בשנים האחרונות אני חוזר מידי פעם לקרוא ספרים שקראתי בעבר הרחוק והם זכורים לי לטובה. זה מן שגעון פרטי כזה לבדוק מה קרה לכל מיני יצירות בחלוף השנים ולראות האם מבחינתי הן עדין עומדות במבחן הזמן. כך קראתי בשנים האחרונות שוב את ספריו של הרמן הסה (סידהארתא וזאב הערבה) שנשארו בעייני ספרי מופת כפי שזכרתי אותם (דמיאן ונרקיס וגולדמונד ממתינים לתורם) וכן ספרי מתח של רוברט לודלום וגרישם והגעתי למסקנה שכנראה פעם הז'אנר הזה דיבר אלי יותר.

את המאהב של יהושע קראתי לפני כמה עשרות שנים, לדעתי לא הרבה אחרי שראה אור. זכרתי אותו לטובה ומכיוון שבחלוף השנים קראתי עוד כמה ספרים של יהושע (גירושים מאוחרים, שליחותו של הממונה על משאבי אנוש, השיבה מהודו, מולכו, אש ידידותית), החלטתי לשוב גם אל המאהב.

מבחינתי היצירה הזו עומדת בגדול במבחן הזמן. הכתיבה של יהושע נפלאה, השפה עשירה, הדמויות מרתקות והוא נוגע בכתיבתו בכמה וכמה נושאים שתמיד יהיו כנראה רלוונטיים כמו פער הדורות ויחסי ערבים יהודים.

יהושע מציג לנו חלק מהדמויות כשהן בצעירותן ולאחר מכן בבגרותם כמו אדם אשר אביו דרש ממנו לעזוב את הלימודים ולעזור במוסך ובהמשך כאשר אדם הוא כבר בעליו של המוסך. כך גם את אסיה אנו מכירים בצעירותה כאשר היא מכירה את אדם ולאחר מכן את חייהם המשותפים. גם על אביה של אסיה שהיה פעיל פוליטי מספר לנו יהושע.

אהבתי את העובדה כי לא רק אדם ואסיה מתפתחים במהלך היצירה: כך גם בתם דאפי, חברותיה וכמובן נעים, אותו ילד ערבי שאדם מעסיק במוסך.

אותם חלקים בעלילה הדנים ביחסי ערבים יהודים גרמו לי לחשוב ולתהות האם באמת משהו השתנה כאן מאז יצא הספר בשנת 1977.

כאשר יצא לאור בשנת 1927 ספרו של הסופר היפני אקוטגווה ריונוסקה – ראשומון, היה בו משהו מהפכני. אקוטגווה מתאר בספרו את אותו אירוע אך מפיהם של אנשים שונים. למרות שכולם ראו את אותם הדברים, הסיפור של כל אחד הוא שונה לגמרי ומאז ראשומון הפך למטבע לשון. זו השיטה בה נקט יהושע בספרו. העלילה והתפתחות האירועים מתוארים כמונולוגים הנשמעים מפיהן של הדמויות השונות וכך ניתן לבחון את אותה סיטואציה בכמה מונולוגים שונים.

ובאשר לשמו של הספר: אם בתחילה ניתן לחשוב כי גבריאל הוא המאהב אשר נתן לספר את שמו, הרי בהמשך צפויות עוד הפתעות: כידוע לכולנו, רק אהבה תנצח גם אם מדובר באהבות אסורות (יש בכלל דבר כזה אהבה אסורה?).

אומר זאת שוב: ספר מצוין, כתיבה משובחת, רלוונטי ואקטואלי כמו פעם.

בן 40 היה א. ב. יהושע כשפרסם לראשונה רומן מלא לאחר פרסומים של כל מיני סיפורים קצרים. היה זה המאהב המפורסם. מקריאה של ספרים מאוחרים יותר של יהושע, ניכר לגמרי שהמאהב הוא המגנום אופוס שלו, ראשון ואחרון.
המאהב מסופר דרך מספר דמויות, כל פרק דמות אחרת.
מיהו המאהב? ניכר שיש יותר מאחד. וכדי שייקל עליכם להבין, אספר לכם מיהן הדמויות ואתחיל מהראשית, הלא הוא אדם, בעל מוסך גדול באזור התעשייה של חיפה, המעסיק ערבים רבים שלאחר מלחמת ששת הימים ובטח לאחר מלחמת יום כיפור. המוסך גדול מאוד ואדם הופך מהר מאוד לאדם אמיד. את המוסך ירש מאביו, מומחיותו רבה בתיקונים, אבל אט אט זמנו בידו והוא ממעט לתקן, אם בכלל.
הדמות השניה היא דאפי, בתו השניה שלאחר מות בנו הראשון יגאל, שחירשותו הביאה למותו בעודו בן חמש. היא בת 14, תלמידה נבונה ובכל זאת מועמדת לעוף מבית הספר בו מלמדת גם הדמות השלישית.
הדמות השלישית היא אסיה, אשתו של ואמה של, שמתרוצצת בין ישיבות, תיקוני עבודות בהיסטוריה של תלמידים, סיום הדוקטורט שלה באוניברסיטה ובבית גם מבשלת (רע) ומנקה (טוב).
הדמות הבאה בתור היא נעים בן ה-14, ערבי יפה כזה, שעבודתו במוסך כנער ניקיון שנפצע גורמת לכך שאדם מאמצו כביכול כמעט כבנו, במקום אולי יגאל המת. נעים מוצא עצמו ישן בביתה ועוזר לדמות הבאה, ודוצ'ה הזקנה, סבתו של הדמות הבאה, שאיבדה הכרה ומצאה הכרה לאחר שנה והיא סבתו של הדמות הבאה.
הדמות הבאה היא גבריאל ארדיטי. המאהב? רשמית כן, אבל נראה. גבריאל חזר לארץ מפריז כי כתבו לו, שכנתה של ודוצ'ה כתבה, שסבתו על ערש דווי וכדאי שיבוא לקחת את הירושה הדלה, הכוללת בין ערבי נושן בחיפה תחתית ומכונית מוריס דגם 47'.
כאן מתחילה ההסתבכות.
גבריאל מביא את מכונית המוריס למוסך. הוא עדין ונרפה וכאלה אנשים לא שולחים למוסכים בישראל, המרבים לטרוף אנשים כמותו. והוא נטרף. מכוניתו מדגם 47' ואנחנו בשנת 73', התיקון עלה 4000 לירות, הסבתא עוד חיה ומסרבת למות, אין ירושה האוטו נלקח כבן ערובה ואיכשהו אדם בעל המוסך רחב-הלב מציע לגבריאל ארדיטי לבוא לסייע לאשתו אסיה בעבודותיה המסובכות בצרפתית. מפה לשם, זו לא רק צרפתית. תבינו מה שתבינו ותוכלו להיעזר בשם הספר. אלא שהמלחמה פורצת וגם נגמרת, וגבריאל נעלם לכאורה בצבא. איכשהו האוטו שוחרר עבורו למרות החוב ששולם איכשהו, אבל הסבתא מתעוררת וחוזרת לביתה, אדם מסייע בהוצאות שיקום הבית, משכן בו את נעים הנער הערבי, שיסייע בתיקונים ובצרות אחרות, ואיכשהו נרקמת שם אהבה שמאחרים להכיר בה, בין נעים היודע בעל פה שירים של ביאליק לנערה המועמדת לסילוק מבית הספר ולא מתוך טפשות.
או אז רוכש אדם משאית גרר משומשת ויוצא לתור את כבישי הצפון בגרירות ליליות בחיפוש אחר מכונית מוריס תכלת שנת 47'. בתור עוזרת וגובת כספים מצטרפת דאפי, המתקשה לנום בלילות, ונעים שזה תפקידו הרשמי והוא מוכשר להפליא. שניהם יושבים אחד לצד השניה דחוסים ברכב הגרר באמצע הלילה ואני מניח למוחכם החף מפשע להשלים את התמונה.
המוריס נמצאת בסוף, לא תכלת, כי אם שחורה ונהוגה ע"י חרדי. היהא זה גבריאל ארדיטי? הזוהי המוריס הנדירה?
הספר כתוב ללא שמץ תקינות פוליטית. ערבי המעקם פניו מועמד לפתח, ערבי המכניס יד חשודה לכיס הוא איש פתח ודאי. אז מה אומרים על נער ערבי המצטט ביאליק וכאות שריקת אזהרה הוא מעדיף את ירושלים של זהב? צחקתי לא מעט בספר השוצף הזה. לשאלה אם מדובר במאהב או מאהבים צריך לקרוא כדי לוודא.
אהבתי כל דף בספר המקסים הזה ולא, אני לא יכול להבין את אלה שמעקמים אפם. הם בטוח מהחמאס.

ואני בכיתה טי"ת, בישיבה התיכונית, נתקלתי לראשונה במאהב. קרא אותו שכני לחדר בפנימייה ואני חשבתי שמדובר בספר אירוטי ותמהתי מה הוא עושה במוסד הקדוש שבו אנחנו קונים תורה ודעת. אחר כך חלפו שנים רבות ולא נדרשתי לשאלה הנכבדה הזו. לפני חצי שנה נפטר הסופר וכמו שקורה הרבה פעמים דווקא אז התחלתי לקרוא את ספריו בזה אחר זה. היה מר מאני והיה מולכו ועכשיו הגיע תורו של המאהב.

ואני יש לי מנהג משונה, אולי מגונה, שאחרי שאני צופה בסרט או קורא ספר, יהיה אשר יהיה, אני חייב לקרוא כל דבר שנכתב עליו, מביקורות מעמיקות של פרשנים מלומדים ועד, אוי לאותה בושה, לטוקבקים אנונימיים. אז לפני שאני קורא את שלל הביקורות והפרשנויות שנכתבו על המאהב, שעל כריכתו האחורית מצוין שנלמד אף בבתי ספר ובאוניברסיטאות, אני רוצה, כמאמר המשורר, 'לבוא נקי' ולציין כמה פרטים קטנים, כנראה לא כל כך חשובים, זוטי דברים, כפי שאומרים המשפטנים, שעוררו את תשומת ליבי. (מי שלא קרא את הספר שלא ימשיך לקרוא את הסקירה כי היא גדושה בספוילרים כחול אשר על שפת הים)

שפה: פעם, כלומר בשנות השבעים, בהן מתרחשת עלילת הספר, ובהן הוא נכתב, היה מותר לומר ולכתוב את המילה 'כושי'. דאפי, למשל, משתזפת על החוף כל הקיץ כדי שעורה יישחם כעורו של כושי. פעם, כלומר בשנות השבעים העליזות, לא ידעו שזה מתכון בטוח לסרטן עור. באותן שנים, ילדים אמרו 'מתחשמק לי' ושיניים היו משפשפים, ולא רק מצחצחים.  

תהיות: אם שמה של הנערה הוא דפנה מדוע שם החיבה שלה הוא דאפי? ולמה לקחו למלחמה את גבריאל, היורד החוזר המבולבל, שאפילו לא יודע מאיזה צד מחזיקים את הרובה (אצלו - את הבזוקה) ואילו את אדם, המכונאי הרב אומן, שהיה יכול לתקן בידי הזהב שלו רכבים צבאיים לרוב, השאירו במוסך האזרחי בחיפה? ואיך החיילות במדור נעדרים בהן נעזר אדם כדי לאתר את גבריאל, לא קיבלו את המידע אודותיו מהקצין הגידם ומהסמלת הג'ינג'ית שחיילו אותו לפני שירד לסיני?

השפעות וקווי דמיון: דאפי הזכירה לי את ריבי שנהר, התיכוניסטית עולת הימים גיבורת הספר 'הנה אני מתחילה' של יהודית קציר. שתיהן מתגוררות על הכרמל בחיפה של שנות השבעים. שתיהן בוגרות לגילן, דעתניות, חצופות לפעמים, מסובכות עם המנהל שלהן (בשני הספרים יש לו שם חיבה/לעג, שוורצי אצל יהושע וחורגי אצל קציר) ומנהלות קשרים רומנטיים לא שגרתיים. נזכרתי גם במישהו לרוץ איתו של גרוסמן, בשני הספרים מישהו נעלם והדרך למצוא אותו עוברת דרך אובייקט מתנייע - כלבה או מכונית - שקשור לנעלם.

נקודות פתוחות: מה יעלה בגורלו של גבריאל? האם יחזור לצרפת? ייהפך רשמית למאהב של אסיה? האם הרב סרן הגידם והסמלת הג'ינג'ית והגוצה ימצאו אותו? האם אדם יתגרש מאסיה? האם טלי תחשוף שהוא פדופיל נאלח? האם דאפי ונעים ימשיכו ברומן הנעורים העל-סכסוכי שלהם?


הומור: כמו במולכו, גם כאן יהושע מפליא לכתוב בהומור, וזה הומור חמקמק, שלא מפיל אותך מצחוק אבל בהחלט מחייך ומגחך אותך. אין בו בדיחות, דאחקות או פאנצ'ים, קצת קשה לי להניח את האצבע על המיוחד בהומור הזה, אבל אני חושב שאלה המצבים האבסורדיים - קומיים שיהושע יוצר. יורד מטושטש שחוזר לארץ אחרי שנים רבות כדי לרשת את סבתו וכאן מגלה שהיא לא מתה אלא רק איבדה את ההכרה, והוא נשאר בארץ, מחכה למותה, אבל בינתיים מתהפכות היוצרות, הכרתה חוזרת והיא קמה לתחיה, ואילו הוא נשלח אל גיהינום המלחמה.

ועכשיו אני הולך לקרוא את כל מה שאחרים כתבו על 'המאהב'.

א.ב יהושע, מה יש להוסיף?
האמת שיש.

ספרות טובה של פעם, משלבת עלילה היסטורית מקומית יחד עם מרקם של דמויות ואלמנטים סוציולוגים ופסיכולוגיים.
בניגוד לאלו שהתמקדו בעלילה המשורטטת ביד אמן אני קלטתי כמה חוסר התאמות שמניחה שמקורן בטעות סופר (תרתי משמע) אבל עדיין צרמו לי בקטנה:
כשאדם מחפש את גבריאל הוא נקלע לשכונה חרדית בערב י"ז בתמוז, בעל המסעדה אליה מגיע לבקש ארוחה נוספת מסביר לו שעוד מעט הצום נכנס -
צום י"ז בתמוז מתחיל בעלות השחר, לא בערב...


סביר להניח שרוב הקוראים לא קלטו את זה בכלל, אדם חילוני לא יחשוב על כך.
לצד זאת, בתיאור ארוחת ליל שבת הראשונה בה נעים נוכח הארוחה מתקיימת באופן שתואם ארוחה יהודית מסורתית: מתחילים עם סלטים דגים ולחם, ורק לאחר שמסיימים עם הדגים מביאים את הבשר והתוספות. נעים לא מבין את הסיטואציה, בפועל יהודים חילונים רבים היו מגיבים בצורה דומה.
הסיטואציה בכללי מצחיקה כי לעמת ערבי עם גפילטע פיש זה... לא הכי סביר ולא מנומס, אני מניחה שהסצינה הקומית הייתה מתוכננת, אבל זה מסוג הדברים שצריך להיות ישראלי בשביל להבין, וגם זה לא תמיד מצליח.


עוד עניין שמרגיש שכובס לצורך העלילה: גבריאל מגויס במיידית בלי התייחסות לרקע הצבאי שלו טרם עזיבתו את הארץ ולהכשרה שנדרש או לא נדרש לעשות - גם בתקופת מלחמה לא נותנים נשק ביד לכל אחד בלי לבצע רענון ומטווח.

כל הסיפור של אדם והחברה של דאפי מרגיש לא קשור וכולל פן חולני למדי, אם כי הודגש כמה שהיא שיתפה פעולה ולמעשה פיתתה אותו. מהצד השני מציגים בעקיפין שמה שחסר לטלי זאת דמות אב. מהצד השלישי - טלי היא דמות משנה שולית.

ולְמָה לכם מאהב? כדי להימלט מהנישואים? לפתוח בחיים חדשים? לשם הריגוש? תאוות הבשרים? האהבה מתה? מאמינים בַחלופה? למה לכם מאהב?

הספר מגולל את סיפורה של משפחה מהכרמל, שאיש משונה (המאהב), נכנס אל חייה ומחל במסע שחושף אותנו לגוונים השונים של הבדידות.

המאהב כרעיון, מסמל עבור כל אחת מהדמויות את משאת נפשה – בין אם אהבה אימהית (דאפי), מפלט מהנישואים (אדם), דבקות בחיים (ודוצ'ה), הגשמה עצמית (נעים) או בריחה מהשכול (אסיה).

תרחיש אחד, מנקודת מבטן של מספר דמויות, מאפשר לקורא לסגל מעין ראיית-על, שחוצה את השריון האנושי הישר ללב. לתמצית הרגש שמתחולת בו אך נסתרת מהכלל.
המבנה הספרותי של ריבוי מונולוגים, ככל הנראה אינו הובא ארצה על-ידי יהושע (גם אם היה נושא הדגל שלו). מדובר במבנה מחוכם ומאתגר (בוודאי עבור רומן ביכורים). בשלב מסוים, החזרתיות בתיאור התרחישים, החלה להתיש. נדמה, כי בליטוש והנגשת המבנה, ממשיכי דרכו של יהושע (ביניהם אשכול נבו), התעלו עליו. עם זאת, אין בכך בכדי להפחית בעבודתו של יהושע. סביר כי לו קראתי את יצירתו בשעתה, הייתי מתפעל נוכח החדשנות.

לטעמי, קורותיו של גבריאל בחזית יכלו לצאת כנובלה עצמאית סאטירית שהייתה זוכה להצלחה מרובה. הרומן עוסק רבות בבדידות שעלולה (או עתידה) לצמוח במערכת יחסים ארוכת שנים. מעלה תהיות אודות הטעם בנישואים חסרי עתיד, או חסרי עתיד טוב לפחות.

יהושע כותב באופן רהוט ושוטף, בנקל נשאבים לעלילותיו. עם זאת, נדמה כי הקל ראש בפיסוק הטקסט ואף כשל במובן מסוים, בהעמדת ציר זמן הגיוני (גילאי הילדים אינם מסנכרנים).
אסיה, כשמה היא, יבשת של תעלומות. המונולוגים שלה עברו בצורת חלומות (בדומה ל"מיכאל שלי", רק אפילו פחות ברורים). מדובר באחת הדמויות היותר אניגמטיות בסיפור, זו שאת טבעה, יהושע הותיר לנו לפענח. ככלל, נדמה כי הרומן מכיל רבדים רבים, שאת פירושם ניתן לבקש רק בקריאה שנייה.

רומן ביכורים טוב,
(אם כי לטעמי לא ספר חובה).

ארבעה כוכבים.

אחד מהספרים שהכריחו אותנו לקרוא וללמוד לטובת מבחנים בבית הספר.
היום אני מודה להם על כך. ספר מעולה, עם אנלוגיות ומוטיבים עמוקים שגורמים לאדם להעריך את מקצוע הכתיבה.

יש ספרים שמהמשפט הראשון שלהם אתה יודע שהם לא ירפו ממך לרגע. יש ספרים שעוד לפני שהגעת לרבע הראשון של הספר, תדע שהם קנו להם מקום של כבוד ברשימת הספרים הכי טובים שקראת מימיך. "המאהב" ללא ספק אחד מהם, ובגדול!

לצערי ולשמחתי, קראתי את הספר בגיל בוגר יחסית- 26, כאשר רוב האנשים נחשפים לספר זה בתיכון.

מה עדיין לא כתבו על הספר הנפלא הזה?!

א.ב.יהושע מתאר בצורה מדהימה את האופוריה הישראלית שלפני מלחמת יום הכיפורים, אופוריה שדנים בה בד"כ בשיעורי ההיסטוריה בתיכון פתאום קורמת עור וגידים בספר ומתנפצת לנו בפנים עם פרוץ המלחמה

האובססיה של אדם בדבר חיפוש המאהב של אשתו דבקה אף בי לכל אורך הספר ואף נדודי השינה של דאפי כשנשארתי ער בלילות כדי להמשיך ולקרוא...

וכל הטוב הזה נמצא בספרון אדמדם בעל דפים צהובים נוטים להתפרק, מלאכת מחשבת נוספת של א.ב.יהושע, ומדהים לחשוב שזה הרומן הראשון שלו

ברצוני להודות בהזדמנות זו למורתי לספרות בתיכון שפסחה על הספר הזה כיוון שהתיכון הורס כל חלקה ספרותית טובה עם ניתוחים אינפנטיליים וכפויים של משרד החינוך
וכמובן, תודה לך בולי(ה-ב' של א.ב.יהושע לכל אלה שטרם הכירו...), על יצירה מדהימה שתלווה אותי לנצח

חובה! :)

בבחינה גאומטרית הנקודה היא איבר בעייתי במרחב, היוונים הקדומים תבעו שקו לא יכול להיות מורכב מנקודות והציגו מגוון רב של פרדוקסים הנובעים מההנחה שזה אכן כך. עם זאת, בדיון הפילוסופי רבים רואים בנקודה מרכיב לגיטימי בעל תכונות מופלאות. א.ב יושע חורז את העלילה מתוך נקודות מבט מנותקות היוצרות בסופו של דבר, קו עלילה אנושי ועדין. עלילתו של הרומן ממששת ביד רחומה את הכאבם הסתום של הבריות. על רקע הדרמה של מלחמת יום הכיפורים, חורז הסופר שש דמויות לתוך שרשרת אחת שכולה סיפור אהבה ארץ ישראלי.

הפתעה, גם אני קראתי את הספר לראשונה רק בגילי המתקדם ולא בגיל 16-17 כמו ישראלים רבים :) וטוב שכך!

ספר באמת יוצא דופן. מבחינת הכתיבה שלו, מבחינת העלילות, מבחינת הסיטואציות אליהן נקלעים הגיבורים. האנושיות שלהם, שמהווה מעלה בעיניי בכל ספר בו היא מתגלה, משום שמעט מדי סופרים טורחים לכתוב אמת ומציאות מורכבות על נפש האדם שלא תמיד מתנהגת כיאה לחוקים ולמה שמצופה מהם. כל ספר שמכיל את המרכיב החמקמק הזה כבר מתעלה על השאר בעיניי, על אחת כמה וכמה אם זו יצירה כמו "המאהב". אפילו 40 ומשהו השנים שחלפו מאז נכתב הספר לא פגמו בקסם שלו, גם אם כל כך הרבה השתנה בחברה הישראלית מאז...

מומלץ בחום!