יש משהו שחוזר על עצמו בספריו של ג'יימס מקברייד שאני אוהבת. התיאורים הפיזיים של אנשים, גברים ונשים, באופן כמעט אירוטי של פניהם, גוון עורם, מפרקי ידיהם, הבעות עניים וכו', השפה העשירה של הבורים שאינם יודעים לדבר, כמעט תמיד ישנו מי שנחשב משוגע או בעל פגם, וכניסה לתוך מחשבותיו ונקודת מבטו. כוחות "קסם" או כשרון, אם זה חלום או אמונה במשהו שמיימי וגדול- אני נכבשת.
יש בסופר הזה משהו שאני מאוד מכבדת: יכולת לספר סיפורים קטנים ורחוקים זה מזה שמתחברים יחד באופן מרתק וסוחף כל כך שלא ברור איך הכל יסתיים.
ההתייחסות לאנשים פחות טובים, למה הוביל אותם להתנהגות שכזו, ההיסטוריה של מדוע הפכו לנבלים קטני אמונה- אלו הדמויות שאני שונאת, אבל אוהבת.
ספרים בסגנון, כמו צבע הארגמן או העזרה, נותנים לי הרגשה שטוב שנכתבו, כשרואים את הרע בכל העולמות, ואת התקווה, האומץ, ההשלמה.
כבר ב5 הדפים הראשונים נכנסתי ל3 סיפורים, ולאט לאט הם מסתדרים אחד עם השני, כשקשה מאוד לנחש או לתאר את הסוף.
הספר דק, אבל הבחור עיתונאי עסוק ואם לומר את האמת אני שמחה שהוא כותב ומפרסמים את ספריו, מפני שעיתונאים אחרים אני לא ממהרת לחפש.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
