ביקורת ספרותית על משאלה אחת ימינה - עמודים לספרות עברית # מאת אשכול נבו

---

ארבעה חברי נעורים חיפאיים נפגשים כל ארבע שנים לראות את גמר המונדיאל, ולשחזר מה עבר עליהם בארבע שנים האחרונות.
ככל שעוברות השנים - החבר'ה מתקדמים, מסיימים לימודים, עוברים לתל-אביב (או למכמורת)...
צופים בחבורות דומות שהתחילו איתם את הדרך בתיכון - מתפרקות.
תוהים איך שומרים על החברות הזו... ממשיכים לסגוד ללהקה חיפאית די גנרית.
ברקע מרחפת גם דמות מהעבר שהיא הבדיחה הקבועה של החבר'ה, שחר כהן שלא יתקדם (כנראה) לשום מקום, ואולי תכלס הלעג כלפיו הוא שמדביק אותם עדיין יחד.
ויום אחד הוא מגיע, גם הוא השתנה.
וגם כשהקש האחרון בדמות שחר כהן שובר את גב הגמל - החבר'ה מתעקשים להמשיך להיות חברים עם אותם האנשים שהחליטו עליהם: "אני ואתה זה לנצח" בגיל שבו היו להם יותר חצ'קונים מאשר פנים.

הרעיון בספר עם השם המסקרן הוא - כמוסת זמן המתבססת על מונדיאל 1998 - ארבע שנים לפני שהם מגיעים לתחילת גילאי ה-30.
החבר'ה רואים שכבר אין מה שמדביק אותם ביחד - חלק נשואים עם ילדים, חלק על הקו בין הארץ לחו"ל, חלק עוברים משברים אישיים.
הם מחליטים לכתוב ארבעה פתקים - כמספר חברי החבורה.
כל אחד מהחברים מחליט על איזשהו חלום להגשים בארבע השנים הבאות, חלום שישמור שלא יתבגרו בקטע רע, כמו המבוגרים שהם ראו עד היום.
כצפוי - החלומות הם די גנריים, ואופייניים לאנשים שמסתכלים על חייהם אחורה לקראת משבר גיל השלושים, ואולי זה סוד קסמו של הספר:

*להשיג את הבחורה שאתה רוצה (וכנראה כל השאר גם רוצים), ולזכות איתה לאהבה האולטימטיבית.
*להשפיע מבחינה חוקית ומוסרית ולתקן את החברה באופן ייחודי שייכתב בדפי ההיסטוריה.
*למצוא תרופה או שיטה פשוטה וזמינה שתתאים לכל מכאובי האנושות.
*לכתוב ספר עטור שבחים ולזכות לתהילה ומעריצים.

אז מה חשבתי?
נתחיל מהטוב:
אשכול באמת יודע לכתוב, וזה לא חדש. את רוב ספריו קראתי בגילאי הנעורים - שנות העשרים. ומן הסתם אלו גילאים שאנחנו יותר מושפעים מלחץ חברתי, וכמי שלא זכתה לחברים רבים או לחברים בכלל מהגילאים הצעירים - הקריאה הייתה יותר כמו ניסיון להבין מה החבר'ה האלה בסיפור כן עשו נכון כדי להישאר חברים, כי מוטיב חברות האמת בין גברים חוזר ברוב ספריו של אשכול.

אך ממרומי שנות השלושים לא יכולתי שלא לחשוב שמספר הסיפור יובל...
הוא בעצם דמות קצת פתטית.
עם חברים כאלה - שנותנים לך להישאר בעליבותך כשהם מתקדמים, ובתכלס מקדישים לך את עצמם במלואם רק אחת לארבע שנים (וזה מובן להם ולך - כי להם, בניגוד אלייך - באמת יש חיים...)
אולי כבר עדיף להיות המוחרמת לשעבר, ולא לצפות למשהו מיוחד מהאנשים שלמדו איתך בתיכון. כי בלי העטיפה הספרותית - לי זה נשמע סיפור על הילד שהכי פחות נהנה מלהיות חלק מהחבורה - והיה שם רק בגלל שלו יש אוטו, והוא לא הבין ועד גיל שלושים מארגן למקובלים את פגישות המחזור הסדירות: פגישות שבהן הם בוחנים מחדש את ה"שוק" שהשתנה, מוצאים שיתופי פעולה מקצועיים ואהבות ולבסוף מודים לו בווטסאפ קצר על כל ההשקעה הרבה שלו (מצרפים אימוג'י ידיים אוחזות במחוות תודה).

אם היה מדובר באחד מעלובי החיים חסרי הברירה, אדם שהשתקם וחזר לחברה או הלום קרב - זה היה מובן.
אבל יובל היה יכול היה להגשים כל אחת מהמשאלות הללו! ההזדמנויות להתקדם ולעשות עם עצמו משהו נקרו בדרכו והוא סירב לתת להן מקום.

הכול זורם בשבילו! הכול סבבה. מה לא זורם? איזשהו מקום לאנשים חדשים, איזשהו משא ומתן על התמונה הדמיונית שציירת לעצמך בגיל 14...

זה לא שאני לא מבינה את הלך הרוח של הגיבור. גם אני הייתי עורכת רשימות כשהייתי בתיכון, בצבא. סבבה. לגיטימי.
כל כמה שנים הייתי עוצרת לבדוק מה הגשמתי ומה לא, ולעיתים אפילו חוזרת להחלטות ישנות כמו מקצוע לימוד, לאחר הניסיון, ומנסה בכל זאת לממש את החלום הישן...

אבל זה דבר אחד לשאוף למצוא חן בעיני הילד שהיית - עם בחינה מדוקדקת של חייך פעם בשנה או חמש שנים, והסתכלות "בלבן שבעיניים" על איך שאתה וחברייך מנהלים את חייכם הבוגרים -
וזה דבר אחר לגמרי להאדיר אישיות של גבר כמו יובל, שגם בגילאי השלושים עדיין אובססיבי לסדר מושלם בחיים עצמם ולא רק בדמיון, והוא אשכרה מאמין ומשכנע את כולם שהחיים אמורים להתנהל על פי צירופי מקרים יפים, והם גם לא רק צירופי מקרים יפים והרמוניים אלא זה היקום עצמו שרומז לו עם איזו אישה הוא אמור להיות...
כדי שהסדר ההרמוני בין הארבעה יישמר במלואו.

אם לא הייתי מכירה מספיק בני שלושים כאלה, שבאמת מתנהלים עם ה"סדר ההרמוני" הזה בחייהם ומחויבים לחברים שלא מחויבים אליהם -
כנראה שאשכול לא היה סופר כזה מצליח.

אבל מצד שני - זה סוג של פשע ספרותי לזהות את דמותו של יובל עם דמות החבר השקט והמופנם שבחבורה, שעיניו החכמות עוד רואות את התום.
אין משהו תמים בלהדוף כל אחד (ואחת) שהוא לא מחבורת המקובלים מהתיכון שלך, וכל פשעו הוא שהוא הציע לך עבודה או זוגיות מחוץ לחבורה שלכם (שהיא מרכז העולם - הרי החלטתם על זה בגיל 14 וכל השאר טועים סטופ כדורה"א).

האם עוד קיימים בדורנו הבחורים השקטים באמת האלה - שנאמנים לעקרונות ולא לאגו ילדותי?
את מישהו בגיל 30 עוד מרגשים אותם הדברים התמימים שהחליט עליהם כשליבו עוד לא היה ציני?...

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על משאלה אחת ימינה - עמודים לספרות עברית #