ביקורת ספרותית על מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי מאת שמעון אדף
ספר מעולה

---

שמעון אדף כותב מתוך הרווח שבין שני קצוות תמידיים. הוא מתעמת עם נושאים רבים שקצרה היריעה מלפרט. הנאורות המערבית כנגד הדתיות המזרחית, הילדות שאין בה דבר מלבד כאב כנגד השאיפה לעולם לא להתבגר, השקיעה בעולם פנימי אטום ומסוגר אבל היכולת לנתח את המציאות בחריפות יתרה.
חוסר יכולת להתמודד עם אכזריותו של אבא ושל אלוהים, ומול זה אכזריות המשורר עצמו, שאינו מסוגל לרחם או לסלוח, ובאותה נשימה רוצה רצון עז לנחם. להתנגד לאפשרות להיות אהוב, ותמיד לאהוב יותר מידי.

"בבית אני לא. מעברים מגוששים
אני מגיע, להב
ממורט מול כל האהבה.

רק נקודת חולשה עדין - הלב נקב
בעדו שוטף העולם..."
(מתוך "חיפזון")

השירים נובעים מתוך הרווח שבין הקצוות האלה כי מכל ספריו, ובמיוחד מספר שירה זה, עולים בדידות, זעם וגעגוע של אדם שהתיר את עצמו מהמערכות שנתנו לו הגדרה עצמית, ושנטש את שורשיו רק כדי למצוא שהשפה היא השורש החזק מכולם, והיא זו שמגדירה אותו ומחזירה אותו לעולם ממנו הוא רוצה להימלט.
אחרי שנות ילדות והתבגרות בשדרות, שמתוארת בשיריו כממלכת קיץ שורפת וחודשים עבריים, עתירת צווחות ציפורים ותחושת התקרבותו של איזה מוות אלים, הוא עובר לתל אביב החורפית, תאריכים לועזיים, כל כולה מערב וגעגוע, יחד עם תחושה ראשונית של זהות עצמית.
אזכורים של בלייק, קיטס ומיתולוגיה יוונית, לצד תפילות וערב שבת, ותמיד תחושה של קוצר זמן ואסון גדול שמתקרב, הנפילה מתוך חוסר היכולת להחזיק מעמד, כשבפועל, כמו שהוא כותב ב"איקרוס נזכר", "יש לי זמן רב משארצה".

השירים נכתבים מתוך אותו דיסוננס, מתוך הקצוות שנדחסים לנפש אחת ומכריחים אותה לבחור נרטיב עקבי, של עבר המתמזג לעתיד ברור, לברור מתוך ערכים וזכרונות את העצמי, ואז להתנגש במציאות, בה העצמי הוא לעולם אינו הרמוני ורצוף.
את הדיסוננס הזה מבטא בצורה הטובה ביותר השיר שמתוכו נגזר השם לספר:

"עננים מעל תל אביב ומעל אוקטובר
פני חודש מבוגרים בטרם עת
ניתכים בהמולה קשה
כמו מחסן ישן ומתמוטט

אחרי גבי
כי אני מדרים, אני
מצעיר את האוויר.
רוחות חלקות כמו ילדים, עצים
מפותלים פחות בייסורי צמיחה

עולם תחת עולם
מפוחי ריאות חדשים
מחתרות נשימה באיזה חושך
אור תחת אור
עלוה תחת עלוה מכה את הגדרות.

מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי."
("רגרסיה")

ספר שירה יפיפה, עוצמתי ורגיש, מודע לעצמו ובכל זאת לא נכנע לרציונליזם, של אחד היוצרים הישראליים הנדירים ביותר. מומלץ לקרוא אותו אחרי היכרות עם ספרי הפרוזה, מאחר והם נותנים הבנה טובה יותר על הקונפליקטים שמעסיקים את שמעון אדף כיוצר. וכמובן להאזין לאלבום המצורף, שהוא בעצמו איכותי ומרתק, ונותן זווית נוספת לקונפליקטים שבשירה.
זוהי זרימה תמידית בין שני עולמות, ללא מנוח, טלטלה בין זיכרון לרצון למחות כל זכר, שבסופו של דבר נובעת מאותה צריבה של הוויה שאין לנו רצון בה-

"לידה אולי שוברת אותי אל העולם
לנחש כמה האור קורנסים
אבל לא, אני אומר, לא
אני עוד אתעורר מחלום הבעתה של הביוגרפיה."
("גמר" - שמעון אדף)

» ביקורות נוספות של פָּלִימְפְּסֶסְט
» ביקורות נוספות על מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי