ביקורת ספרותית על מיכאל שלי (הוצאה מחודשת) - עם הספר - פרוזה ישראלית # מאת עמוס עוז
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 3 ביולי, 2012
ע"י נתי ק.


התחלתי בפרוייקט לא פשוט – שיקום הרשמים מלימודי הספרות בתיכון. לא פשוט לתקן רושם שנהרס ביד חזקה ובזרוע נטויה על ידי המורה לספרות: סיפורים מאת ש"י עגנון, בעל זבוב, אבא גוריו... וכמובן גם מיכאל שלי.
לשמחתי, בשנת 1995, כשהייתי אמורה להיבחן בבגרות בספרות, המצאה גאונית של משרד החינוך: ההגרלה, גאלה אותי מסבל זה ואפשרה לי לקרוא את מה שאני רוצה ולא את מה שהמערכת דורשת. אני כבר לא זוכרת אם קראתי אז את "מיכאל שלי" בקריאה מרפרפת, תוך דילוג על פרקים שלמים או שקראתי רק סיכום, אבל מתברר שפרט לשמות הגיבורים לא זכרתי ממנו דבר. כשנחו עיני על המהדורה החדשה חשבתי שהנה ההזדמנות לבחינה מחדש.

בסוף המהדורה החדשה יש אחרית דבר מאת עמוס עוז עצמו על הכתיבה של מיכאל שלי. הנה כמה דברים שלמדתי משם:
* עמוס עוז לא רצה בכלל לכתוב את הסיפור, אך חנה הכריחה אותו.
* הוא התווכח רבות עם חנה על הכתיבה ובסוף ויתר לה בחלק גדול מהמקרים (בכל זאת גבר...).
* עוז כתב את רוב הרומן מחדר שירותים קטנטן על מנת לא להפריע את מנוחת רעייתו.
* מההוצאה לאור אמרו לו שהספר לא מסחרי והציעו להוסיף קצת פלפל לסיפור (מה נשתנה הלילה הזה...?).
*הוא קיבל תגובות מנשים קוראות שהתחלקו לשתיים: "איך ידעת בדיוק לכתוב את מה שאישה מרגישה!" ו"אתה לא יודע כלום על איך שהאישה מרגישה!".
אז אני גאה להימנות עם החלק הראשון של קוראות ולהגיד לעמוס עוז "שאפו".

חנה היא אישה מעצבנת - אין מה לעשות. היא אגואיסטית, היסטרית, קשה ומיזנתרופית. מצד שני, היא אבודה. אבודה בחלומותיה, שמהווים חלק חשוב מחייה. היא מרגישה נוח יותר בעולם הפנטזיות, מעדיפה להיות נסיכה שמחכה לאביר מאשר להיות אם ורעיה למדען זוטר, שהקשר בינו לבין אביר חלומותיה רחוק כמרחק בין ירושלים וגליל בשנות השישים בישראל.
עמוס עוז הפליא לתאר את חנה ואת מיכאל, שני אנשים לא פשוטים, שונים אחד מהשני, שמסיבה לכאורה בלתי מובנת החליטו (או התפשרו) לבלות את חייהם יחד. הוא הפליא לתאר את השגרה של הזוג בדירה קטנטנה בירושלים עם כל הקונפליקטים הקטנים והגדולים שנלווים לסיטואציה זו. תיאורי ירושלים, מגוון דמויות משנה מעניינות (יחזקאל, יאיר, קדישמן...) מוסיפות עניין והשפה עשירה ופיוטית מרגשת וצובטת בלב.

הספר לא מושלם. לא תמיד זורם. מצד שני, לא פשוט לשמור על העניין כשאין עלילה או מתח. השפה והתיאורים מכפרים על כך, אך לא תמיד. הספר כתוב בגוף ראשון, מפי חנה, לכן עוז מרשה לעצמו לחזור לא מעט על אותם הדברים.

בסיכומו של דבר, הספר בהחלט יפה ומובן למה הפך לקלאסיקה מודרנית. עם זאת, אני לא בטוחה שילדים בגיל 15-18 הם קהל היעד. אולי זה רק אני...
25 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מוריה (לפני חודש)
מיכאל שלי - הוא סיפור מופלא, תמיד, גם שנים רבות אחרי שנכתב ואחרי שסביבת התפאורה שלו - השתנתה כלכך, נתפס כמופלא בעיניי. הוא כמו אחיו 'קופסה שחורה' - מיוחדים שניהם.
יוותרו עד עולם מצבה לעמוס עוז - איש ענק של ערכים, חכמת אין קץ, יכולת ביטוי מהפנטת - זכרו לברכה.
נתי ק. (לפני חודש)
Ayeletjon תודה שהעלית את הביקורת הזו שלי על "מיכאל שלי" מהאוב. דווקא מלימודי הספרות של אחיינית שלי (כיתה י"ב) אני רואה שרשימת הספרים השתנתה, יש הרבה יותר בחירה חופשית ותכנים מתאימים יותר. דווקא אצלה, ילדה שסירבה לקרוא כשהייתה קטנה, לימודי ספרות כן גרמו לחדוות קריאה. מקווה שאת חלק מהקלאסיקות היא תשלים בעתיד. אין שום צורך להתאבד על עגנון ועוז בגיל 16...
Ayeletjon (לפני חודש)
אתמול לאחר מותו של עמוס עוז ז"ל עלתה כתבה באינטרנט וקובלנה על כך שכיום כמעט ונמנעים מללמד את עמוס עוז בלימודי ספרות בבית הספר. אני בהחלט יכולה להבין מדוע. כאשר הייתי בתיכון והוחכרתי לקרוא את מיכאל שלי. לא התחברתי כלל לסיפור. מצאתי אותו משמים ביותר. כיום, נושקת ל40. כששמעתי על מותו של עוז ניסיתי לתת לספר צ'אנס נוסף. הופתעתי לגלות שאני מוצאת בסיפור עניין וקריאתו זורמת לי. ומדוע? כי כשהייתי בת 18 לא הייתה לי מעולם מערכת יחסים לפני ובטח ובטח לא חוויתי נישואין ולידה ועוד המון דברים אחרים. ולכן אין פלא שנער או נערה לא יוכלו להתחבר לעולם התוכן של ספר זה. צריך לחשוב גם על זה כשמכניסים יצירות "גדולות" ללימוד במערכת החינוך. ראשית צריך לחבב את הקריאה על הנוער במתן קריאה של ספרים שמדברים לעולמו של הילד והנער ותואמים במעט את שפתו. בהמשך הוא יפתח ויתפתח בקריאה עד שיבשיל לקריאת יצירות "גדולות יותר"
Huck (לפני 6 שנים ו-6 חודשים)
מזדהה עם הביקורת שלך על לימודי הספרות ונראה לי שההצעה שלך לשינוי בלימודי ספרות היא בכיוון הנכון. אני זוכר את עצמי מצד אחד מתוסכל מכך שלא מצאתי את עצמי ברוב הספרים שנלמדו בתיכון, מצד שני הייתי קורא הרבה, אבל אז קראתי בעיקר ספרי פנטזיה ומתח. המסר שבא מכיוון המורים לספרות היה שספרים אלה "לא לגיטימיים". היום אני מגלה את הספרות הקלאסית יותר, נהנה מכל רגע, ואומר תודה על שלא הצליחו להשניא אותם עלי. מקנא בכאלה שהיו להם מורים אחרים לספרות..
בלו-בלו (לפני 6 שנים ו-7 חודשים)
עם השנים אני יותר ויותר אסירת תודה למורי לספרות בתיכון שגרמו לי לאהוב ספרים עוד יותר משאהבתי קודם...
נתי ק. (לפני 6 שנים ו-7 חודשים)
אנקה יקירתי, תודה מקרב לב:-) ויעל - מעריכה מאוד את דעתך. תודה ולא תמיד חייבים להסכים.
אנקה (לפני 6 שנים ו-7 חודשים)
באורח פלא ולא בפעם הראשונה אני מסכימה ומזדהה עם מה שכתבה יעל. אבל הביקורת שלך מרשימה ביותר ומקסימה ביותר ועל כן לך עליה הייתי מעניקה 100% אילו התבקשתי לתת ציון :)
yaelhar (לפני 6 שנים ו-7 חודשים)
אהבתי את הביקורת יותר מאת הספר. לא נסיתי לקרוא אותו שנית. לא הוכרחתי לקרוא אותו לבגרות. קראתי פעם, וכנראה אני שייכת לסוג הנשים השני. לא הרגשתי שהוא מבין אנשים, ובעיקר השתעממתי והותשתי.
נתי ק. (לפני 6 שנים ו-7 חודשים)
לעולם-נפלא-נורא [אתה חייב לקצר את השם:-) אפשר לקרוא לך ענ"ן?]
לדעתי חייבים לאפשר גיוון בלימודי הספרות ואת הקלאסיקות לברור בפינצטה. יש ספרים שבגיל 16 פשוט בלתי אפשרי להבין (יש כמובן את יחידי הסגולה שקראו ונהנו מיוליסס בגיל 12, אבל הם לא הרוב...). עדיף לחבב על הילדים את הקריאה ואז כשיהיו מבוגרים יותר ובעלי הרגלים נכונים ישלימו את הקלאסיקות הכבדות יותר. חבל לייצר ייאוש ורתיעה מהספרות. יכול להיות שמאז החוויה הטראומטית שלי השתנו דברים (לפחות אני מקווה שכך הדבר). השנה בתי נכנסת למערכת - אני מקווה שלא יהרגו את האהבה שלה לספרים.
נתי ק. (לפני 6 שנים ו-7 חודשים)
תודה חמדת
נתי ק. (לפני 6 שנים ו-7 חודשים)
אפרתי, אחד יגיד - מאובקת, אחר - נוסטלגית:-)
אפרתי (לפני 6 שנים ו-7 חודשים)
פסיפלורה, יפה מאוד, אני לא הצלחתי ליהנות בפעם השנייה, זה איטי, משעמם קצת, ובעיקר, יש התאמה מוחלטת בין סגנון הכתיבה העגמומי, יבש, משעמם ובין חיי בני הזוג. אולי זה יופי מבחינה ספרותית, אבל זה כל כך מדיף ריח של שנות החמישים! כמעט הייתי אומרת שהכתיבה מאובקת.
חמדת (לפני 6 שנים ו-7 חודשים)
יופי של ביקורת
עולם (לפני 6 שנים ו-7 חודשים)
לומדים במערכת החינוך 12 שנים... ואז נדרשות עוד שנים רבות "לשקם" את העניין שנקבר תחת השיממון הכללי ש"המערכת" משרה. איך לעזאזל אפשר לעשות את זה מעניין יותר? נקודתית, אולי ניתן לפחות להפוך את לימודי ההיסטוריה ליותר מעניינים ע"י היפוך הסדר: במקום להתחיל בעבר הרחוק להתחיל בהווה ללכת אחורה בזמן...?





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ