אחד הספרים האהובים עלי במיוחד: "אריה הספרייה" מאת: מישל קנודסן, אייר: קוין הוקס, מאנגלית: אירית הרב. כנרת בית הוצאה לאור. נדפס בישראל ב 2008. הביטו, מדובר בשיר הלל לאהבת ספרים, ולמוסד המקודש: הספרייה.
כמנהגי, אני מתחילה בקריאת ההקדשות: הסופרת מקדישה את הספר לספרנית בספריית קורנל, והמאייר מזכיר את הספרנית הראשונה שלו (מה קרה לבני המשפחה האהובים?!). זוג היוצרים מאד אוהבים ספריות. איזה יופי! גם אני אוהבת ספריות, ומקפידה לבקר בספריה העירונית אחת לשבוע, להקריא לנדב ספר או שניים בפינת הישיבה, ולבסוף לשאול ספר עבור כל ילד. "אריה הספרייה" הוא סיפור על כללים, כללים שמטרתם לשמור על סדר ותפקוד ראוי, אך לעיתים יש מקום לכופף אותם. זהו סיפור על חברות, חברות שנרקמת ללא אומר בין האריה לבין הילדים המבקרים בספריה, בין האריה לבין גברת דפני, ספרנית ראשית קפדנית אך פתוחה לרעיונות חדשים, ובסופו של דבר גם בין האריה למי שמרגיש מאוים על ידו, ולא משכיל לקבל בפתיחות את האורח החריג, מר נקדי. האריה שלנו אוהב את הספרייה: הוא מרחרח את כרטיסיות הספרים, מחכך ראשו בספרים החדשים, ישן בפינת הסיפורים, מקשיב לשעת-סיפור, עוזר לנקות אבק, מלקק בולים למכתבי תזכורת. לא היו כללים נגד אריות, אז אפשרו לו להשאר. כמובן שהוא נמצא יעיל גם ברגעי משבר: האריה שלנו מקבל החלטה קשה להפר את הכללים ולשאוג בפה מלא, בכדי לסייע לגברת דפני שמעדה. נדב מאד אוהב לשמוע אותי שואגת כמו אריה… אלא שמר נקדי, לא מתגמש, ונוזף באריה אשר פונה ללכת. בהמשך הוא יצא לחפש אחריו בדאגה בכל רחבי העיר. סוף טוב, ומוסר השכל מעורר מחשבה בצידו. ועוד לא אמרתי כלום על האיורים. הו, האיורים. נהדרים ממש: הצבעים נוגעים לא נוגעים בדף, כאילו שומרים על השקט. התרגום לעברית נעים מאד, וההקפדה על שמות התואר (גברת ואדון) הם אמצעי נוסף להכניס אותנו לעולם של סדר ותרבות, כיאה לספריה. הספרייה, היא היא גיבורת הסיפור האמיתית, מקום מלא קסם שאילולא התבקשנו לעוזבו בשבע בערב, היינו רוצים להשאר לישון בו.
לסיכום, אם אין לכם את הספר, רוצו לקנות. ספר כזה לא משאילים.
לקריאה על ספרי אריות נוספים:
http://www.shirleysegev.co.il/2011/05/the-lion-that-loved-strawberries/
