ביקורת ספרותית על המאהב מאת אברהם ב. יהושע
ספר מעולה

---

ואני בכיתה טי"ת, בישיבה התיכונית, נתקלתי לראשונה במאהב. קרא אותו שכני לחדר בפנימייה ואני חשבתי שמדובר בספר אירוטי ותמהתי מה הוא עושה במוסד הקדוש שבו אנחנו קונים תורה ודעת. אחר כך חלפו שנים רבות ולא נדרשתי לשאלה הנכבדה הזו. לפני חצי שנה נפטר הסופר וכמו שקורה הרבה פעמים דווקא אז התחלתי לקרוא את ספריו בזה אחר זה. היה מר מאני והיה מולכו ועכשיו הגיע תורו של המאהב.

ואני יש לי מנהג משונה, אולי מגונה, שאחרי שאני צופה בסרט או קורא ספר, יהיה אשר יהיה, אני חייב לקרוא כל דבר שנכתב עליו, מביקורות מעמיקות של פרשנים מלומדים ועד, אוי לאותה בושה, לטוקבקים אנונימיים. אז לפני שאני קורא את שלל הביקורות והפרשנויות שנכתבו על המאהב, שעל כריכתו האחורית מצוין שנלמד אף בבתי ספר ובאוניברסיטאות, אני רוצה, כמאמר המשורר, 'לבוא נקי' ולציין כמה פרטים קטנים, כנראה לא כל כך חשובים, זוטי דברים, כפי שאומרים המשפטנים, שעוררו את תשומת ליבי. (מי שלא קרא את הספר שלא ימשיך לקרוא את הסקירה כי היא גדושה בספוילרים כחול אשר על שפת הים)

שפה: פעם, כלומר בשנות השבעים, בהן מתרחשת עלילת הספר, ובהן הוא נכתב, היה מותר לומר ולכתוב את המילה 'כושי'. דאפי, למשל, משתזפת על החוף כל הקיץ כדי שעורה יישחם כעורו של כושי. פעם, כלומר בשנות השבעים העליזות, לא ידעו שזה מתכון בטוח לסרטן עור. באותן שנים, ילדים אמרו 'מתחשמק לי' ושיניים היו משפשפים, ולא רק מצחצחים.  

תהיות: אם שמה של הנערה הוא דפנה מדוע שם החיבה שלה הוא דאפי? ולמה לקחו למלחמה את גבריאל, היורד החוזר המבולבל, שאפילו לא יודע מאיזה צד מחזיקים את הרובה (אצלו - את הבזוקה) ואילו את אדם, המכונאי הרב אומן, שהיה יכול לתקן בידי הזהב שלו רכבים צבאיים לרוב, השאירו במוסך האזרחי בחיפה? ואיך החיילות במדור נעדרים בהן נעזר אדם כדי לאתר את גבריאל, לא קיבלו את המידע אודותיו מהקצין הגידם ומהסמלת הג'ינג'ית שחיילו אותו לפני שירד לסיני?

השפעות וקווי דמיון: דאפי הזכירה לי את ריבי שנהר, התיכוניסטית עולת הימים גיבורת הספר 'הנה אני מתחילה' של יהודית קציר. שתיהן מתגוררות על הכרמל בחיפה של שנות השבעים. שתיהן בוגרות לגילן, דעתניות, חצופות לפעמים, מסובכות עם המנהל שלהן (בשני הספרים יש לו שם חיבה/לעג, שוורצי אצל יהושע וחורגי אצל קציר) ומנהלות קשרים רומנטיים לא שגרתיים. נזכרתי גם במישהו לרוץ איתו של גרוסמן, בשני הספרים מישהו נעלם והדרך למצוא אותו עוברת דרך אובייקט מתנייע - כלבה או מכונית - שקשור לנעלם.

נקודות פתוחות: מה יעלה בגורלו של גבריאל? האם יחזור לצרפת? ייהפך רשמית למאהב של אסיה? האם הרב סרן הגידם והסמלת הג'ינג'ית והגוצה ימצאו אותו? האם אדם יתגרש מאסיה? האם טלי תחשוף שהוא פדופיל נאלח? האם דאפי ונעים ימשיכו ברומן הנעורים העל-סכסוכי שלהם?


הומור: כמו במולכו, גם כאן יהושע מפליא לכתוב בהומור, וזה הומור חמקמק, שלא מפיל אותך מצחוק אבל בהחלט מחייך ומגחך אותך. אין בו בדיחות, דאחקות או פאנצ'ים, קצת קשה לי להניח את האצבע על המיוחד בהומור הזה, אבל אני חושב שאלה המצבים האבסורדיים - קומיים שיהושע יוצר. יורד מטושטש שחוזר לארץ אחרי שנים רבות כדי לרשת את סבתו וכאן מגלה שהיא לא מתה אלא רק איבדה את ההכרה, והוא נשאר בארץ, מחכה למותה, אבל בינתיים מתהפכות היוצרות, הכרתה חוזרת והיא קמה לתחיה, ואילו הוא נשלח אל גיהינום המלחמה.

ועכשיו אני הולך לקרוא את כל מה שאחרים כתבו על 'המאהב'.

» ביקורות נוספות של בועז
» ביקורות נוספות על המאהב