לצערי כשלקחתי את הספר מספריית הרחוב לא שמתי לב לתמונת הכריכה שלו. מה שהיה נראה לי ברפרוף כמו וילון אדום ואגרטל עם פרחים אדומים על רקע אדום התברר בעיון מדוקדק יותר כמה שמכניס את הספר לקטיגוריה המצערת של "נשים חתוכות". אותם ספרים שבהם המעצב הגרפי העלום מסיבותיו העלומות לא מצא לנכון לכלול את מלוא הדמות הנשית או לכל הפחות את חלקה המכיל פנים, והוא משאיר את הקורא והמתבונן עם איברים עלומים של דמות שהיא במובהק נשית אך חסרת אישיות. אני נוטה שלא לקרוא ספרים כאלה משום שהניסוון מראה שהרבה פעמים הבחירה העיצובית משקפת גם בחירה ספרותית ואמירה, גם אם מובלעת, למקומה של האישה בתרבות המתוארת.
מזל שלא שמתי לב, ומזל שכאשר שמתי לב הספר היה כבר בבית ובחרתי בכל זאת לקרוא אותו. הגיבורה המספרת של הסיפור היא אה-קים, בת יחידה יתומה מאב שמגיעה עם אמא של מהונג-קונג המועברת לשליטה סינית, אל ארצות הברית, וליצר דיוק אל שכונת צ'יינה-טאון בניו-יורק. שתיהן עניות, חסרות רכוש ונכסים, לא מכירות את השפה וזרות לתרבות, וכל מה שיש להן הוא הדודה פולה. הדודה פולה היא האחות הגדולה של האם, מבוגרת ממנה בשלוש שערה שנים, שהיגרה לפני שנים רבות בהסכם נישואים. היא עוזרת לאימה של קים במידה מסויימת - במציאת מקום מגורים, עבודה ובית ספר. וכך אה-קים משנה שם לקימברלי, מתגוררת בדירת שיכון מיועדת להריסה, מלאת ג'וקים ובלי חימום, עוזרת לאמא שלה בעבודה בסדנת יזע לתפירת בגדים, ומשקרת בבית הספר בנוגע לכתובת המגורים שלה.
הגירה זה קשה, וזה ספר על הגירה. קים-קימברלי מתארת את קשיי הבנת השפה שלה, את תחושת הזרות, את הקושי להתמצא, את העוני, את החוב שהיו צריכים להחזיר לדוד ולדודה. היא מתארת עבודת ילדים שאסורה על פי חוק ובכל זאת קורית כי חייבים את העבודה שלהם לפרנסת המשפחה, את המפעל שמחביא את הילדים-העובדים בזמן של פיקוח, את החבר שאימו חולה והוא מטפל באח הפגוע ועובד בשתי עבודות, את ההסתרה של מקום המגורים מבני הכיתה, ואת זיוף אישורי ההורים שהיא נדרשת להציג.
ההתחלה מאוד קשה, המחברת גם כותבת כיצד נשמעים הביטויים בשפה הזרה שהיא לומדת בהדרגה להבין. היא מוצאת את דרכה, ולאט-לאט מתחילה להתערות בסביבה. היתרון שלה הוא השכל שלה, וזה מה שמאפשר לה להתקדם הלאה. היא מתקבלת לתיכון פרטי יוקרתי על מלגה, מה שעוזר מאוד מצד אחד אבל מעלה קשיים אחרים. בתיכון היא נראית שונה בגלל שאין לה כסף לבגדים וגם כי אמא שלה לא מבינה את כל הצרכים, היא לא יכולה להשתתף בפעילויות אחר הצהרים, והיא זרה וסובלת מלעג ובדידות. במסגרת המשפחתית הדודה מתגלה לא רק כמנצלת, אלא גם כאישה קנאית שלא שמחה כשהאחיינית הענייה והמהגרת זה מקרוב מתעלה על יכולותיו של הבן שלה מה שמביא את הספר לעלילה דיקנסית במקצת, ומזל שקים כבר מעורה מספיק בארץ החדשה וגם חברה של האנשים הנכונים, והסיפור מקבלת תפנית אגדתית-משהו.
אני לא אומרת שהעלילה לא קרתה (זה לא סיפור אוטוביוגרפי) או לא היתה יכולה לקרות, אבל משהו בשני השיאים הללו, הניצול של הדודה מצד אחד, וההצלחה הלימודית של קים עד כדי התקבלות לייל וההצלחה החברתית שלה הופכים את הסיפור לקצת פחות אמין. כל זה בא יד ביד עם עמעום של דילמות אמיתיות שקשורות למסורת ומודרנה - עם מי מתחתנים ובאיזה גיל בונים משפחה ומה עושים עם הריון לא רצוי, שהופכים את הספר לספר-נוער טוב, אבל לא יותר מזה.
עם זאת, מאוד אהבתי את הדרך שבה מיוצג בית הספר הפרטי, הסנובי לכאורה. התלמידים בו קשים ולא עושים לקים חיים קלים, אבל מבחינת התייחסות הצוות וההנהלה נראית הגינות רבה, בוחנים אותה מול עצמה ולא בסולם של תלמידים דוברי אנגלית, בודקים את מידת ההשתפרות, מעמידים לה חונכת שתסייע לה בנושאי השפה וגם כאשר חושדים בה בהעתקה הטיפול הוא הוגן. הלוואי שככה יטפלו בכל התלמידים שהם דור ראשון להגירה בכל בתי הספר בעולם.
