לאחר כשנה וחצי של "מחסום" קריאה חזרתי היום לספר אותו התחלתי והפסקתי לאחר הסיפור הראשון ולאור הזמן שחלף מאז קראתיו מהתחלה.

הספר כולל 2 סיפורים, כאשר הראשון קצר מדי והשני, כשם הספר, נובלה שהיא גם הטובה לדעתי מבין השניים.

הרקע בשני הסיפורים היא מלחמת העולם הראשונה והמשותף לשניהם הוא חוסר האונים והבלבול של האדם הבודד מול המדינה שכופה עליו, לעתים בברוטליות, את ערכיה, ובדגש על הנובלה, גם אם הם מנוגדים לערכיו ולרצונותיו. וכך הוא נשאר חסר אונים ולמעשה "נדרס" תחת המכונה המשומנת בשם "המולדת".

צווייג כדרכו מומחה בתיאור חיבוטי נפש האדם, מה שבולט במיוחד בסיפור "הדחף".

קראתי ספרים טובים יותר של צווייג אבל אצל הסופר המהולל והרגיש הזה אין דבר כזה ספר לא טוב, וכזה הוא גם הספר הנסקר שבהחלט מומלץ לקריאה.

זהו ספר עיון מרתק וליניארי על תולדות הסכסוך עם העולם הערבי בכלל ועם הפלסטינים בפרט.
כרקע, הספר מתחיל בשלהי השלטון העותומאני, מאפיין את תחילת המאה העשרים כנפילת האימפריות והולדתן של מדינות הלאום, שחלקן הגדול שורטט על הנייר בידי המעצמות כמו צרפת ואנגליה בדגש על אזורי השפעה ופחות על היגיון של הומוגניות אתנית ותרבותית של אזרחי אותן מדינות חדשות.
הספר מתאר את "תכנית החלוקה" של האו"ם, שהתקבלה ע"י מנהיגות היישוב היהודי בארץ ישראל (היא "פלסטין" בלעז) ונדחתה מכל וכל ע"י מדינות ערב בכלל וערביי הארץ הפלסטינים בפרט, את הכרזת בן גוריון על הקמתה של מדינת ישראל ואת תוצאות המלחמה שנפתחה ע"י ערביי הארץ ומדינות ערב, בה הערבים הפסידו הפסד צורב.

אבל עיקר הספר מתמקד בבעיית הפליטות הפלסטינית, בנושא העיקרי שעומד בבסיסה של הבעיה והוא טענת הפלסטינים ל"זכות השיבה" וב"בעיית הנצחת הבעיה הפלסטינית", הכולל את "זכות השיבה", באמצעות סוכנות "אונר"א", שבאמצעותה מדינות ערב מעולם לא לקחו אחריות על שיקומם בכוונת מכוון.

אני בטוח שרוב אזרחי מדינת ישראל כלל לא מודעים לסיפור שעומד מאחורי הפעילות של אונר"א, שבכסות האו"מ והאינטרסים של מעצמות המערב, ובראשן ארה"ב, ותתפלאו אבל גם ישראל עצמה, שמאפשרים לפארסה הזו להימשך במשך דורות ולהנציח את הדרישה הפלסטינית ל"זכות השיבה", שלטענת המחברים זכות זו כלל לא קיימת לפי הדין הבינלאומי ובהשוואה לטיפול בפליטים אחרים במאה העשרים.

לסיכום, זהו ספר חובה לכל מי שחושב שהוא יודע הכל על מהות הסכסוך שלנו עם העולם הערבי בכלל והפלסטינים בפרט ועל תפקידה המכריע של סוכנות אונר״א בהנצחת בעיית הפליטים הפלסטינים ולא בשיקומם כפי שהוגדר תפקידה מלכתחילה.
~~~~
לד"ר עינת וילף יש המון סרטונים בהם היא מסבירה את הבעיה, שזוכה להסבר מעמיק במיוחד בספר.
הראיון הכי מעמיק בו צפיתי והכי קרוב לספר, הרבה גם בזכות המראיין, הוא הראיון המומלץ הזה, בו ד"ר וילף מותחת קו ישר משלהי האימפריה העותומאנית ועד לשביעי לאוקטובר הארור:
https://tinyurl.com/bdejwzs5

שטפן צוויג הוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר, בעיקר בגלל התכונה המרכזית שלו והיא הבנה עמוקה בנפש האדם.
יש קוראים שפחות מתחברים אליו, אולי בשל רגשנות יתר, כמו למשל ברומן "קוצר רוחו של הלב", אבל לי זה לא מפריע ולטעמי הדבר לא מפחית מגדולתו כסופר.

הפעם הכישרון היוצא מהכלל של צוויג בא לידי ביטוי דרך נפשו המיוסרת של ילד חולני בן 12 המגיע עם אימו היפה לבית מלון כדי לנוח ממחלתו. יופייה של האם צד את עינו של ברון צעיר, נאה וחובב נשים יפות, שמבקר במלון בגפו למס' ימים ומצא באם מטרה לחיזור ופתרון להפגת השעמום שלו.

צריך לזכור שהתקופה המדוברת היא תחילת המאה שעברה ובארץ שבה בני המעמד הבורגני ומעלה כפופים לנימוסים והליכות נוקשים, כך שלא פשוט להתקרב לאשה כזו אלא דרך בנה הצעיר.

הילד התמים מופתע כשהזר פונה אליו בהיותו בגפו בחביבות בלתי רגילה, בה אינו מורגל, ובמהרה נקשרה נפשו התמימה בזו של הברון הערמומי, שמבחינתו יעשה הכל כדי ללכוד ברשתו את האם היפה.

הילד, שרגיל לחיי נוחות, חסר מושג לגבי כוונתו האמיתית של הברון, ורק כאשר נוצר הקשר בין הברון לבין אימו, חש מיום ליום כיצד הוא הופך מנושא העניין העיקרי בשיחותיהם של הברון ואימו לגורם מפריע, מצד שניהם.

בתחילה הוא אינו מבין מדוע היחס כלפיו השתנה ובשלב מאוחר יותר האמון הבלתי מסויג והילדי שלו מתחלף בחשד וחוסר אמון כלפי הברון ואף כלפי אמו.
הוא מרגיש שהברון מעוניין באימו אבל מפאת גילו הצעיר לא ברורה לו מה מטרתו, למעט החשד שעולה בליבו כי מדובר במטרה אפלה כלשהי, בסוד שהוא צריך לפצח.
תוך זמן קצר מערכת היחסים בין האם לבנה מתערערת לחלוטין, כאשר מצד אחד אימו והברון עושים הכל כדי להיפגש ביחידות ומצד שני הילד לא מספק את הסחורה ונצמד אליהם בעקשנות ובכל דרך בניסיון לפצח את הסוד האמור המעיק עליו מאד, עד כדי חשש בשלב מסוים שאימו נמצאת בסכנה.

איך הסתיים הסיפור בזה תיווכחו כשתקראו אותו עד תום.
יש לציין לטובה את תרגומו השוטף והבהיר, כרגיל יש לומר, של הראל קין, המתרגם הקבוע של הוצאת תשע נשמות מגרמנית.
אני מאד אהבתי והענקתי לספר בקלות חמישה מנצנצים.

לא להאמין אבל קארי זה הספר הראשון שאני קורא מפרי עטו של סטיבן קינג.
בחרתי בספר הזה כי זכור לי הרושם הרב שהותיר בי סרט הקולנוע שגילה לעולם את סיסי ספייסק.
אבל מאז חלפו להם המון שנים וסרטי אימה, וככל הנראה ספרי אימה פחות מדברים אליי, למרות שהספר לא ממש מפחיד.

ליבת הסיפור היא נערה בשם קארי, בת לאם דתייה קיצונית ומופרעת וככזו היא נראית מוזר, מתנהגת מוזר והופכת לילדה הדחויה בבית ספרה שעוברת השפלות והתעללות על בסיס יום יומי ע"י תלמידי כיתתה.
מי לא מכיר את" ילדי הכאפות" מימי ילדותנו, או היה כזה בעצמו, אבל כאן הסופר מקצין את זה עד הסוף...

הספר קריא ביותר, חלקו הראשון מעניין אבל הקורא כבר יודע בשלב די מוקדם איך זה ייגמר וגם כשזה נגמר, הסופר מותח את הסיפור עוד ועוד עד כדי פטפטנות יתר ובשלב הזה נגמרה לי הסבלנות אליו...
לא ממש עשה לי חשק לקרוא ספרים נוספים שלו אבל ימים יגידו...

את הספר הזה רכשתי וקראתי בזכות המלצתה של Yaelhar, שסקרנה אותי מאד בהצביעה על השוני בין אופן כתיבת הספר הזה לבין רוב ספרי המתח שאנו רגילים לקרוא.
יעל צדקה. הספר כתוב נפלא, הוא אכן שונה במבנה שלו מרוב ספרי המתח שאני מכיר, פרטי הרוצח והנרצחות ידועים והרוצח עצמו ממתין להוצאתו להורג.
הסיפור מתקדם דרך נקודת מבטם של הרוצח ודמויות מעברו הרחוק בילדותו ובבגרותו.

תעלומת הרצח איננה עומדת במרכז הספר אלא, לפחות כפי שאני הבנתי את זה, הניסיון לבחון דרך כל הדמויות והקשר שלהן אל הרוצח איך נסיבות חייו של ילד קטן גורמות לו להפוך בבגרותו לרוצח סדרתי.

אפילו דמות הבלשית והקשר שלה לרוצח יוצאות דופן בנסיבות שלא אגלה כדי לא לחשוף ספוילר.

הפרק הלפני אחרון בחדר ההוצאה להורג, כשהוא מובא מנקודת מבטו של הרוצח, מצמרר ממש ואם זה היה תלוי בי הייתי מסיים את הספר בפרק הזה.

לסיכום, אהבתי מאד והספר מומלץ בעיקר לחובבי הז'אנר שמחפשים שילוב של סיפור שהוא גם לא שגרתי במבנהו וגם כתוב לעילא.

עד כה כל ספר שקראתי מפרי עטו של בשביס-זינגר הוא לטעמי פנינה ספרותית.
הספר הזה כולל את הנובלה "השטן מגוריי" ועוד סיפורים קצרים כאשר המכנה המשותף בין כולם הוא "הסטרא אחרא", "אשמדאי", שהם השמות הנרדפים לשטן, וכן שדונים שונים שמשמשים עבורו כשליחים. כל הסיפורים נטועים חזק בעולם הקבלי ובמסורת של יהדות פולין במאות הקודמות.

הסיפור המרכזי, שהוא השטן מגוריי, נסוב על קורות העיירה גוריי עת שנכנסים לתוכה גורמים שמפיצים את תורתו של משיח השקר שבתאי צבי, אם בגלוי ואם במסווה וגורמים לכאוס חסר תקדים בין הרבנים השמרנים וחסידיהם ולבין חסידי שבתאי צבי (שחלקם היו עד אז חסידים "בארון").

בשביס-זינגר הוא מספר מחונן וסיפוריו בקובץ זה נעים בין מציאות להזייה. מורגש שלבשביס-זינגר אין כלל עכבות בכתיבתו והוא לא מגביל עצמו לנושאים שאינם קונצנזוס או מוגדרים כ"לא צנועים".. אני רותקתי לסיפור המרכזי ולא פחות ממנו גם לשאר הסיפורים.

לבשביס-זינגר יש גם חוש הומור יוצא דופן אותו הוא שותל פה ושם בין הכאוס והדרמה, והדבר בא לידי ביטוי במיוחד בסיפור באחרון "מעשה טישוויץ".

מומלץ ביותר לקרוא את אחרית הדבר של המתרגמת (הנפלאה) ד"ר בלהה רובינשטיין.

ועכשיו לנושא שאינו קשור לסקירה אבל חוזר על עצמו לא פעם כאשר כותבים על ספר של בשביס-זינגר, והוא ההשוואה בינו לבין ש"י עגנון:

יש נטייה לערוך השוואות בינו לבין ש"י עגנון, ונטייה זו נובעת לדעתי מהעובדה ששניהם היו סופרים גדולים מאותו דור שינקו מעולם התרבות והמקרא היהודי, ובעיקר מהעובדה ששניהם זכו בפרס נובל.
לדעתי אין כלל מקום להשוואה ביניהם משום שהם שונים תכלית השינוי באופן כתיבתם.
ולכן אם כבר מזכירים תדיר את שניהם אני מעדיף לדבר על טעם אישי, ולטעמי אני מעדיף עשרות מונים את בשביס-זינגר, ולו בשל העובדה שבשביס-זינגר הוא יותר נועז מעגנון, אינו נרתע לכתוב על שולי החברה הנמוכים ביותר (בדומה לאמיל זולא הצרפתי), כתיבתו יותר חושנית ומחוברת לעולם הייצרי של האדם בכלל והיהודי בפרט, על הטוב והרע שבו, ומביא באופן שנראה לי יותר אותנטי את העולם היהודי שהיה ואיננו עוד.
לעומתו סגנונו הספרותי של ש"י עגנון פחות מדבר אליי למרות שאני יודע מעריך אותו ואת שפתו ה"עגנונית" הייחודית. הוא, לעומת בשביס-זינגר מעולם לא הסב לי הנאה צרופה מספריו וזה אומר הכל.

גרהם נורטון מכה בשלישית ובהחלט יש מצב שזהו ספרו הטוב ביותר עד כה.
בניגוד לשני ספריו הקודמים ספר זה אינו ספר מתח, למרות שיש בו אלמנטים מסוימים של תעלומה, אלא ספר מרגש ביותר שנפרש על פני למעלה מארבעה עשורים.

הספר מתחיל בתאונת דרכים טראגית שקיפחה את חייהם של מספר נערים ונערות מעיירה נידחת באירלנד, וממשיך באיך טרגדיה זו שינתה את חיי בני משפחותיהם, עשרות שנים קדימה.

הסיפור מתמקד בקונור, נער מתבגר הומו, שהיה אחד מניצולי אותה תאונה והודה שהוא זה שנהג ברכב.
קונור, שלא יכול היה לשאת במבטים המאשימים של תושבי העיירה ואף של בני משפחתו, עזב את אירלנד והיגר לליברפול, משם ללונדון ולבסוף לניו יורק.

גיבורת הסיפור השנייה היא אלן, אחותו הצעירה של קונור, שחיכתה בקוצר רוח לעזיבתו של אחיה רק כדי להיפטר מרגשות האשמה על פשעו וממבטי האשם של התושבים עליה ועל הוריה.

הספר נע מחייו של קונור בניכר לחייה של אלן, שנשארה לחיות בעיירת הולדתה ונישאה בינתיים למרטין קולטר בנו של רופא הכפר שהחליף את אביו בתפקיד ברבות השנים. הנתק בין קונור לבני משפחתו הוא נתק מוחלט של אי ידיעה של זה על קורותיהם של אלו ולהיפך.

האם לסיפור כזה יכול להיות סוף טוב? את זה תצטרכו לגלות כשתקראו את הספר.
קבלו רמז: גרהם נורטון יודע לספר סיפור, יודע לרגש ולתפור את הקצוות לסיום הגיוני מבלי לרדת למחוזות הקיטש.

גרהם נורטון שכמו גיבור הספר קונור, הוא גם הומו, כותב בסוף הספר רשימת תודות ורומז לדעתי כי הכניס לספרו אלמנטים ביוגרפיים מחייו המוקדמים כמי שנולד וגדל באירלנד, ודרך הסיפור הוא מראה איזו דרך עברה אירלנד מולדתו מארץ שמרנית להחריד לארץ שהצליחה לקדם, בין השאר, ערכים ליברליים ולהכיל גם את השונה ובכללם את קהילת הלהט"ב.

אני נותן לספר הזה חמישה מנצנצים ומצדיע לנורטון, שעד לפרסום ספרו הראשון, היה ידוע יותר כמנחה תכנית אירוח טלוויזיונית מצליחה וקלילה באנגליה.

אשר ברש הוא אחד מאותם סופרים ומשוררים יהודים שעלו ארצה בתחילת המאה העשרים והניחו את היסודות לספרות העברית בארץ ישראל. ברש היה פעיל באגודת הסופרים (שהיה ממקימיה) ועורך ספרי הפרוזה, בין השאר, בהוצאת מצפה במסגרתה הוציא לאור את ספרו של דוד פוגל "חיי נישואין".
בשנת 1939 זכה ברש בפרס ביאליק מטעם עיריית תל אביב על ספרו "אהבה זרה", ובשנת תש"ט את פרס ירושלים ע"ש דוד ילין בעד ספר השירים "צל צהריים". (מומלץ לקרוא את הערך המלא של אשר ברש ב"ויקיפדיה")

מדוע רשמתי את כל ההקדמה הזו? מכיוון שאשר ברש שייך לקבוצת ספרים חשובה שברבות השנים פשוט נעלמה מהתודעה, כאילו לא הייתה. השם הראשון שעולה לי לראש בהקשר זה הוא חיים הזז...
שני הסופרים הללו זכורים לי מלימודי הספרות בחטיבת הביניים באמצע שנות השבעים. את הזז אני זוכר כסופר בלתי נסבל, אך זוכר היטב שהחוויה הספרותית נצרבה בי כנער שהוכרח ללמוד את הספרות הזו ולא מרצון חפשי ולכן מסקרן אותי לקרוא אותם בחלוף עשרות שנים ולהיווכח האם אתרשם אחרת.
אז בזכות "פרויקט בן-יהודה" המבורך איתרתי את העותק הדיגיטלי של "איש וביתו נמחו", נובלה שנכתבה בארץ ישראל המנדטורית בשנת 1934, ומתארת את קורותיו של בוריס קלדם, מעת עלייתו לבד ארצה מבריה"מ ועד למותו.
קלדם שהיה בחור מוכשר שדובר מס' שפות כולל ערבית וטורקית, ידע להתחבב על הבריות ויצר קשרים חברתיים ועסקיים במיוחד עם גורמים רבי דרג בשלטון העותומאני. קלדם היה ממקימי "אחוזת בית", שמה הראשון של תל אביב, הקים בה את ביתו ושיכן בו את נשותיו. קלדם היה איש עסקים ויזם ממולח אך בתוך תוכו היה תמים ביחס לטבע האדם ואת כל עסקיו, גם הטובים שבהם, ניהל תמיד במסגרת שותפות עם אחרים שבסופה תמיד נדפק ע"י שותפיו. כשקלדם היה בשיאו תמיד עזר לכל מי שזקוק לעזרה, אם בכסף, אם בחתימה על ערבות ואם בהנפקת רישיונות מטעם השלטון העותומני שבאמצעותם יהודי בארץ ישראל היה זוכים להקלות שונות.
קלדם היה נשוי שלוש פעמים והסיפור מתמקד, בין השאר, במערכת יחסיו הטראגית של קלדם עם נשותיו.
אני ממש התאהבתי בכתיבתו של אשר ברש שמתאר באופן נפלא את המתחולל בנבכי נפשו של קלדם ואת התמורות שחלות בו ובמעמדו ככל שנוקף הזמן והשלטון העותומני ניגף בפני האנגלים שמקבלים את המנדט על ארץ ישראל, ובלשונם: "פלסטיין".
קלדם שהיה מורגל לעשות עסקים עם בני המזרח לא הצליח כבעבר ליצור קרבה לפקידי השלטון החדש והיהיר ולדבר היה השלכות קשות על עסקיו ויחסיו עם שותפיו באותה תקופה.

אחד הדברים שהפתיעו אותי במהלך הקריאה הוא שברש אמנם כתב בעברית צחה אך כזו שהכי קרובה לשפה העברית המודרנית וגם בני הדור הצעיר לא יתקשו, למעט מילה פה ושם, לקרוא בספר זה.
זהו אחד מספרי המקור המרשימים ביותר שקראתי, בטח מהתקופה שקדמה להקמת המדינה, והציון בהתאם: 5 מנצנצים באור יקרות.
לכל מי שיסיים את הקריאה בספר אני ממליץ לקרוא את מאמרו של אהוד בן עזר שפורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “דבר” ביום 23.6.1978, לפני 39 שנים תחת הכותרת: “השלמה איטית עם המוות”.
גם המאמר הועלה ל"פרויקט בן יהודה" וניתן לאתרו, כמו גם את הספר, בקלות באמצעות מנוע החיפוש באתר.

זהו איננו ספר שמיועד לחובבי קריאה ממוצעים אלא בעיקר למוזיקאים מקצועיים או לכל הפחות לחובבי מוזיקה מעל הממוצע, כמוני :)
זוהי מעין ביוגרפיה שכתובה כרומן, דהיינו המחבר בונה דיאלוגים בין הדמויות והציטוטים שמובאים בספר לקוחים בדרך כלל ממכתבים או מקטעי עיתונות מהתקופה.

משום מה בספר זה אין מראי מקום ולא ידוע מהיכן שאב המחבר את מקורותיו, מה שבוודאי לא מוסיף לאמינות של ספרו.
יחד עם זאת מאחר שלא ידעתי דבר על חיי המלחין דביסי מצאתי בכל זאת עניין בספר שגם מהווה מעין תיעוד של התקופה בה חי ופעל, את מאבקיו כבר בתחילת הקריירה שלו נגד האסכולה השמרנית, בצרפת ובמדינות נוספות כאיטליה ואנגליה, שהתנגדה לדרך בה המלחינים הצעירים והמודרניים הלחינו, דרך שהייתה מנוגדת לכל חוקי המוזיקה שהיו מקובלים עד אז.

באותה תקופה המלחין המשפיע ביותר באירופה היה הגרמני ריכארד ואגנר, מלחין שדביסי העריך אולם תיעב את השפעתו המכרעת על מלחיני הדור שקדם לו ןהתנגד לגישתו המוזיקלית.
באותה תקופה בשלהי המאה ה- 19, ההערצה לואגנר חצתה ארצות והשפעתו המוזיקלית שלטה במוסדות האקדמיים למוזיקה, בהם שלטו מוזיקאים שמרנים מאד. מוזיקאים, כדוגמת המלחין קאמי סאן-סאנס, התנגדו לגישה של חלק ממלחיני הדור הצעיר, שדביסי ייצג, שיש להשתמש בחלק מהחוקים המוזיקליים המקובלים ולהתקדם לכיוון המוזיקה המודרנית מבלי להירתע משימוש במקצבים א-טונאליים וכו'.
דביסי טען שהמוזיקה של ואגנר סובלת מעודף פאתוס ודרמטיזציה ומקדשת את הלאומיות, המיתוסים והגבורה הגרמנית בעוד שלגישת דביסי, שהיה פטריוט צרפתי, מלחינים צריכים לכתוב מוזיקה במולדתם, לקבל השראה מהמוזיקה העממית עליה גדלו, מתרבות ארצם ומהטבע הסובב אותם. ובאמת במוזיקה של דביסי מורגש במיוחד הקשר שלו לטבע. למרות האמור לעיל דביסי עצמו לא הגביל עצמו לתחומי מולדתו צרפת ושאב השראה, בין השאר, ממוזיקה וממקצבים ספרדים ורוסיים.

בספר מתוארים חיי האהבה של דביסי ונישואיו, בעיקר לאשתו השנייה אמה, שהייתה בעצמה מוזיקאית מחוננת ובעלת השפעה רבה עליו.
כמו כן בספר מתוארים קשריו החברתיים והמוזיקליים של דביסי עם מיטב האומנים (בעיקר מוזיקאים, סופרים ומשוררים, מחזאים ואנשי תיאטרון, פסלים וציירים) שפעלו בתקופתו, ההצלחה העולמית המאוחרת יחסית לה זכה והשפעתו על מיטב מלחיני התקופה (תחילת המאה העשרים), כמו למשל בן תקופתו וידידו הקרוב אריק סאטי, ובעיקר הצעירים שבהם, כמו למשל סטרווינסקי ופרוקופייב הרוסים.
החלק האחרון בספר מתאר את ההשפעה הדרמטית של מלחמת העולם הראשונה על חייו האישיים והמוזיקליים של דביסי עד אחרית ימיו.