ואוו, ואוו, ושוב פעם ואוו, הספר הראשון של בני לוריאן שגם הפך לסרט בזמנו, הוא מותחן לנוער בוגר שמספר על קבוצה של חייזרים אנושיים בעלי כוחות שחיים בכדור הארץ בגלל שהם ברחו מכוכב הלכת שלהם שהושמד במתקפת חייזרים רצחניים אחרים. הסיפור עוקב אחרי בחור צעיר (שהוא חייזר מבני לוריאן) שמגלה את הכוחות שלו אבל נאלץ גם לברוח על חייו עם אביו המאמץ שהוא גם השומר והמאמן שלו שברוח איתו ברחבי ארצות הברית.
זהו בעצם ספר נעורים עם מסע התבגרות, מסע חיפוש עצמי, רומנטיקה ואהבה בתיכון, אבל הכל במעטפת משובחת של מותחן מדע בדיוני.
הכתיבה של לור נהדרת, היא מושכת, שואבת, מרתקת ומלאת עומק בחיבור בין הדמויות והתיאורים של האקשן. לור כותב עם רגש, עם מתח שממש מרגישים תוך כדי הקריאה שאתה פשוט לא רוצה להניח את הספר מהיד, ומצאתי את עצמי אומר לעצמי כל הזמן שלפחות אסיים את הפרק, ורק עוד פרק אחד להיום ופשוט התמכרתי!
לאחרונה החלטתי לבדוק את כל סדרות הנוער שיש לנו מהז'אנר, אז בחרתי לקרוא ספר ראשון מכל סדרה ולראות אם מתאים לי להמשיך לקרוא ובעצם לשמור על המדף למרות שזה ספר נוער, ואת הסדרה הזו אני לגמרי הולך לסיים ולגמרי מחזיק אצלי באוסף.
ונקודה נוספת היא התרגום המעולה של ארז אשרוב שהיה פשוט תענוג לקרוא בעברית.
תהנו...

נכון לפעמים יש את הספרים האלה, שפשוט מפעילים את המתגים הפנימיים שלכם, ובשביל לא לאבד נקודות או לדעת על מה להתרגז, אתם פשוט לוקחים דף ומעירים הערות תוך כדי קריאה? כן. זה מה שקרה לי.
כבר מהביקורת של אריאל ניחשתי שספר טוב, זה לא. מצטערת ריפ, מצטערת פיירי, אבל לא שכנעתם אותי. אבל כבר החלפתי את הספר עם פיירי (היא נתנה לי את שלדון פוקס ואת הספר הזה, נתתי לה את אגדה ועוד ספר ששכחתי את שמו), אז החלטתי ללכת על זה ולקרוא את הכי פחות טוב ראשון כדי לגרות אותי להמשיך לקרוא.
אבל בכל מקרה, הנה לכם ההערות. הן ממוספרות במקור וכתובות בכתב יד סבוך להפליא, טוב שיש מקלדת. והנה: שמתי עין גם על הדברים החיוביים.
אם היו כאלה.

למה הבחור – ג'ון, כמדומני? כי אני לא קוראת לו מספר ארבע, הוא יותר מידי אידיוט (רלוונטי לעמוד20) – כל הזמן עובר דירה ומקום כשמישהו אחר מת? כלומר, זה לא אומר שאם הם מצאו את המספר הקודם הם מתקרבים למציאתו, זה רק אומר שחייזר נרצח והוא מתקרב למותו, אבל מאיפה לו איפה הם נמצאים, אולי הוא עובר קרוב למקום הימצאותם?
זה לגמרי לא אומר שהם עלו עליו.
היי, זהות סודית, מישהו?

עכשיו, שמישהו יסביר לי מדוע ולמה הוא עבר יותר מעשרים בתי ספר כשהדרך היחידה לאיתות סכנה היא צלקות על הרגל שלו, ויש לו רק שלוש. זה לא כאילו הם יכלו להרוג אותו קודם.

הם תמיד הולכים לעיירות קטנות (לפי עמוד... הממ... 78) כי לפיהם, המוגדוריאנים (הרשעים בספר. לכו תבינו את הסופר), אוהבים ערים גדולות ורעשניות.
זה תירוץ עלוב. באמת.
בתכל'ס, עדיף להם לעבור לערים גדולות. קודם כל, נטמעים בהן מהר יותר. ובנוסף, אני חושבת שקשה יותר למצוא אנשים בגורדי שחקים בניו יורק סיטי מאשר עיירה קטנה בקצה העולם ימינה שהבית היחיד בסביבה של הבית שלהם הוא במרחק של שלושה קילומטר.
אם הייתי מוגדוריאנית שצדה אותם, לפני שהייתי הורגת אותם הייתי שואלת, “היכולתם להיות צפויים יותר?” כמובן, הם יכלו ללכת לערים קטנות יותר. תירוץ עלוב.

סכין שנראית כמו עט.
מגניב.

(רלוונטי לפחות או יותר עמוד 50, אני לא זוכרת, הערתי את זה קצת מאוחר)
בואו נראה, שרה, היפהפייה המדהימה, הבלונדינית עם העיניים הכחולות, ונחמדה, והיא הבת של המתווכת של הבית שלהם, והמתווכת אמרה להם לחפש אותה.
עושה חושבים
אריאל אמרה שיהיה סיפור אהבה קיטשי.
כמובן.

ואם כבר לעבור דירה, למה לא לעבור בגדול כבר לצד השני של כדור הארץ או משהו? חשבתי שהנרי אינטליגנט.

"היא יפה?”
“מאוד, וגם חכמה.”
כשמרי סואיות בשטח, אנג'ל במתח עם קולט 45 ביד.
זה אקדח.

"אין דבר כזה חביב נשים בלוריאן".
ולמה אין?
מסתבר שהלוריאנים מתאהבים, זה קורה רק פעם אחת, "פור לייף.”
כמה חמוד.
(שוברת אשליה)
אבל מה, הסופר הנאיבי שכח את כל הסטוצים החד פעמיים ואת כל הדברים והשטויות שאנשים רווקים ולא מאוהבים עושים עם בני המין השני. ולפעמים עם אותו מין, לא שופטת.
ונו באמת, כאילו כל האהבות דו צדדיות. הוא יכל להביא תירוץ טוב יותר.

"שלושת הראשונים נכנסו לפאניקה, שלושת הראשונים מתים.”
אהבתי.

ועכשיו, הערה למשפחת החייזרים.
אז הם חיסלו את הכוכב שלכם, עשו טבח נוראי, עכשיו רודפים אחריכם בכל רחבי כדור הארץ ורק התחלתם לחשוב שאלה לא המשאבים שלכם שהם רצו?0.0

הצדקה של בני האדם ההו כמה סגידים.
מרתק.

"אני חושב שהם רוצים להפוך את כדור הארץ למקום המגורי התת קרקעי שלכם.” (סביבות עמוד שמונים, אם אני לא טועה)
תביאו את הספינות, מגדריאנים! כי זה לגמרי לא מה שכל אדם שראה סרט חייזרים קיטשי ובנאלי חשב כשהוא ראה את הספר ולגמרי לא מה שהוא חשב שיקרה ולחלוטין לא הדבר הראשון שיש להניח בספר/סרט חייזרים בנאלי.

השתלטות על כדור הארץ.
שוב.
אנחנו כל כך מיוחדיםXD

הוו, מיס מרי סו ושמה שרה כל כך נחמדה שברגע שהיא קלטה שהיא מתחילה להיות מרושעת היא נפרדה מהחבר שדירדר אותה לשתייה ונשבעה להיות נחמדה תמיד לכולם לעד:(
כמה מרגש. אני מזילה פה דמעות.

איך רוב האנשים שקראו את הספר לא התעצבנו מהעובדה שהנרי מסביר לג'ון כל הזמן על מה שקרה כאילו זה הוא לא הסביר אף פעם, ורק לצורך פיתוח העלילה והבנת הקוראים. בהה, כאילו ג'ון לא שאל הכל על זה כבר. ועכשיו הוא גם הסביר לו על סבא שלו.
מישהו בדיליי פה, לא?
וחוץ מזה, הנרי מדבר שעות, אפילו ב"הקמצן" לא דיברו כל כך הרבה.
איך ג'ון לא נרדם?

וואו, ג'ון חסר אופי.
ברצינות.
.
.
.
מפגש עם שרה
הו, כמובן. שכחתי.

ברני קוסאר, אני מתה על הכלב הזה.

" 'אתם יודעים מה, תלכו מכות אם זה מה שאתם רוצים לעשות. ושיהיה לכם בהצלחה.' אומרת שרה, מסתובבת והולכת לדרכה.”
מה ג'ון עשה בקטע הזה? דיבר? מה הוא עשה? למה לה לכעוס עליו? נו, בחייך, לור.

"כאילו אני לא אמור להתייחס לעובדה שיש לה את המספר שלי למרות שלא נתתי לה אותו.”
האמת, אני הייתי מוטרדת. ברצינות. פעם אחת מספר לא מוכר שלח לי הודעת טקסט ששולבה בשמי, לא החברת פלאפון, אני הסתתרתי מתחת לספה שבוע אחרי זה גם אחרי שגיליתי שזאת מישהי שהכרתי ולא נתתי לה את הפלאפון. זה מטריד. באמת.
והוא מרוצה מזה.
בחור מוזר.

משקפי ראיית לילה. כל כך לא נדוש, אנשים.
הסופר הזה יצירתי להפליא.

(עמוד 133) מרי סו הבלונדה מחבקת את החתיך, אומרת לו שהוא מדהים, והם הולכים מהאנשים הרעים:') כל כך מרגש.

"לא בלטנו לעין.”
כמו שאריאל אמרה, בערך כל הבית ספר ידע את זה שהוא חייזר לפני שהוא שם לב -.-

זה קצת מעצבן שכל הזמן הוא אומר "עדן, אוהיו". מה הבעיה שלו לומר פשוט "בעיירה הזאת"?

ספויילר זוכרים את הבחורים שחטפו את הנרי? המטורפים מהעיתון? אז הם חטפו אותו כי הוא דפק בדלת? מה לעזאזל?-.- סוף ספויילר

שרה כל כך מטומטמת. באמת. כמעט כמו אליינה.
רק כמעט.

ועכשיו הפסקתי את הקריאה בערך ארבעים עמודים לפניי הסוף, כי אני באמת לא יכולה יותר. קפצתי לעמוד האחרון, קיטשי משהו.
בסך הכל הוא מסתכם כמו שאריאל אמרה; נער שמגיע לבית ספר חדש, נטפלים אליו כי הבחורה הכי יפהפייה (ומדהימה ומושלמת ומתוקית ואויש איזו מדהימה פשוט למות! למות!) ונחמדה בבית ספר דיברה אליו.
אתם יודעים מה, אני כל כך מבואסת שעד השלב בספר שהגעתי אליו הוא עדיין לא מת -.- זאת הייתה יכולה להיות התפנית הכי מעניינת בכל הספר ההו כמה צפוי הזה -_____-

לא ממליצה, לא משבחת, ולא רואה הרבה צדדים טובים. יש בו המון המון דרמה, ורק המשפטים הדרמטיים לפעמים מצליחים להתחבב עליי. אבל נו טוב, היה לפחות את המשפט ההוא של הבן אדם שאמר "חרא" ביער. מבדר במקצת.

בכל מקרה, אל תקראו. גם אני לא מבינה למה צעירים נמשכים אליו. כל כך משעמם.

אני פיטקוס לור, ואני כל כך מקורי ומגניב עד שאני כותב בתחילת הספר "הסיפור הזה אמיתי! תזהרו!" וקורא לאחת הדמות המוערצות ביותר בשמי.
אוקיי, זה היה ממש דורש. חוץ מזה ששמעתי על הספר שהוא לא מדהים, האינטראקציה הישירה הראשונה שלי איתו (מלבד הכריכה) היתה בעמוד הראשון בו היו כתובות השטויות האלה של "תזהרו, יש באמת חייזרים, והסיפור הזה אמיתי, תאמינו או לא!". ישר חשבתי לעצמי: אוקיי, זה הולך להיות ספר אידיוטי.
ואכן כך היה.

לפני שאפתח בשטף התלונות שלי אני חייבת להגיד שאני מסכימה עם כל מה שאריאל ואנג'ל אמרו. זה יקצר לי קצת את מה שאני הולכת להגיד.

אה, והספר הזה הוא עוד הוכחה ניצחת לכך שלא כדאי לשפוט ספר ע"פ הכריכה, השם או התקציר.
(כריכה - ע"ע מכשפה וקוסם, שיש לו כריכה יפה, תקציר - ע"ע האקדמיה לעפרדים, שיש להם תקצירים מזעזעים)


שנתחיל?
|מחככת ידיים בציפייה זדונית|


::עולם:: (החלק הקצת פחות מעניין של הביקורת, אבל הוא קצר. אני רק מתחממת)
מגיעים תשעה "חייזרים" מכוכב אחר לכדור הארץ. וממש במקרה, הם נראים בדיוק כמו בני אדם. וממש במקרה, יש להם גם תרבות מאוד דומה. אבל סבבה, על זה אפשר עוד להבליג, אני לא אתפס לפרטים עד כדי כך.
מה שהיה צורם במיוחד בספר הוא ההכלאה, שהיא ממש שעטנז, בין פנטזיה למד"ב. כביכול הספר הוא מד"ב, אבל אין שום הסבר הגיוני ו/או מספק על כוחות העל של החייזרים. זה כאילו, "בזכות האבולוציה, הם איכשהו פיתחו כוחות שמאפשרים להם לרחף באוויר!"
ועל זה נאמר: Yeah right

(אגב, גארדים ומוגדוריאנים זה דומה מדי. מבלבל את הקורא. אבל בעברית, שפשוט יקראו להם "שומרים" בתרגום.)
אה, ולגבי המוגדוריאנים. חרבות? באמת? חייזרים מתקדמים, יש להם חרבות? ועוד כל הזמן אומרים "אנחנו לא יודעים באיזו טכנולוגיה הם משתמשים", יש להם פריקינ חלליות, אבל כשהם באים לתפוס איזה בן-לוריאן קשוח, הם באים עם פריקינ. חרבות.



::עלילה::
אני אתחיל ברקע, ואח"כ למה שתכל'ס מתרחש בספר.
אוקיי, אז בנוסף למה שאריאל ואנג'ל אמרו על ההסבר הזה של למה לא להתחבא בערים גדולות וכו', שהיה תירוץ חלש במיוחד, אני לא הבנתי עוד משהו.
כשסיפרו לג'ון על המוגדוריאנים שנלחמו בלוריאנים ביום הפלישה, הוא אמר שאפילו שללוריאנים היו כוחות על, היתה להם נחיתות מספרית גדולה מדי. ובטח היו שם די הרבה לוריאנים.
אז למה לעזאזל אכפת להם שיהיו תשעה חייזרים לא מפותחים בכדור הארץ???
זה כמו שתהיה לי עכשיו עיר ענקית שלמה, והדבר הראשון שאני אעשה זה לצוות על כל האנשים שלי, "לכו תחפשו את שלושת הג'וקים שמסתובבים פה איפהשהו בעיר ותהרגו אותם!"
אוקיי, בסדר, לא דוגמה טובה. ג'וקים בעדיפות ראשונה צריך למגר ולהרוג. עד האחרון שבהם.
אפילו אם החשש של המוגדוריאנים הוא לעתיד - אפילו אם שניים, בן ובת לוריאנים, יצליחו למצוא זה את זה למרות החשאיות המטורפת - יעברו הרבה דורות עד שהמספר שלהם ממש יאיים על המוגדוריאנים. אין לזה סיכוי, אחי. עדיף להם למוגדוריאנים להמשיך להתעסק במזימות הזדוניות שלהם להשתלט על כדור הארץ. השרידים הלוריאניים הם כמו זבובים מבחינת הסכנה שהם מהווים.
וגם אני כמו אחרים לא הבנתי למה הם צריכים לעבור כל פעם שמישהו מת. שפשוט ימצאו איזה מקום מסתור וימצאו את המוגדוריאנים בעצמם. ככה הם יוכלו לבדוק אם הם מתקרבים אליהם.
ועכשיו... להתרחשויות העלילתיות בספר!
טוב, אז קודם כל אני חייבת לציין שג'ון ממש לא אמין. כאילו, כל חייו הוא חי בבריחה, אבל פתאום כשהוא פוגש איזו בחורה חמודה ומתוקה ומקסימה ויפה ומדהימה, אז הוא שובר את כל הכללים: מצטלם, מעורר מהומות, כאילו ממש מתאמץ שהוא ייחקק בזכרון של כל בנאדם בעיירה. בנאדם שחי כל חייו בבריחה, צריכים להיות לו גבולות הרבה יותר קשים לפריצה, אפילו אם הוא טינייג'ר אהבל.
(אגב, ג'ון סמית'? יכולת כבר לקרוא לעצמך שם פרטי "שם", שם משפחה "בדוי" ולגמור עם זה)
גם הנרי. בנאדם, מה קורה לך? "כן, למה לא, בוא נסע לאיזה בית של בחור חשוד שמפיץ עיתונים על קונספירציות חייזריות וכנראה גם קיים איזשהו קשר עם יצורי הרשע הקרויים מוגדוריאנים שרוצים להרוג אותי. אני... אני... אני מבואס אתם לא רואים שאני במצב רגשי מעורער!!!!!"
טוב, אני בטוחה שיש עוד לא מעט דברים להגיד על העלילה אבל אני אפסיק כאן, כי אחרים כבר כיסו חלק מהדברים, וכי אם אני לא זוכרת את זה, אז כנראה זה יהיה משעמם לקריאה.

::דמויות::
הדמויות פשוט מדהימות! מתתי עליהן! הן היו פשוט כלכך מושלמות אומייגאדוש!!!!!!!!!!
לא.
אני אחזור על זה שוב, רק שיהיה ברור:
לא.
אם מישהו מרפרף בעיניים על הדף ורואה את השורה הנ"ל, אז שיראה גם שכתבתי אח"כ
לא לא לא לא לא לא לא לא לא
אוקיי. נראלי זה מספיק.
אולי עוד אחד לרפואה?
לא.
אוקיי, בסדר. לא חייבים עוד אחד. היי, שוב אמרתי "לא". אבל זה בתוך משפט. ועכשיו גם במרכאות, ההיי.
טוב, חפרתי, בואו נתפקס. הדמויות.
זה לא שהן מזעזעות ברמה שגרמה לי לרצות לתלוש איזה בלטה מהמדרכה ולחבוט להם בגולגולת. הן פשוט היו בנאליות ומעפנות.
ג'ון, סתם. אין לו ממש אופי. שרה היא סתם נחמדה וטובה ומקסימה וחייכנית ואוי, היא כל כך נחמדה לכולם כי היא ראתה שהחבר שלה מדרדר אותה ואז היא זרקה אותו ונדרה להיות נחמדה לאנשים. כן, זה נאמר לפניי, אני יודעת, אבל יש קטילות שאי אפשר לפספס. אז שרה היתה סתם משעממת לאללה, אולי הדמות הכי משעממת. הנרי הוא סתם המבוגר האחראי, וגם הוא לא מרתק.
החבר לשעבר של שרה??? איך קראו לו? וואו, זה פשוט היה כלכך קיטש בקטע הזה. מסיפור על בריחה מחייזרים מפחידים זה הפך לאיזה סרט הוליוודי קלישאתי על הבחור החדש שרוצה את אותה בחורה שהבחור הכי פופולארי בבצפר רוצה. והוא עוד בנבחרת הפוטבול! גההה!! כאילו איך אפשר להיות יותר קלישאתי מזה???
זה כמו... זה כמו...
מצטערת. אני לא מצליחה למצוא קלישאה יותר קלישאתית מילד חדש שמגיע לבצפר ומתאהב בבחורה של הבריון של הבצפר, שהוא ראש נבחרת הפוטבול/כדורסל/ספורטכלשהווואטבר.
אז גם הדמות שלו, דמות הבריון הקלאסית והמשעממת, היתה נדושה בטירוף.

עכשיו, ההוא עם חולצת הנאס"א, בהתחלה חשבתי שהוא הולך להיות ממש מגניב. בא לחדש ואומר לו בקור רוח, "אני רואה שאתה חדש אז אני אעדכן אותך במצב העניינים". עומד לצדו, אפילו שהוא לא מכיר אותו, מול בריון בית הספר. ופוף! בִן-כמה-עמודים הוא הפך לבחור די... חלש. פחדן. נהיה די משעמם. (והקטע עם המשקפיים? הוא ממזמן היה צריך להיות פוזל)
אז כל הדמויות די משעממות וקלישאתיות.

::כתיבה::
האמת היא שבפעם הראשונה שקראתי את הספר, אחרי שחטפתי גועל מהפתיחה המזעזעת ("הסיפור הזה אמיתי!"), קראתי את הפרולוג. שהיה משעמם ולא כזה קשור. אבל עזבו את זה; ראיתי את הכתיבה ואחרי הפרולוג, סגרתי את הספר ואמרתי לעצמי שאני לא קוראת אותו.
זה לא שהכתיבה היתה מזעזעת ברמות מטורפות, כבר קראתי דברים יותר גרועים. אבל בשילוב עם הפרולוג הכל-כך לא מותח (שזה אירוני ממש, כי כל הקטע של פרולוג זה לרתק) והפתיחה המטופשת, זו היתה התחושה.
אז מה היתה הבעיה בכתיבה? מישהי פה בביקורות אמרה "אדישה". כל כך נכון. זה כאילו...
'קפצתי מהקצה של הצוק. הייתי באוויר. נענעתי את הרגליים. זה היה נורא מפחיד. ואז נחתּי.'
והתגובה שלי לזה זה, וואו! זה בטח היה נורא מפחיד לעוף שם באוויר! אומייגאד!
ממממ... לא.
וכל משפט התחיל ב"הוא". כאילו,
'הוא התקרב אל הדלת. הוא הסתכל בעינית. הוא הסתובב אליי וסימן לי לשתוק. הוא פתאום נראה מבוהל. ואז הוא נדקר באיזו חרב. הוא צנח על הרצפה.' הואהואהואהואהואהוא


אז כן. זהו. אני לא מבינה למה אנשים מתלהבים ממנו.
אבל אגיד נקודה לטובה:
משהו שממש הדליק אותי בספר היה הקטע הזה שהם ממוספרים ואפשר להרוג רק לפי הסדר. זה היה טירוף! ממש מגניב. חבל, לרעיון היה פוטנציאל לא רע בכלל, אפילו עם הקלישאתיות שבהשתלטות חייזרים זה היה יכול להיות ממש טוב. אבל הביצוע לא יצא משהו.


זה די באסה שלא חיבבתי אותו, כי אני מרגישה שאני מסתכסכת עם יותר מדי אוהדים של ספרים פופולאריים שאני קוטלת.
כולם כבר רוצים להרביץ לי~
D:

הספר מצוין, בעיקרו של דבר. לא בכדי הוא זכה להערכה בין לאומית. המחבר, שבהצלחה רבה שוזר גם את עצמו ברשת השתי והערב של העלילה, יוצר רקמה סיפורית של אקשן תמידי, רומן מסוכן, מתח לא נגמר והמון דמיון - של הקורא והסופר כאחד.
הבעיה היא שהסיפור מאוד מהיר. אצטט מביקורות מוקדמות יותר שלי, ואומר שהעלילה רצה מהר מדי, וחומקת מבעד אצבעות הקורא. זה לא שהספר נגמר מהר, העניין הוא שהמסר שלו עובר מהר. הוא לא מתעכל בדעת הקליינט של הספר (הרי הוא הקורא הנאמן), אלא מתמקד ברצף העלילה ומזניח את הערכים שלו. מצד שני, קורא בעל מסננת מתוחכמת קצת יותר, יוכל מאוד להנות.

ספר אדיייייר!!!
וגם הסרט מעולה. (שמגלם אלכס פטיפר-שחקן תותח)
עלילה מעולה, דמויות מעולות, וגם אקשן.
זה אחד הספרים שבאמת נהניתי ממנו כמו שצריך. הוא לא ארוך במיוחד, אבל בהחלט כל דף שלו שווה קריאה.
והקטע הזה עם המורשות פשוט גאוני.
דרך אגב, גם את הספר השני קראתי, וכמו שכל שאר החבר'ה כבר אמרו כאן, הוא אפילו התעלה על הראשון. חוץ מזה שהוא היה קצר מידי :(
זה ספר שמשאיר טעם של עוד, ואני ממש (אבל ממש) מצפה לספר ההמשך :)

מה סוחף כ"כ הרבה בני נוער לספר הזה, מה מרתק אותם בו?
נותרתי חסרת תשובה.
אני בטוחה שפיטקוס לור ( אגב, גם את שמתם לב ששם המשפחה של המחבר הוא לור והחייזרים בספר הם מכוכב לוריאן?) התכוון ליצור ספר מותח ומרתק, שאינך יכול להוריד את העיניים ממנו ולו לשניה. זאת המטרה של כל סופר, לא?
לא הצליח לו.
הספר התחיל די טוב (הרעיון המקורי, הכתיבה הזורמת בשפה לאו דווקא גבוהה), הסופר הצליח לרתק אותי למאה עמודים לפחות (שאפו) , אך לאחר מכן הספר הולך ומתדרדר. והתוצאה: ספר שיטחי ובחלקו משעמם, בו הסופר סוטה מהסיפור שאמור להיות המרכזי, ויוצר סיפור רדוד וחסר כל משמעות.
כי מה כבר מסופר בו?
נער שמגיע לבית ספר חדש, מתנקלים אליו, הוא מתקרב לנערה המושלמת והכי יפה בבית הספר, ומתפתח ביניהם סיפור אהבה. שיטחי.
אה, ובמקרה הוא גם חייזר.
אז במקום להתמקד ברעיון המקורי ( הי אני הבא בתור למות איך אני יוצא מזה) הסופר התמקד בעיקר בסיפור האהבה, ואיך הוא מתאהב בה מחדש כל פעם. גם בפעמים בהם הסופר מחליט להתמקד בקטע עם החייזרים, הכתיבה משעממת, והקטעים בעצמם לא משהו.
כל הספר חיכיתי לנקודת מפנה, משהו שיגרום לי ליפול מתדהמה ולהשאיר אותי המומה, נקודת שיא שאמורה להיות בכל ספר טוב באמת. למען האמת, רק בגלל הציפיה לנקודה זו המשכתי לקרוא את הספר. יותר נכון, הכרחתי את עצמי.
נחשו מה?
לא הייתה אחת כזאת.
הסוף נישאר פתוח, מה גם מתברר לנו שזאת סדרה, והתחושה היא שהסופר רצה למשוך את הספר עוד ועוד, כדי שנישאר כל כך מתוחים לראות מה יקרה בספר הבא- שנהיה חייבים לקרוא אותו.
ואני- פרנציפ- לא אקרא אותו.

אני גמרתי את הספר אתמול ולא יכולתי לכתוב ביקורת ( כתבתי למה בביקורת ארנה 1 וציידי העבדים שלי ) ואני פשוט לא הייתי מסוגלת לוותר על ביקורת של ספר כזה אז למרות זה גררתי את עצמי ללפטופ והנה הגענו לעכשיו....

ותקבלו בבקשה במחיאות כפיים סוערות את ה.ב.י.ק.ו.ר.ת ::::::::

ואו לא נראה לי שיש לי מילה 1 רעה על הספר הזה הוא היה פשוט מעולה...

הסופר שם את ג'ון כדמות הקשוחה והמרכזית אבל למרות זאת התדמית שלו היא תדמית טובה של בן אדם רגיש ומתחשב באחרים

אני אהבתי את זה שג'ון לא וויתר למארק למרות שהנרי אסר עליו במפורש להיות במרכז הבמה כמו שאומרים ואני קראתי את הקטע שהוא כיסח את מארק פעמיים , טוב זו בטוח אחת מהסיבות שמארק בסוף עזר לו זה די מפחיד להיות נגד חייזר...

ועכשיו אני צריכה להסביר לכם על הספר: טוב ישנו כוכב שנקרא לוריאן והוא הושמד לגמריי בידי חייזרים אחרים , לפני שלוריאן הושמד נשלחה משם חללית עם 19 אנשים :9 לורים , 9 שומרים וטייס אחד שיטיס את החללית. 9 הלורים הם היו ילדים קטנים במקרה הזה ג'ון היה בן 5 .
לפני ששלו אותם נתנו להם מספרים כדי שהחייזרים הרעים יוכלו להרוג אותם רק בספר מספרים מסוים לדוגמא הם לא יכולים להרוג את 2 אבל עם הם יהרגו את 1 הם יוכלו להרוג את 2 אחריו 0 די מבלבל אני יודעת ).

הספר מתחיל בכך ש-1, 2, ו3 מתים והם מתחילים לרדוף אחרי ג'ון כי ג'ון הוא מספר 4

אני בהתחלה לא הבנתי את הגילים שלהם אבל רק בסוף הבנתי :
1 הוא בן 12
2 הוא בן 13
3 הוא בן 14
4 הוא בן 15
5 הוא בן 16
6 הוא בן 17
7 הוא בן 18
8 הוא בן 19
ו-9 הוא בן 20


אני לא רוצה לספר לספר לכם שום דבר יותר כי אני לא רוצה להרוס לכם את הספר אז אני ממש ממליצה לקרוא את אני מספר 4 הוא יחסית דומה לפרסי ג'קסון ( רק בפרסי ג'קסון הוא בן של אל וג'ון הוא לורי , בספר אני מספר 4 כתוב שאלים הם הילדים של הלורים אז פרסי וג'ון דומים יחסית לא ?)

כשאנחנו קטנים מדברים איתנו על חייזרים. מספרים לנו שאלה יצורים מוזרים, שלא יודעים לדבר בשפה שלנו ונראים אחרת מאיתנו. עיניים אליפטיות שחורות, ראש ירוק וקירח, ענק ביחס לגוף הירוק הרזה.
מספרים לו שהחייזרים חיים בכוכבים אחרים, ושאף אחד לא יודע אם הם באמת קיימים.
אף ילד קטן בן ארבע ששומע את הסיפור לא מעלה בדעתו שיכול להיות שחייזרים נראים אחרת, שאולי הם בעצם נראים כמונו. אולי הם כן יודעים לדבר בשפה שלנו. שיכול להיות שיש חיים על כוכבים אחרים מעבר לאגדה על יצורים ירוקים, שכל ילד קטן יאמין בה, אבל לא לאורך זמן. ההגדרה של ילד קטן לחייזר היא 'יצור מוזר שחי רחוק מאוד מאוד מאיתנו'.

הספר מסופר מנקודת מבט של חייזר. לא חייזר ירוק עם עיניים שחורות. חייזר עם עור כמו שלנו, עיניים כמו שלנו, שיער בהיר. חייזר - לא חייזרי במיוחד - שנולד בכוכב בשם לוריאן, והגיע לכדור הארץ בגיל קטן מכדי לזכור באמת את הכוכב שבו נולד. בכדור הארץ רודפים אחריו ואחרי בני מינו הממוספרים עוד סוג של חייזרים, שכמה מפתיע - רוצים להשמיד אותם. הוא מספר ארבע, ומכיוון שעוד לא פגש מספרים אחרים, אפשר להרוג אותו רק אחרי שהלוריאנים הממוספרים באחת עד שלוש יהרגו.
אופס - הם כבר נהרגו. עכשיו מספר ארבע הוא הבא בתור. ואיך הוא יודע את זה? צלקות שמופיעות על הרגל שלו, ומשמשות לו אזהרות (הארי פוטר וג'יי קיי היו לוקחים קרדיט, פיטקוס לור).

אני חושבת שלספר יש פוטנציאל מעולה. גם די נהניתי מהקריאה, חוץ מהקטעים שבהם הכתיבה מאוד (מאוד מאוד) נמרחה. הרעיון נחמד, אבל הביצוע לא כל כך. הספר קיבל ממני שלושה וחצי כוכבים, שפה בסימניה הלא-מאפשרת-חצאי-כוכבים, ירדו לשלושה.
השם ג'ון סמית הוא שם נפוץ. מאוד. אבל הוא פשוט לא מתאים למספר ארבע היקר. גם בגלל שזה שם כל כך מובן מאליו בעוד שארבע הוא חייזר יוצא דופן, והשם ג'ון פשוט לא מתאים לו.
אה, והנער המבוגר והמסתורי בכריכה לא נראה בן חמש עשרה.

השם של הסדרה באנגלית הוא "מורשות לוריאן" - Lorien Legacies. בעברית הפכו את זה ל"בני לוריאן". אני שונאת שעושים כאלה שינויים בשמות של סדרות וספרים. מילא אם זה איכשהו מתאים, אבל "מורשות לוריאן" מתאים הרבה יותר.

שרה עצבנה אותי. מאוד. היא הבחורה היפייפה, שכמובן שגיבורנו היקר התאהב בה ממבט ראשון. ואז הם נעשו חברים ובלה בלה בלה. אבל היא לא עושה דבר אחד חשוב בספר הזה חוץ מלהציל את החיים של ג'ון פעם אחת. מישהו אחר בטח היה מציל אותו אם היא לא. כי הרי הגיבור לא יכול למות בספר הראשון, נכון?


--
ספר נחמד, אבל לא יותר מזה.

תצפו לספויילרים.


[אני צריכה להתחיל לזכור איפה אני שמה דברים. זה מתחיל בדברים מטופשים כמו ספרי לימוד ונגמר בזה שאני לא מוצאת את דף הביקורת שלי.
עולם אכזר.
אני מניחה שאצטרך להמציא תוך כדי כתיבה.]

אז למה קניתי את הספר?
אני לא בטוחה. שמעתי עליו דברים טובים, אבל אחרי שחקרתי את הספר בויקיפדיה קצת התייאשתי ממנו. ציפיתי לעלילה מלאת אקשן, עלילה שבה לדמויות אין דבר מלבד הצורך לשרוד ולברוח. זה מה התקציר מסר לי, בכל מקרה. אבל מה שהבנתי מאוחר יותר שזה לא יותר מסיפור אהבה קיטשי על רקע עלילת בית ספר טיפוסית של התלמיד החדש, שזרקו לתוכו את רעיון החייזרים והמדע הבדיוני רק כדי להפוך את הספר להזוי וחסר הגיון.

ובכל זאת- אני לא אכחיש שנהניתי.
זה התחיל כבר בעמודים הראשונים, גם אם היו מעט מבלבלים. אהבתי את הרעיון של המספרים, עוד לפני שהבנתי את המשמעות מאחוריו. ("תשעה מאיתנו הגיעו לכאן. שלושה נתפסו. אני מספר ארבע. אני הבא בתור."
טם-טם-טם!)
הדבר השני היה השם הבדוי שניתן למספר ארבע- ג'ון סמית', שהיה מחשיד רק בגלל העובדה שהיה כל כך רגיל ונפוץ. אבל הסיבה העיקרית שאהבתי אותו הייתה בגלל שזה גם השם הבדוי של הדוקטור מ"דוקטור הו". אני אוהבת את הדוקטור ^^
כל אוהבי דוקטור הו, התאחדו!
~~~

עכשיו, הדמויות!

מספר ארבע הוא דמות טיפוסית למדי של גיבור הסיפור- הוא נחמד, הוא רגיש, הוא פועל ממטרות טובות והוא אמיץ ובאופן כללי אין לו שום מגרעות. למרות העובדה הזאת הצלחתי לחבב אותו. אולי בגלל שלמרות שהיה בו אומץ ורצון להגן על מי שחשוב לו, הוא לא תמיד הצליח. הוא עשה טעויות, והרבה (כלומר, ברצינות, כל בית הספר פחות או יותר הבין שהוא חייזר. והנרי אפילו לא שם לב), והוא רק התחיל ללמוד לשלוט בכוחות שלו. וחוץ מזה- ידיים-פנסים לא יכולים לעזור יותר מדי בקרב.

את שרה, לעומתו, היה קצת קשה לחבב. הדמות שלה לא נתנה רושם מציאותי, בין אם בגלל שנראה שהיא חיה רק דרך המצלמה שלה (למרות שאהבתי את מה שאמרו על השקפת העולם שלה, שהיא מסתכלת על הכל דרך עדשת המצלמה) או בגלל שהיא כל כך יפה ונחמדה וכולם אוהבים אותה.
מערכת היחסים שלה עם מספר ארבע הייתה די צפויה, ובכל זאת פתאומית. מספר ארבע התאהב בה בשנייה שהוא ראה אותה, מה שלא ממש סביר גם אם בתור אהבה שטחית.
מה שכן, גיליתי שהיא תבגוד באמונו בספר השני.
תודה לך, ויקיפדיה.
יאי!

ועכשיו נשאר רק סאם.
הו, סאם. חשבתי שתהיה דמות כל כך טובה, ובאמת יכולת להיות. אבל במקום לפתח את האישיות שלך, הסופר עצר בעניין החייזרים והפך אותך לדמות אובססיבית (אם אני זוכרת נכון, יש לך אקדח בחדר בגלל הפחד ש"החייזרים יחזרו בשבילך". פחח). היה מאוד קשה להתחבר לדמות שלו. אפילו בעניין של אבא שלו הוא התייחס רק בקשר לחייזרים. סאם לא ממש הראה רגש, חוץ מהעובדה שהוא כיוון על ג'ון אקדח והשתמש במשקפיים של אבא שלו, מה שנשמע פשוט... מטופש. כל הדמויות בספרים ששומרים חפץ של אדם מת, פשוט חיות באשליה. אני לא יכולה לסבול את העובדה שגם סאם אחד מהם.

ועכשיו- הסוף.
הסוף! אלוהים, הסוף המטופש הזה.
הקרב. שהרגיש כמו משחק וידיאו משונה. שום דבר שקרה ל היה ברור או החלטי או השתלב עם שאר הדברים. הפחד מהמוות לא נראה מציאותי. דמויות הופיעו על ימין ועל שמאל בלי הפסקה, והדבר היחיד שהצליח לרגש אותי היה המוות של הנרי, למרות שהוא לא היה ברור לחלוטין. מספר ארבע, ג'ון, היה שבור.
היה קשה להאמין שזה קרה.
ובכל זאת.
~~~

לסיכום, הספר הזה לא מושלם. לא. אבל הוא היה נחמד, ומספר ארבע היה דמות מתוקה. נהניתי לקרוא את הספר, באמת, למרות שאני לא בטוחה אם אקרא את הספר הבא.
עוד נראה.