לא פעם תהיתי כיצד ייתכן שמרגישים עצב כזה על לכתו של אדם שלא הכרנו באופן אישי, על דמות ציבורית או נערצת. האם זה בגלל שבכל זאת קיים ערוץ תקשורת, גם אם חד כיווני בנינו לבין אותו אדם אשר ליצירותיו התחברנו, לספריו חיכינו, מהם ציטטנו והם אירחו לנו חברה וגרמו לנו לחשוב, גרמו לנו לבכות? או שכמו שאומרים - אנחנו עצובים בגללנו, בשביל עצמנו, כי הדור ההוא הולך ואנחנו מרגישים קצת יותר לבד. אולי כל הסיבות נכונות. אני לא מסוגלת להספיד את עמוס עוז-קטונתי. וטוב ממני עשה זאת דוד גרוסמן שאמר "אילן גדול נפל" ואריאנה מלמד שכתבה "אי אפשר להיפרד מעמוס עוז, שמת היום, רק בניתוח רציונלי של פועלו הספרותי והציבורי או במלות הערצה ריקות, שאפפו אותו בחייו והלכו אחריו כצל מכביד בכל פעם שספר שלו ראה אור, בכל פעם שנדרש לעמת את המוכיח והמטיף בשער."

את "מיכאל שלי" התחלתי לקרוא כשלמדתי אותו לבגרות, בעצם לא את הספר עצמו אלא קטעי סיכומים שהביאו לנו בכיתה-ככה זה בגרות, לא באמת מתעמקים, הרי אין זמן - לומדים את העיקר, את האמצעים הספרותיים המרכזיים ועוברים ליצירה הבאה. אבל משהו ב"מיכאל" ובעולמה הפנימי הגועש של חנה גונן תפס אותי ומצאתי את עצמי בסטימצקי קונה את הספר במהדורה היפה הזאת בסדרת פרוזה ישראלית.
באחרית הדבר של המהדורה מספר עמוס עוז על תהליך כתיבת הספר-באישון ליל בחדר שירותים בביתו בקיבוץ חולדה, ועל כך שהוצאת עם עובד רצתה להוציא לאור את הספר הזה במהדורה מוגבלת בלבד כיוון שהספר 'אפור' ולא מתאים לשיווק מסחרי.
בסופו של דבר, בגלל טעות שהייתה בהוצאה עם ספר אחר, "מיכאל שלי" פורסם כחלק מ"הספרייה לעם"-והשאר היסטוריה.
כידוע הספר תורגם לשפות רבות וכך כתב עוז לחנה, הדמות שבערה בו עד שסיים לכתוב אותה, ארבעים שנה לאחר שיצא הספר:

"אני אומר לה בליבי: הנה עכשיו את כבר בכל מקום, ביפן ובקוריאה ובסין, בבולגריה ובפינלנד ובברזיל, האם הוטב לך קצת? סעי לשלום, אני אומר לה. וחוזר אל מה שאני כותב עכשיו, רחוק ולא כל-כך רחוק ממנה."
רבים העלו את האפשרות כי דמותה של חנה מבוססת על אמו של עוז - פניה, שעליה הוא כותב ב'סיפור על אהבה וחושך' אך למיטב זכרוני הוא הכחיש זאת בראיונות שונים. כך או כך, בהחלט מדובר בדמות בלתי נשכחת, כזו שלופתת את הקורא כפי שלפתה את הסופר.

עכשיו כשהעיניים הכחולות ניבטות מכל אתרי החדשות בארץ וגם בעולם ונערמים המאמרים, הכתבות, הסיכומים והציטוטים ואיך לא- מלחמות הטוקבקים, אני בוחרת לסגור את המחשב ולקרוא.

חנה, שמיכאל הוא שלה, היא פנקסנית, תכונה נשית שהיא מין המכוערות מבין התכונות הנשיות, תכונה שאין לה אח ורע אצל גברים. ולא, אני לא שונא נשים. מה זה פנקסנית? פנקסנית היא אחת הזוכרת כל, יודעת מתי להוציא פריט מהרישום המסודר בפנקס כדי להשתמש בו כנגד בעלה, להכריעו בוויכוח, להשפילו, לחשוב עליו רעות, להצדיק עצמה בעיניה. דבר לא נשכח, אין התקדמות, אין זרימה, אין התאמה למציאות החדשה.
מיכאל שלי הוא ספר קודר, מעיק, אפל ונטול אוויר. בדברי המחבר למהדורת הכריכה הקשה 2008, מהדורת 20 הספרים הבולטים בספרות העברית, עוז מודה שאולי לא היה כותב כלל את הספר, או כותב אותו אחרת. כך או כך, יש בספר לא מעט קטעים הכתובים בזרם התודעה, רוצה לומר, למחבר לא היה מה לומר ולכן ליהג עצמו לדעת.
עוז מודה בעצמו שהכתיבה בגוף ראשון מפי דמותה של חנה היתה יכולה להיות אחרת. הרי חנה שופעת תכונות לא ממש חיוביות, הרוע שופע ממנה לעיתים, וכל זאת היא מספרת בגוף ראשון ובגלוי. מוזר.
על מה המהומה בעצם?
חנה כמעט נקעה קרסולה במדרגות ירושלים החלקלקות ומיכאל מיהר לתמוך בה ולהצילה. חנה היא גננת הלומדת לימוד לא פורמלי ספרות. מיכאל הוא תלמיד בחוג לגיאולוגיה ובסוף הספר הוא כבר כמעט דוקטור. האם זהו סיפור ישראלי מקובל נוסף של מהנדס ואשת מהנדס? לא ממש. הפנקסנית חנה זוכרת למיכאל את הצלתה, לא שחייה עמדו ממש בפני סכנה, אבל מחווה אבירית ממהרים לרשום בדפתר. מפה לשם, מנדלסון הופיע בחתונתם בתור מלחין, לא בטוח שהיה רבע עוף ובורקס, אבל הכל היה כדת וכדין, רק כדי שנישואים צולעים יצאו לדרך. מיכאל עושה חיל בלימודיו, חנה ממשיכה לעצבן בתור דמות חולנית, עוקצנית ונטולת חמלה אמיתית ורצון להבין. לא שהיא לא מבינה, הרצון לא קיים. גם שפלות רוחו של מיכאל לא תורמת, אבל למה זה מגיע לו, והוא עוד אדם חיובי כל כך?
עוז, כאמור, מרבה ללהג עצמו לדעת. כשיגדל, עדיין לא יהיה שלו ולא אפלפלד. לנובל הוא יחכה לשווא. הכתיבה שלו לא זורמת, המשפטים קצרים. לעיתים שתיים-שלוש מילים. בנוסף, משפט סתמי העוסק בצבע השמים נוסף פה ושם כמילוי.
הספר קצר הצלחה מפתיעה ועוז מספר שעם עובד לא ממש התלהבו לפרסמו. עלילה הרי אין, כך עוז. מהו סוד ההצלחה? תעלומה. רבים מספריו מושכים לקריאה, למופתיות הם לא מגיעים. גם זה לא.
מה יש בספר שמושך אש רבה כל כך? האם זה שהמסופר בו נופל על נקודות מציקות רבות כל כך בלב הקוראים, עניינים לא פתורים ומדממים? ניתוחים רבים עבר הספר, בין השאר סיפרו כי חנה היתה בת דמותה של אמו של עוז. עוז טוען כי אין הדבר כך וכי זו דמות אתה התווכח חודשים, לעיתים הוא השתלט עליה, לעיתים היא עליו. מעניין.

התחלתי בפרוייקט לא פשוט – שיקום הרשמים מלימודי הספרות בתיכון. לא פשוט לתקן רושם שנהרס ביד חזקה ובזרוע נטויה על ידי המורה לספרות: סיפורים מאת ש"י עגנון, בעל זבוב, אבא גוריו... וכמובן גם מיכאל שלי.
לשמחתי, בשנת 1995, כשהייתי אמורה להיבחן בבגרות בספרות, המצאה גאונית של משרד החינוך: ההגרלה, גאלה אותי מסבל זה ואפשרה לי לקרוא את מה שאני רוצה ולא את מה שהמערכת דורשת. אני כבר לא זוכרת אם קראתי אז את "מיכאל שלי" בקריאה מרפרפת, תוך דילוג על פרקים שלמים או שקראתי רק סיכום, אבל מתברר שפרט לשמות הגיבורים לא זכרתי ממנו דבר. כשנחו עיני על המהדורה החדשה חשבתי שהנה ההזדמנות לבחינה מחדש.

בסוף המהדורה החדשה יש אחרית דבר מאת עמוס עוז עצמו על הכתיבה של מיכאל שלי. הנה כמה דברים שלמדתי משם:
* עמוס עוז לא רצה בכלל לכתוב את הסיפור, אך חנה הכריחה אותו.
* הוא התווכח רבות עם חנה על הכתיבה ובסוף ויתר לה בחלק גדול מהמקרים (בכל זאת גבר...).
* עוז כתב את רוב הרומן מחדר שירותים קטנטן על מנת לא להפריע את מנוחת רעייתו.
* מההוצאה לאור אמרו לו שהספר לא מסחרי והציעו להוסיף קצת פלפל לסיפור (מה נשתנה הלילה הזה...?).
*הוא קיבל תגובות מנשים קוראות שהתחלקו לשתיים: "איך ידעת בדיוק לכתוב את מה שאישה מרגישה!" ו"אתה לא יודע כלום על איך שהאישה מרגישה!".
אז אני גאה להימנות עם החלק הראשון של קוראות ולהגיד לעמוס עוז "שאפו".

חנה היא אישה מעצבנת - אין מה לעשות. היא אגואיסטית, היסטרית, קשה ומיזנתרופית. מצד שני, היא אבודה. אבודה בחלומותיה, שמהווים חלק חשוב מחייה. היא מרגישה נוח יותר בעולם הפנטזיות, מעדיפה להיות נסיכה שמחכה לאביר מאשר להיות אם ורעיה למדען זוטר, שהקשר בינו לבין אביר חלומותיה רחוק כמרחק בין ירושלים וגליל בשנות השישים בישראל.
עמוס עוז הפליא לתאר את חנה ואת מיכאל, שני אנשים לא פשוטים, שונים אחד מהשני, שמסיבה לכאורה בלתי מובנת החליטו (או התפשרו) לבלות את חייהם יחד. הוא הפליא לתאר את השגרה של הזוג בדירה קטנטנה בירושלים עם כל הקונפליקטים הקטנים והגדולים שנלווים לסיטואציה זו. תיאורי ירושלים, מגוון דמויות משנה מעניינות (יחזקאל, יאיר, קדישמן...) מוסיפות עניין והשפה עשירה ופיוטית מרגשת וצובטת בלב.

הספר לא מושלם. לא תמיד זורם. מצד שני, לא פשוט לשמור על העניין כשאין עלילה או מתח. השפה והתיאורים מכפרים על כך, אך לא תמיד. הספר כתוב בגוף ראשון, מפי חנה, לכן עוז מרשה לעצמו לחזור לא מעט על אותם הדברים.

בסיכומו של דבר, הספר בהחלט יפה ומובן למה הפך לקלאסיקה מודרנית. עם זאת, אני לא בטוחה שילדים בגיל 15-18 הם קהל היעד. אולי זה רק אני...

אז מה אם כן סוד קסמו של הספר "מיכאל שלי"? זה מה שניסיתי לבאר לעצמי משך כל הקריאה ברומן המדובר כל- כך של עמוס עוז ז"ל. ראשית חייבת לציין שזו היא
לי קריאה שנייה בספר זה. הראשונה אינה זכורה לטוב. מימי בית ספר התיכון הלא עליזים שלי במגמת ספרות. מיכאל שלי היה קריאת חובה ואני ניסיתי לצלוח אותו בקושי. אז הספר היה סתום בעיני. מלא במלל חסר משמעות ותיאורים על גבי תיאורים. כיום נושקת כבר קרוב לארבעים אני מסוגלת הרבה יותר טוב להבין ולהתחבר לסיפורה של חנה ולדמותה השנויה במחלוקת. יש אמרו התגלמות הפנקסנית לפי מה שקראתי. אני מצאתי את דמותה עגומה, שברירית, על גבול הדיכאון. כמי שסבלה מדיכאון אחרי לידה יכולתי להזדהות עם חלק מהרגשות שתוארו. עם העגמומיות האפרורית ועם חוסר העשייה והרצון להתחפר במיטה תחת עולם של חלומות ופנטזיות.

כל קורא מפענח את חנה ומיכאל בצורה אחרת ואולי זו המיוחדות של הספר הזה שאין בו עלילה רבה ודרמה גדולה ודמויות גדולות מהחיים. אלא סיפור חיים של אנשים אפורים, שוליים. של רגשות שניתן לפרש לכאן או לכאן. אני לעומת קוראים אחרים שכתבו ביקורת על הספר לא חשתי שחנה איננה אוהבת את מיכאל. היא אוהבת אותו אך הוא אינו מסעיר אותה, אינו מעביר בה רטט. היא ויתרה על חלק מחלומותיה ומנהלת חיים שאנחנו לפחות תופסים מהצד כאפורים. למעשה אלה חיים די רגילים. בנאלים כמו שחנה ומיכאל אוהבים לומר. עם מעט ריגושים ברוח תקופת הצנע. סוף שבוע בחולון. ביקור שבועי בסינמה. חלומות על נופש באילת ועוד. מיכאל נותר דמות בלתי ברורה עבורי. בעל מסור, איש חרוץ אך בעל רגש מאופק כל כך עד שיכולתי להבין לעיתים את זעקתה של חנה שמשוועת בכל דרך להוציא ממנו עוצמה של רגש. להוציא אותו מאיזון. כנשואה ליונה שלי. איש טוב, אמביציוני וחרוץ אך לא רגשני בעליל. (ההפך ממני) יכולתי להבין את הרצון שלה לביטוי רגש עזים יותר. אם כי גם היא לוקה בחסר בעניין זה. שניהם דמויות שלא ירדתי לעומקם. לעיתים מצאו בעיני חן ולעיתים הרגיזו. האדישות שלהם לעולם היצר. חוסר השמחה ואווירת המלנכוליה יוצרים אווירת דפרסיה לאורך כל הספר. ובסוף אחרי הכול דירגתי בשלוש. כי למרות המטען הרגשי שעם חלקו הזדהיתי. חסרה לי עלילה. חסר היה לי המתח, הדרמה. אוהבת את הספרים שלי עם רגשות מוחצנים יותר ודרמה גדולה. (כזאת אני, רגשנית כמו שאמרתי)

ועוד עניין בספר שהיה לי סתום ולא הבנתי במאה אחוז למה התכוון המשורר? האחים התאומים עזיז וחליל המלווים את חנה מילדותה ובחלומותיה. מה הערך המוסף שלהם? האם הם מסמלים את החלומות שלה על עולם מרגש ומסעיר יותר?? וכל עולם הצוללות וממלכת הקרח..

זה מתחיל כך: "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני אוהבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות".
רמזים רמזים, מילים מילים, טווה עמוס עוז יריעה רחבה שמחפה על שמי ירושלים בשנות המדינה הראשונות. הימים הישנים והמתים שאין להחיותם...
עמוס עוז נחשב לאחר מסופרי-הפסגה הישראליים. אבל הספר משעמם בצורה יוצאת דופן. תיאור יבש ומשמים של חיי נישואים סטנדרטיים ומשעממים של זוג בירושלים של שנות החמישים. קשה מאד להשלים את הקריאה. אני מקווה מאד שישתפר בקרוב, שאיזשהו נס יפיח חיים בשממת המדבר של "מיכאל שלי". חברה מ"סימניה" כותבת בבקירותה שעוז הוכרח לכתוב את הספר. זה עשוי להסביר את העובדה שהקורא חש "מוכרח" גם.
כשמסתכלים לאחור, כן, מבחינים במספר משמעויות, בפרספקטיבה, בטוב הכתיבה, אך במהלך הקריאה עצמה - חשתי, ואני מניחה שאינני היחידה, שבחלה בספר הזה מאד. הוא היה משעמם, חסר שיאים, חזר על עצמו (חליל ועזיז המיותרים) והתיש את הקורא המסכן, שציפה לקרוא ממיטב עמוס עוז, הסופר הישראלי בה"א הידיעה! בהחלט מדכא. לא אקרא עוד ספרים שלו אלא אם כן יובטח לי שהעלילה תכלול סוג של מתח.
יש לציין, למרות מגבלת הסיפור, את כתיבתו שופעת החינניות והאלגנטיות של מר עוז. תיאור הרגשות הבסיסיים ביותר, שלאדם הממוצע יהיה קשה להסביר במילים - הוא מלאכה קלה עבור עמוס עוז, שפורט על מיתרי השפה העברית, מנגן ומספר את סיפורהּ של האהבה, הקנאה, הייאוש והכמיהה - הו, איז כמיהה! - בדרך מופלאה, שמוליכה אותך אל נבכי נפשהּ של הדמות האוהבת או האהובה. עמוס עוז הוא הוכחה לעובדה שמילים רבות כוח הן, אך יודעות לרגש ולהעצים בשעת צורך, וביטויים רבים מאד לכך נגלים ב"מיכאל שלי". הוא פורט על יופיה של העברית בשנות החמישים בירושלים. הוא יוצר אווירה עילאית כמעט, של פיוט ושל חסד נוגה, ביד אמן, באמת.

השורה התחתונה: הייתי מעוניינת להמליץ על הספר לחובבי המילה העברית הכתובה, לאמנים ואנשי-נפש, לירושלמים שנולדו בשנות ה40, ה50 ואף הלאה - לכל אלה שהכרו את ירושלים של לפני הסתיו הארוך שהמיטה עליה מלחמת ששת הימים.

הספר מתאר את סיפורם של חנה ומיכאל זוג צעיר החי בתקופת הצנע בישראל של שנות ה- 50, המסופר מנקודת מבטה של חנה.
בהמשך גיליתי כי זהו בין ספריו הראשונים של עמוס עוז ונכתב בהיותו בן 26.

הספר נכתב בעברית יפה, אך מדי פעם השפה הקשתה על הקריאה, במיוחד הקטעים על עולמה החולמני והמדכא של חנה.
אין יותר מדי עלילה, מסופר בחיי שגרה של זוג נשואי ועומלל.
חנה מנסה להבין למה מיכאל בחר בה, האם יד המקרה הביא אותם להיות יחד או כל בחורה אחרת שהיתה מועדת במדרגות היה מיכאל מתאהב בה.

למרות הקושי בקריאה היה מעניין לחוות את ירושליים בשנות ה- 50, את האנשים, המשפחות והשכנים, את מעמדה של האישה בתקופה זו.

עם כל הכבוד לעמוס עוז, יותר התחברתי ל"סוף דבר" שהוא כתב מאשר לספר כולו.
אני אומנם קוראת רגישה, אבל גם חלק מהציבור הרחב (שם, שם).
הספר הזה די מדכא, מציג את חיי הנישואין בצורה לא מושכת בעליל, לא מצאתי עלילה (באמת שהתאמצתי), לפעמים הרגשתי כובד ועומס של תיאורים ספרותיים, ברמה קצת, איך לומר, מתנשאת משהו, גיבוב של מילים חסרות משמעות ופואנטה מבחינתי. ויקטלו אותי מביני הספרות באשר הם. לא התיימרתי להיות כזאת ואף הקדמתי ואמרתי שאני מהציבור הרחב...
השלווה המוגזמת של מיכאל לפעמים כמעט הוציאה אותי משלוותי שלי, שמישהו ינער אותו מהאדישות, שיעשה משהו, שיגיב כמו שצריך לדברים והמעשים של חנה. והיא- שמישהו יגיד לה שגבר אחר לא היה סובל את כל הגחמות והעקיצות שלה. שתי דמויות מרגיזות- כל אחת בדרכה שלה. פלא שיצא להם ילד מעצבן גם כן?
ספר פרווה לגמרי. לא אהבתי. מצטערת.

ספר שהיה לי קשה לגמור, לקח לי המון המון זמן, לא בטוחה מה אני חושבת עליו שכן למרות הכל לא עזבתי אותו (ויש לי נטיה להניח לספרים שלא זורמים לי) הוא נותן הצצה לישראל האשכנזית ברובה בשנות הקמתיה, הצצה לנפשה של אישה מיוסרת מעט, שהתגלגלה בחיים האלה, אבל לא מסכנה, כמו הרבה שאנו מכירים, כמונו.
אין בספר הזה טוויסטים בעלילה, אין המראות ונחיתות, בעיקר טייס אוטומטי ושקט, אבל אולי זה חלק מהקסם שלו. אני לא נשבתי בקסם

זו לי קריאה חוזרת אחר מס' רב של שנים. נכון שהעלילה בספר משעממת.. אך הכתיבה...כתיבה מעניינת ביותר, הסופר פורט ב"סנטימנטים" של שגרת החיים בצורה כל כך מעמיקה. אל נשכח שהכותב היה בן 26 שנים בלבד כשכתב מילים אלו,וכותב בגרונה של ילדה, נערה, אשה... מדהים. אהבתי...