לפני שבעים-שמונים שנה מישהו המציא את הנוסטלגיה. משרד הפטנטים טרם הוקם, והממציא הנשכח, שהיה תמים כמו גאונים רבים, התחלק בהמצאתו עם ידידיו הרבים והנוסטלגיה הפכה לנחלת הכלל.
בהתחלה, חשבו זרזירי המסחר מהירי המחשבה, לשווק את הנוסטלגיה בתוך כמוסות, תרחיף, סירופ דביק, או בשקיות של קילו באופן סיטוני בספריות או בהוצאות לאור.
כך, או כך, הנוסטלגיה הפכה לחומר חשוב שסופרים צורכים אותו באופן קבוע. הנוסטלגיה מטשטשת כתמים וקמטים, משפרת צבעים, מערפלת כיעור, מבליטה געגועים, מגמדת רוע, מאדירה יכולות, מנמיכה הרים, מיישרת מהמורות, בקיצור, היא כלי חשוב להשאה עצמית, לאילוזיות, לתעתוע של הזיכרון, ולחומר שאינו סמים, אבל יש לו השפעה דומה.
את הספר רכשתי במיטב כספי, מוטית על ידי אינספור ביקורות משולהבות. לא רק הסופר צרך נוסטלגיה בכמויות מסחריות, גם הקוראים שלו.
סופו של העותק שברשותי לא היה טוב. בעצם רע למדי.
קראתי אותו בתחילה בהנאה, בהמשך בהסתייגות ובהמשך של ההמשך בתחושה של גועל. ומכיוון שהיו אלה ימי טרום הפסח הטרודים, הספר הפך לספר החמץ שלי, דהיינו הספר שמלווה את האכילה בידיעה ברורה שסופו ברור: מיד כשאסלק את שאריות החמץ, ייזרק הספר לפח על דפיו ועל פרוריו. אלא שתחושת הקבס שגאתה בי לא החזיקה מעמד עד יום בדיקת חמץ, וכבר כמה ימים קודם הספר הושלך לפח האשפה. לא לעיתים קרובות אני משליחה ספר לפח, ואני מניחה שכל מיני נשמות צדקניות, שטופות בתרבותניקיות ליברלית משומשת, ירטנו מתחת לאפם, כי במקום שבו משליכים לפח ספרים וכו'. ובכן, לא. השלכתי אותו לפח בגאווה ובתחושה ברורה של עשייה נכונה. וכל כך למה?
הספר פותח ב-1965, שנה שמרוחקת רק מעט משנת הולדתי, (ואתם תפסיקו לערוך חשבון בת כמה אני ולספור קמטים) ושמי זרחין רוקח את ספרו מחומרים שאני כל כך אוהבת. אין ספק, אני מבינה לגמרי מדוע אהבתם אותו, ידידי, הספר הרי טבול בנהרות של נוסטלגיה מעורבבות בשפע של שיגעון, כישוף, מילים יפהפיות, משפטים קסומים, אוכל וריחות ובישולים ואוכל ושוב אוכל, ותועפות של טקסיות, ושורשים, אח, כמה שורשים, מארגנטינה ומארצות ערב ומארצות אירופה, אנשים שורשיים עם פליטים ועם אבקת אדם. כן, כן, לא אבק אדם, אלא אבקת אדם. כל הגיבורים של זרחין קוראים לפליטים אבקת אדם.
וכל היופי המסחרר הזה, שמזכיר ספרי נוסטלגיה-סחרור אחרים, טבול לא רק בריחות של בישולים, אלא בכל מיני נוזלים אחרים, ובראשם נוזלי גוף ממינים שונים.
ובכן, לא ממש נעים לי להגיד את זה, אבל כל הגיבורים של זרחין חרמנים להפליא, וכולם, מילד בן שתים עשרה ועד זקן, וכל מי שבאמצע, חושבים כמעט רק על דבר אחד ועושים אותו בכל הזדמנות, עם מי שהוא בן זוגם ועם מי שאינו בן זוגם, ויש שם גם גילוי עריות ומה לא. וכל הפעילות הענפה הזאת, חוזרת ומתוארת שוב ושוב, סיטואציות חוזרות ומתוארות מכיוונים שונים, למרות שאין זה ראשומון, שמאיר את המקרים מזווית שונה, אלא רק חזרות מעייפות, מתענגות על עצמן, טבולות בכל הנוזלים וההפרשות האנושיות והאוכל אוכל אוכל.
וההגזמות? פראיות למדי. בדירה קטנטנה עם מקרר של פעם, מכינה הגיבורה סעודה למאות אנשים, איפה בדיוק קיררו את האוכל? איך בישלו אותו? איפה איחסנו אותו?
וילד בן שבע וחצי, שמפליא לבשל כמו שף מומחה מאחת מתוכניות הריאליטי האלה, שאותן לא אראה בחיים.
התיאורים כל כך מופרכים, והנוסטלגיה הופכת לאט לאט לעיסה דביקה וגועלית, שאפילו האהבה הגדולה והענוגה של שלומי לאלה, אינה יכולה לה.
כל כך הרבה כישרון נזרק לפח. כמו חומרים משובחים של ארוחה מצויינת שמפיקים סעודת פיגולים.
ודרך אגב, אם היינו מתייחסים להווה כאל הנוסטלגיה של העתיד, היינו נהנים ממנו הרבה יותר. אבל כידוע, אנחנו אוהבים לקטר, ומי ימנע זאת מאתנו?
