ביקורת ספרותית על Who Moved My Cheese? - An A-Mazing Way to Deal with Change in Your Work and in Your Life מאת Spencer Johnson, M.D.
בזבוז של זמן

---

את הספר קיבל אח של מישהו ליומולדת בשנה שעברה ובזמן ההמתנה לאורחים שיגיעו ליומולדתו הנוכחית פתחתי את הספר לראות על מה ה"צעקה".
כולם מכירים את השם של הספר, מעולם לא קראתי אותו. ה"ילד" יומולדת הגיע לעמוד 25, אני הגעתי ל75, והנה המחשבות הלא סדורות שלי על הספר:
אני יכולה להבין למה הספר נדחה ע"י כל כך הרבה הוצאות לאור. ואני יכולה להבין למה הוא כל כך הצליח... זהו המתכון לספרי הניו אייג', ל"הסוד", ל"הנזיר שמכר את" וכל ספרי ה"מדוע היהדות/ישוע/קרישנה/בודהה הם הכי מגניבים" והקישקושים מהסוג.
כל הספרים מתחילים בהקדמה שמהללת את ספר ומספרת על איזה מסע שעבר הסופר שמוכיחים שזהו ספר האמת הבלעדי שיחולל שינוי בחייכם, בכל הספרים מהסוג יש ציורים או איורים, לעיתים בגראפיקה מרשימה ולעיתים בהתאם לתקציב, פונטים לא סדירים וגודל לא סטנדרטי של ספר (נניח הספר הזה קטן, אותיות עצומות כמו ילד שמנסה לעבוד על המורה בחיבור עם מס' דפים מסוים שעליו להגיש...)
וברובם המכריע יש סיפור בתוך סיפור. בספר הזה מדובר בחבורת תיכוניסטים עם שמות של תיכוניסטים (מתי פעם אחרונה פגשתם ג'סיקה בת 50 בסרט אמריקאי?)
כשאלו משוחחים על החשש ממה שהולך לקרות בחייהם ה"אמיתיים" מחוץ לתיכון פותח אחד החברים בסיפור על שני עכברים ושני אנשים קטנים בגודל עכברים.
כמובן שהסיפור הוא בדיוני שמכוון להציג דוגמא על חיינו, אבל החזרה על הדברים היתה כל כך נוראית שב2 וחצי דפים (משני הצדדים, כן- ספרתי!) התיאור על האנשים הקטנים שהגבינה שלהם זזה תפס מקום. ותכלס זה אותו תיאור שוב ושוב.
הם חיפשו את הגבינה שזזה, הם לא ידעו מה לעשות, זה לא קרה להם מעולם... 2 וחצי דפים של אותו תיאור.
וכך ממשיך הספר בעצלתיים, כשאני מדלגת על דפים במהירות כשאני מזהה חפירה.
המוסר השכל חשוב, וברור לי שרובנו רגילים לשיגרה וזהו ספר שמטרתו טובה בסה"כ, אבל אפשר היה להגיש אותו כמאמר בדף או שניים ולסיים ענין.
הצורך בספר שנראה כניסיון לעבוד על הצרכן (כולל הציורים הקטנים שמסכמים את המסקנה בכל פעם) היתה האכלה בכפית, לספר לי מה שאני כבר יודעת אבל ברמיזה חזקה מידי, ואולי זה מה שאנשים אוהבים מפני שהספר מוכר מאוד.
לא המשכתי עד הסוף, תיארתי לעצמי שהתיכוניסטים יחפרו על כמה זה עזר להם ו"וואו, הבנתי הכל עכשיו! אני אדם חדש וחיי השתנו לעד!" והעדפתי להשתעמם מלהמשיך בקריאה.
בהזדמנות הזו אני רוצה לציין שאם משחקים הרבה כילדים ומוצאים זמן למשחק כלשהו בכל יום- ההתמודדות עם שינויים קטנים וגדולים קלה יותר.
משחק ודמיון נותנים לנו כילדים כלים להתמודד, ולהתאפס על עצמנו ברגעים קשים. כך שאם מפטרים אותנו אנחנו לא מגיעים למחרת עם רובים ומרססים את כולם, אלא מתבאסים ומודאגים אבל ממשיכים לחיות.
את זה קראתי במאמר של חצי דף A4 על הבחור שרצח את משפחתו ואכל אותם ומדוע הוא עשה את זה, וזה לימד אותי הרבה יותר מרב מכר מיותר.

» ביקורות נוספות של דובה
» ביקורות נוספות על Who Moved My Cheese? - An A-Mazing Way to Deal with Change in Your Work and in Your Life