על המלחמה הזו לא מדברים כמעט, למרות שגם היא הותירה לא מעט צלקות וחבורות. זו מלחמה שהרעידה, זעזעה ושינתה את מראהו של העולם.
האנשים שיכלו לספר עליה כבר לא בעולם החיים. זה היה לפני כמאה שנה. זו היתה מלחמת העולם הראשונה בין השנים 1914-18, שנקראה גם "המלחמה הגדולה" עד ולפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
הספור שלנו התחיל בעירה סן-פרון בחודש אוקטובר בשנת 1916, כשמגפי חיילי גרמניה כבר רמסו ברגליהם כל חלקה טובה.
הספר מחולק לשני חלקים החלק הראשון מתרכז בשנת 1916 - מלחמת העולם הראשונה בסן פרון שבצרפת, והחלק השני בלונדון בשנת 2006. (הווה ועבר).
את החלק הראשון של הספור אהבתי יותר מהחלק השני, אם כי שני החלקים מסקרנים ומהווים מיקשה אחת.
הסיפור שלנו עוסק ב "צ י ו ר" , בשתי נשים אמיצות ולא רק...
הציור הזה אינו סתם עוד ציור! זהו ציור-דיוקן של הצייר אדוארד לפבר שהותיר לאשתו סופי בטרם יצא לחזית.
הציור "הנערה שהשארת מאחור" היה דיוקנה של סופי.
את אדוארד סופי הכירה בבית כלבו "לה פאם מארשה" ב-1912, כאשר הגיע לרכוש צעיף לאחותו. הוא לא היה בדיוק הנסיך על הסוס הלבן... וככה היא חשבה אז... ציטוט עמוד 48: "נראה כמו הכלאה בין קיסר רומאי לדוב רוסי." (יופי של דימיון יש לסופרת הזו ). חיזוריו הבלתי נלאים של אדוארד צלחו והוא לכד את סופי ברשתו.
סופי הייתה אישה מיוחדת, אמיצה עם שפע של עוצמה. זו אישה שבאומץ רב, ידעה להסתכל לגרמני בעיניו ולומר לו את מה שהיא חושבת ללא חשש. היא ואחותה הלן ניהלו את המלון המשפחתי: "התרנגול האדום" בסן פרון, תחת הכיבוש הגרמני. למרות הטינה הרבה שחשה כלפי הגרמנים כמו כולם ובמיוחד הצרפתים, היא לא יכלה לסרב לקומנדנט, שלא לארח את חייליו, במלון המשפחתי, ובמיוחד כשלבין עיניה הופנה קנה הרובה.
סופי ואחותה הלן בישלו ואירחו את הגרמנים במלון, בתקווה שיום אחד סופי ובעלה יתאחדו מחדש. המזכרת היחידה שנותרה לסופי מבעלה – הציור שצייר "הנערה שהשארת מאחור".
אנשי העירה לא אהבו כיצד סופי והלן אירחו את הגרמנים, מאידך לא הייתה לסופי ולהלן ברירה אחרת. סופי תיזכר אצל אנשי העירה, כבוגדת בארצה ולא רק... ציטוט מעמוד 351: "את הנעשה אין להשיב".
החלק השני-מאה שנה אחרי התרכז בליב הלסטון.
במהלך ירח הדבש דייוויד הלסטון רכש לליב את הציור "הנערה שהשארת מאחור". דייוויד נפטר בגיל 38 זמן קצר לאחר נישואיהם, בפתאומיות באמצע הלילה, מאי-ספיקת לב, והציור הנוכחי היה המזכרת היחידה שנותרה לליב.
ארבע שנים לאחר מותו של דייוויד, בצירוף מקרים, וארוע של גניבת תיקה האישי, במסעדה בו ישבה ליב, היא פוגשת את פול. אט אט ולאחר תקופת אבל ליב פתחה את ליבה בפני פול, כאשר היא לא ידעה אז, שפול מועסק ב"שלו"ה". חברה לאיתור יצירות אמנות, שעסקה בהשבת יצירות אומנות, לידי הבעלים שנפלו קורבן למעשי הביזה של הגרמנים.
בביקור בביתה של ליב, פול זיהה על הקיר את התמונה "הנערה שהשארת מאחור", שהוכרזה כאחת היצירות האבודות, שאותן משרדו מנסה לאתר ולהשיבה לבעליה.
עקב המשמעות הרגשית שיש לתמונה, ליב סירבה להחזירה לבעליה, עד כך שהיא היתה מוכנה לוותר על ביתה, ועל כל רכושה מלבד אותה תמונה. טענתה- התמונה נקנתה באופן חוקי על ידי בעלה עבורה.
מכאן והלאה מתחילים דיונים בבית המשפט והיא לא מוותרת. פול שפיתח יחס רגשי לליב, ובניגוד אינטרסים לחברה בה הוא מועסק, מנסה בדרכו שלו, לעלות על עקבות התמונה מאה שנה קודם לכן.
השאלה הבסיסית שנחתה על שולחנו של השופט: האם הציור נגנב על ידי הקומנדנט הגרמני, או שהתמונה ניתנה בתמורה להצלת בעלה של סופי?
זהו סיפור כואב, מרגש על שתי נשים שמאה שנים מפרידות ביניהן. לשתיהן כמעט גורל דומה. את שתיהן הותיר אותן הבעל עם מזכרת, ועם אותו ציור "הנערה שהשארת מאחור". סופי וליב כאבו את בדידותן ולא יכלו לוותר, על אותו מיתר שחיבר, נותר וקישר בינן לבין בעליהם.
ציטוט מעמוד 250: "זה הדבר האחרון שנשאר להם ממנה, והוא צריך להיות אצלם. הדבר הנכון הוא להחזיר להם את הציור. "לך לעזאזל," היא חוזרת בלחש, מנסה להתנער מן המילים שלו. לך לעזאזל לך לעזאזל לך לעזאזל."
בחלקו השני של הספר מצטרפת דמות משנית "מו". מלצרית שאין לה בדיוק בית... וליב אירחה אותה ומעניקה לה קורת גג לתקופת מה. דמות משעשעת שהכניסה מעט אופטימיות לחייה של ליב. חיבבתי אותה ואהבתי את שמחת החיים שלה ועד כמה היא היתה שונה מליב. השוני בין שתיהן הדגיש, עד כמה ליב היתה נתונה במרה שחורה , אך לייב לא היססה ועמדה על שלה.
בחלק השני של הספר, הסופרת מכניסה ב- flashback פרקים משנת 1917, ועל המשך חייה של סופי לאחר שנאסרה על ידי הגרמנים. סופי מעולם לא חזרה לצרפת...
אט אט ליב התחילה להבין... ציטוט עמוד 394: "לפעמים החיים הם סדרה של מכשולים, וצריך פשוט להניח רגל אחת לפני השנייה. לפעמים היא מבינה לפתע, הם פשוט עניין של אמונה עיוורת. "תרצה... תרצה לבוא לשתות משהו, מתישהו?" היא בולעת את רוקה. "עכשיו, אפילו?"
זהו סיפור רגיש, אמוציונאלי, ומרתק על גורל משותף של שתי נשים עם עזות מצח וחוזקות, שמקיף בעיה כאובה:
"ביזה בימי מלחמה וזכויות יוצרים".
אהבתי את הספור וכיצד הסופרת ג'וג'ו מויס תפרה את התפרים בין שתי הנשים הללו. עם סופי הצלחתי להזדהות הרבה יותר מאשר עם ליב. אצל ליב חשתי משהו "פלסטי"... ואודה על האמת, לא הצלחתי למצוא מילה שתתאר נכונה את תחושותיי כלפיה.
בין שתי הנשים הללו היה דמיון רב. שתיהן נאבקו על מה שהאמינו. שתי הדמויות נשפטו על ידי הסביבה: סופי על ידי אנשי העירה ולייב על ידי התקשורת והציבור... ובסך הכל מה שתיהן ביקשו?
"לשמר חלק ממה שאיבדו..."
חסר לי קצת היה לקרוא יותר על הישרדותם של סופי ואדוארד לפבר, למרות זאת, לא נפגעה הנאתי מהסיפור.
זה מסוג הספרים שמשאירים אצלי צימאון ורצון עז, לנבור בהיסטוריה ובד"ר גוגל. אני מודה שאחרי שסיימתי לקרוא את הספר גלשתי בד"ר גוגל, כדי להשיב לעצמי את מה שידעתי משיעורי ההיסטוריה, על מלחמת העולם הראשונה. אם ישאלו אותי: מה את היית עושה במקומן? אני לא יודעת...
סיפור מקסים, קצת בדיוני על גבול הרומנטיות ומה שיפה בו, שאין כאן מנצחים או מנוצחים יש המון "לב". (מילה אחת שמורכבת משתי אותיות ושתי דמויות).
לפי הכריכה הבנתי שג'וג'ו מויס מוכרת ואהובה בקהל הקוראים בעולם... לא נותר לי, מאשר לקוות שיתורגמו עוד ספרים מפרי עטה.
ממליצה בחום - מובטחת לכם הנאה צרופה.
לי יניני