

*להשיג את הבחורה שאתה רוצה (וכנראה כל השאר גם רוצים), ולזכות איתה לאהבה האולטימטיבית.
*להשפיע מבחינה חוקית ומוסרית ולתקן את החברה באופן ייחודי שייכתב בדפי ההיסטוריה.
*למצוא תרופה או שיטה פשוטה וזמינה שתתאים לכל מכאובי האנושות.
*לכתוב ספר עטור שבחים ולזכות לתהילה ומעריצים.

אז מה חשבתי?
נתחיל מהטוב:
אשכול באמת יודע לכתוב, וזה לא חדש. את רוב ספריו קראתי בגילאי הנעורים - שנות העשרים. ומן הסתם אלו גילאים שאנחנו יותר מושפעים מלחץ חברתי, וכמי שלא זכתה לחברים רבים או לחברים בכלל מהגילאים הצעירים - הקריאה הייתה יותר כמו ניסיון להבין מה החבר'ה האלה בסיפור כן עשו נכון כדי להישאר חברים, כי מוטיב חברות האמת בין גברים חוזר ברוב ספריו של אשכול.

אך ממרומי שנות השלושים לא יכולתי שלא לחשוב שמספר הסיפור יובל...
הוא בעצם דמות קצת פתטית.
עם חברים כאלה - שנותנים לך להישאר בעליבותך כשהם מתקדמים, ובתכלס מקדישים לך את עצמם במלואם רק אחת לארבע שנים (וזה מובן להם ולך - כי להם, בניגוד אלייך - באמת יש חיים...)
אולי כבר עדיף להיות המוחרמת לשעבר, ולא לצפות למשהו מיוחד מהאנשים שלמדו איתך בתיכון. כי בלי העטיפה הספרותית - לי זה נשמע סיפור על הילד שהכי פחות נהנה מלהיות חלק מהחבורה - והיה שם רק בגלל שלו יש אוטו, והוא לא הבין ועד גיל שלושים מארגן למקובלים את פגישות המחזור הסדירות: פגישות שבהן הם בוחנים מחדש את ה"שוק" שהשתנה, מוצאים שיתופי פעולה מקצועיים ואהבות ולבסוף מודים לו בווטסאפ קצר על כל ההשקעה הרבה שלו (מצרפים אימוג'י ידיים אוחזות במחוות תודה).

אם היה מדובר באחד מעלובי החיים חסרי הברירה, אדם שהשתקם וחזר לחברה או הלום קרב - זה היה מובן.
אבל יובל היה יכול היה להגשים כל אחת מהמשאלות הללו! ההזדמנויות להתקדם ולעשות עם עצמו משהו נקרו בדרכו והוא סירב לתת להן מקום.

הכול זורם בשבילו! הכול סבבה. מה לא זורם? איזשהו מקום לאנשים חדשים, איזשהו משא ומתן על התמונה הדמיונית שציירת לעצמך בגיל 14...

זה לא שאני לא מבינה את הלך הרוח של הגיבור. גם אני הייתי עורכת רשימות כשהייתי בתיכון, בצבא. סבבה. לגיטימי.
כל כמה שנים הייתי עוצרת לבדוק מה הגשמתי ומה לא, ולעיתים אפילו חוזרת להחלטות ישנות כמו מקצוע לימוד, לאחר הניסיון, ומנסה בכל זאת לממש את החלום הישן...

אבל זה דבר אחד לשאוף למצוא חן בעיני הילד שהיית - עם בחינה מדוקדקת של חייך פעם בשנה או חמש שנים, והסתכלות "בלבן שבעיניים" על איך שאתה וחברייך מנהלים את חייכם הבוגרים -
וזה דבר אחר לגמרי להאדיר אישיות של גבר כמו יובל, שגם בגילאי השלושים עדיין אובססיבי לסדר מושלם בחיים עצמם ולא רק בדמיון, והוא אשכרה מאמין ומשכנע את כולם שהחיים אמורים להתנהל על פי צירופי מקרים יפים, והם גם לא רק צירופי מקרים יפים והרמוניים אלא זה היקום עצמו שרומז לו עם איזו אישה הוא אמור להיות...
כדי שהסדר ההרמוני בין הארבעה יישמר במלואו.

אם לא הייתי מכירה מספיק בני שלושים כאלה, שבאמת מתנהלים עם ה"סדר ההרמוני" הזה בחייהם ומחויבים לחברים שלא מחויבים אליהם -
כנראה שאשכול לא היה סופר כזה מצליח.

אבל מצד שני - זה סוג של פשע ספרותי לזהות את דמותו של יובל עם דמות החבר השקט והמופנם שבחבורה, שעיניו החכמות עוד רואות את התום.
אין משהו תמים בלהדוף כל אחד (ואחת) שהוא לא מחבורת המקובלים מהתיכון שלך, וכל פשעו הוא שהוא הציע לך עבודה או זוגיות מחוץ לחבורה שלכם (שהיא מרכז העולם - הרי החלטתם על זה בגיל 14 וכל השאר טועים סטופ כדורה"א).

האם עוד קיימים בדורנו הבחורים השקטים באמת האלה - שנאמנים לעקרונות ולא לאגו ילדותי?
את מישהו בגיל 30 עוד מרגשים אותם הדברים התמימים שהחליט עליהם כשליבו עוד לא היה ציני?...

לפני 9 חודשים•המורה יעלה
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

וואוו אשכול נבו, וואו!
אני חושבת שאני יכולה להגדיר את הספר הזה בלב שלם כגאוני.
קודם כל הקונספט של הספר, הספר מספר על ארבעה חברים, והסיפור נכתב על ידי אחד מהם. זאת אומרת-הוא לא רק מסופר מנקודת מבטו של אחד מהם, אלא אחד מהם ממש כותב את הספר לכאורה, וחבר אחר שלו, צ׳רצ׳יל עושה עבורו את עריכת הלשון.
אנו יודעים בשלב זה שהסופר לא יכול להגיב משום מה, ואנו יודעים שקרה לו משנו והעורך מוסיף הערות משלו על האירועים שקרו.
אז כל הזמן ניסיתי במהלך הקריאה לשים את עצמי במקום של צ׳רצ׳יל ולנסות לקרוא הכל מהעיניים שלו, מה שגרם לחווית הקריאה שלי להיות מיוחדת עוד יותר.
עניין נוסף הוא שהמספר לא בהכרח מהימן, אנו קוראים את כל הספר וחיים אותו דרך עיניו של יובל, (המספר) כשבסוף הוא מספר על תהליך הכתיבה שלו, והוא אומר שכסופר ניתן לו החופש לשנות אירועים, או להחליף אדם אחד באדם אחר ואז התחלתי לחשוב מה בעצם באמת קרה ומה הוא שינה.
קונספט, רעיון וביצוע גאוניים בעיניי.
הספר בעצם מספר על תקופת זמן של ארבע שנים, ממונדיאל למונדיאל שהחברים נזכרו בכל המונדיאלים שראו יחד והתחילו להזכר מה השתנה במהלך השנים ״מזל שיש מונדיאלים, אמרתי. ככה הזמן לא הופך לגוש אחד גדול ואפשר כל ארבע שנים לעצור ולראות מה השתנה״
וככה בעצם עמיחי, אחד החברים ממציא רעיון שכל אחד מהחברים ירשום על פתק שלוש משאלות שהוא רוצה להגשים עד המונדיאל הבא, שבו יפתחו את הפתקים ויראו מה השתנה.
ואז מתחיל הסיפור של ארבעת השנים האחרונות בחבורה. ארבעה בנים והנשים בחייהם.
וואו.
אנחנו עדים בסיפור הזה לכל מחשבותיו החשופות ביותר של יובל, לטוב ולרע.
כל הרגשות הכנים שלו, בלי לייפות. הרגשות היפים והמכוערים.
כל אחת מהדמויות הייתה אנושית להפליא, לכל אחת הדמויות היה אופי בנוי היטב, ולא הרגשתי דמויות ״תבניתיות״.
הספר מדבר המון על שינוי. האם אדם יכול להשתנות?
חלק מהדמויות משתנות מקצה לקצה
וחלק נשארות בדיוק אותו הדבר, ודורכות על אותו מוקש שוב ושוב.
השפה של אשכול כל כך קולחת וזורמת, ובכל זאת חודרת לנשמה כל כך חזק.
הרגע שמתגלה משמעות השם של הספר, זה אחד הרגעים הכי טובים וחזקים של הספר שהשאירו אותי בצמרמורת מטורפת עם פה פעור. (חבל שבתרגום לאנגלית שינו את השם, זה ממש מאבד את הפואנטה)
בקיצור, ספר מדהים מדהים מדהים, ממליצה מקרב לב, נכנס ללב ומעורר הרבה מחשבות.

לפני שנתיים•
★★★★★
•Are you ready kids?
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

הספר הזה הוא בין הנמכרים בחנויות, הוא ספר זהב של נבו.
באמת שניסיתי לקרוא את הספר ההתחלה הייתה מעניינת הוא אפילו הזכיר לי את בשבילה גיבורים עפים של אמיר גוטפרינד ואז שהגעתי לעמוד 100 השתעממתי מהספר.
התאכזבתי מאוד הרגשתי שהדמויות שטוחות מאוד ומזכירות לי ספרים שכבר קראתי פחות מוצלח מארבע בתים וגעגוע

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•אורי החמודה
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

זה היה רעיון של חברה. להביא לי את הספר. היא אמרה שהיא חושבת שאני אוכל להתחבר לזה. ככה, במשפט תמים (לכאורה) התחלתי לקרוא את משאלה אחת ימינה.
ספר שמדבר על הדינמיקות הדקות בין אנשים, חברים ואהובים. הוא נתן מבט כן על כל אחת מהדמויות, וגרם לי להתחבר לכל אחת מתכונותיהם - הטובות והרעות.
הוא בעיקר גרם לי לחשוב על הקבוצת חברים שלי. דמיינתי בעצמי את אחד מהם מדבר כמו צ׳רציל, ואת השני מתנהג כמו אופיר.

והדברים המופלאים באמת, הם שכותב הסיפור (לא נבו, אלא מר פריד) - מרשה לעצמו להתבטא איך שהוא רוצה, כי בסיפור שלו הוא יכול להעיף את עצמו מהשלשלאות הכבדות של המציאות. ובתוך הנרטיב שלו, נהניתי במיוחד מזה ש-׳אין תוכן אמיתי בספר, הוא רק על החברים׳ (תודה למנחה סדנת הכתיבה). כי הדברים המעניינים ביותר שיש לקרוא הם הדינמיקות הקטנות בין אנשים, כאשר ברור שה-settings לא באמת משנים - ספר על כלום שאומר הכל.

לפני שנה•
★★★★★
•omer israeli
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

נראה שהספר עומד במבחן הזמן ואף מצליח להמשיך ולמשוך את הקורא אל תוכו.

לפני שבועיים•
★★★★★
•קרן
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

מאת אשכול נבו

הביקורת של ronen

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של ronen
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
לפני 14 שנים

“ספר מדהים מדהים מדהים. מרוב שהוא מדהים אני לא מסוגלת להיפרד ממנו”