ביקורת ספרותית על תעלומת הקבר המכושף מאת אדוארדו מנדוסה
ספר טוב

---

מכירים את המצב בקולנוע שבו אנו משוכנעים, לפי הסגנון ואופי הסרט, שלגיבור לא יקרה שום דבר רע בסופו של עניין, למרות שהוא מוקף באקדחים ובתת מקלעים היורקים אש לכיוונו?
המצב הזה, שבו אנו "מחזיקים אצבעות" לדמות המרכזית שלא תיפגע, תלוי, בראש ובראשונה ביחסנו לגיבור, כלומר: האם אנו אמפטים אליו, האם נחוש סימפטיה כלפיו, האם כבש אותנו, האם מעשיו הם "לטובת האנושות", האם הוא נרדף ע"י "הרעים" וכו', וכו'.
אודה, כאן מצאתי את עצמי ללא דעה ברורה וחד משמעית, שהרי גיבור שאינו מתרחץ וסירחונו נודף לכל עבר - מי "יְאָמְפֵּט" (אמפטיה) אותו? ואיזו סימפטיה יכול הוא להפיץ סביבו?

וכאן אנו מקבלים את התשובה. הגיבור, פושע ומלשין בעבר, ודייר ש"סיים לרצות את משוגעותו", לאחר כשנה וחצי בבית-משוגעים, מקבל הצעה קוסמת ממפקח המשטרה המקומי, שמגיע בלווית אם המנזר הסמוך, לחקור את היעלמותה של ילדה מפנימיית בי"ס שמנוהל ע"י נזירות, ובתמורה לגילויה - הוא יצא לחופשי.
וכאן מקבלים "שניים במחיר אחד" - המקרה הזה מצטרף למקרה שאירע לפני כ- 6 שנים. מקרה שגם בו נעלמה ילדה, ולאחר שחזרה לפנימיה, גורשה.

הפנייה המוזרה לפושע קטן מבית המשוגעים לחקור את הפרשה, לא בדיוק "מחזיקה מים", וכך מוסיף הסופר, בכישרון רב, פרטים שיגרמו לנו להזדהות עם ה"חוקר" החדש, חסר השם, המוגדר ע"י אם המנזר כ"הטיפוס הזה", ע"י המפקח כ"היצור הזה" ו"התכשיט הנדיר הזה" וע"י רופא הבית הוא קרוי "הבחור שלנו"...
הפרטים השתולים שלהם נצרך הסופר הם: אהבתו הבלתי מסוייגת ל"פפסי קולה", הומור עוקצני, סגנון דיבור מליצי ומיוחד במינו, כושר יציאה מכל מצב מסוכן אליו הוא נקלע, כייס בחסד ועוד.

הדבר שבעיקר משך אותי בספר הוא ההומור והשפה הפתלתלה והמקסימה שבפי הבלש החדש - שפה שמלווה את כל העלילה, וכשהיא שגורה בפי הגיבור, אתה יודע שניתן "לסמוך עליו", שכל רע לא יאונה לו...

ולהבהרת הדברים, אביא מספר דוגמאות:

"היו עשרה נגרר (שם משפחה) בספר הטלפונים. תמיד תהיתי מדוע מתירים השלטונות שמשפחות רבות ישתמשו באותם שמות-משפחה..."

"...והפך את המנוע, את השלדה ואת הזגוגיות לגבינת גְרוּייֶר. אציין דרך-אגב שהיטב ידוע לי כי לגבינת גרוייר אין חורים, וכי הללו, החורים, מאפיינים גבינה אחרת, ששמה פרח מזיכרוני, ושהשתמשתי בדימוי הנ"ל משום שנהוג במקומותינו לדַמוֹת כל משטח מחורר לגרוייר ולא לאחותה..."

"...ובדקתי את השעה בשעון המתומן שעיטר את חזיתהּ של חנות החזיות..."

"... איש לא ישב על-ידי, בלי ספק בשל הארומה שעלתה מבתי-השחי שלי. החלטתי להפיק תועלת מן האיסטניסיוּת האנושית והשתרעתי לי על המושב למלוא אורכי... ועד מהרה הכריעה אותי העייפות ושקעתי בשינה. חלומותיי, שמהם לא נעדרה אילזה, האנטרופולוגית קלת-הדעת, קיבלו גוון אירוטי מובהק, שהרחיב את השכלתם של הילדים בקרון, אשר עקבו בעניין מדעי אחר השינויים והתהפוכות באורגניסמוס שלי."

"...שמאחוריו נרמזו שני פלחי הישבן, מהודקים כמו אגרוף של פועל בכנס עובדים..."

"...שאלתי היכן השירותים, כי הייתי צריך להשתין, והוא הורה לי על החלון הקטן... "מתוך התחשבות בהולכי הרגל," אמר לי, "כשאתה רואה שזה עומד לצאת לך, תצעק: 'מים בדרך!' ותשתדל גם שהטיפות האחרונות ינשרו בחוץ, כי חומצת השתן מרקיבה את המרצפות..."

ואחרון חביב.
,
"...אבל אחרי שרוקנתי את כל הקרון (מהדגים המסריחים שהיו בו) גיליתי למרבה הזוועה שהסירחון נמשך ושמקורו בבגדַי ובי עצמי..."

לסיכום, גם אם ספר זה לא יכנס לפנתיאון הספרות העולמית, ובטח לא כספר מתח, מצאתי אותו כספר חביב, אם תרצו - כסאטירה קלילה על החברה שלנו, בעיקר בספרד (למי שמתעקש לחפש משמעויות: "פסיכי" מנהל את העניינים. אמרה כמו: "עם פראנקו היה לנו יותר טוב" ועוד).
בהחלט מומלץ, ובחיוך.
נהניתי.

» ביקורות נוספות של י. קליש
» ביקורות נוספות על תעלומת הקבר המכושף