****





נדמה ששמענו, קראנו, ראינו הכול מכל כיוון, ובמיוחד על נושא כה שחוק (קולנועית, לפחות) כמסע בזמן. חלאס, דרכי הפרדוקסים כבושות לעייפה, ואם מדי פעם יוצא עוד סרט שזו התימה שלו, החידוש שבו עשוי להיות בעיקר במימד החזותי, ולרוב, כשזה לא מספיק, גם ברובד הקונספטואלי. בדרך כלל הספר או הסרט הזה יעודדו את המחשבה האינסופית ״מה הייתי עושה אילו״ (לוטו, אלא מה), או ״מה היה קורה אילו״ (היינו הורגים את היטלר או מזהירים את צה״ל בשישה באוקטובר, אלא מה), וגם פותחים בכל פעם מחדש את האיסורים המתבקשים מתוקף הפרדוקס (לא לפגוש את עצמי, לא לשנות את העבר, לא להרוג את הסבא שלי, אלא מה). הכיוון תמיד נמצא באיזשהו מנעד צפוי של פעולה, הרפתקה, וסכנה מוחשית, בדרך כלל לשלום העולם והמציאות עצמה.

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. נניח בצד את העובדה שהגעתי אליו באיחור של משהו כמו שני עשורים, ששמעתי עליו אלף פעם, וקראתי סקירות אינספור. משהו בשם חסר הדמיון ובפרמיס הפושר שלו לא דירבנו אותי יותר מדי. יאללה, יש מישהי, בעלה נוסע בזמן, היא פגשה אותו לראשונה כשהייתה בת שש ומאז דרכיהם מצטלבות. פיהוק, פיהוק ועוד פיהוק. רומנים בסגנון הזה לא מעניינים אותי במצב רגיל, והתוספת הגימיקית-בפוטנציאל של המסע בזמן נראתה לי טרום הקריאה מאולצת ולא אטרקטיבית.

אבל מצאתי את הספר בספריית הרחוב, הוא התגלגל איכשהו לראש ערימת הספרים ליד המיטה, התחלתי לקרוא ומהר מאוד הבנתי כמה דברים ובראשם - ניפנגר כותבת היטב. אם זה לא היה מתקיים, הספר הזה היה עף בחזרה במהירות האור. אבל היא יודעת לכתוב, היא מדויקת ומעניינת. הסיפור מוקפד ולא סתמי והדמויות, יותר מזה שהן עגולות, הן סוף סוף עושות דברים שאנשים אמיתיים עושים, ולא רק מה שמניע את העלילה. זה דבר שכל כך חסר לי בספרים שאני קורא, ונעדר עד לא-קיים בספרים שיש בהם מימד פנטסטי או בדיוני. אני רוצה להרגיש שהדמות שלי היא לא רק אמיצה או פחדנית או חייבת להציל את דמות המשנה מתאונת דרכים לפני שיהיה מאוחר מדי כי מסע בזמן, אלא שיש לה חרדות ולבטים ועייפות תהומית וסקס גרוע ובחירות שגויות וחשבונות לשלם וריח מהפה ומשפחה מעצבנת ותחביבים לא קשורים לעלילה. אני רוצה להרגיש שהדמויות האלה יכולות להתקיים גם בלי הסיפור, וכאן בספר הזה יש את זה למכביר. נכון שאם לא היה כאן את רכיב המסע בזמן היינו נשארים עם סיפור אהבה חיוור למדי, אבל ככה החיים של רובנו, סיפורים לא מאוד מעניינים ודמויות עגולות...

אני חושב שזה מקורי ומרענן ובעיקר חשוב לכתוב ספר על מסע בזמן שהוא לא מותח, מפחיד או דיסטופי, אלא מרגש ועמוק ומורט וחכם, בלי להיות מעצבן (גם אם היה אפשר לנכש 15-20 אחוז מהספר בלי להפסיד הרבה) ובלי להיכנס לשאלות קיומיות קונספטואליות כשלעצמן אלא אקזיסטנציאליסטיות שנובעות אגבית גם מהנתון הזה. לא למה מסע בזמן ומה אפשר לעשות עם זה ואיך לא לפגוש את סבא, אלא אוף, קיבינימאט, זה המצב, השיבוש הגנטי הזה היא לא כוח-על, אלא מוגבלות שהורגת לי את החיים, מי אני בכלל, למה אני, כמה זה משוגע אם אני פוגש את אמא שלי בצעירותה ומנסה להבין איזה אדם היא הייתה, למשל, או איך אני שומר על מערכת יחסים כשאני מכיר את העתיד באופן חלקי ומקוטע, איך אני מוצא עבודה ומתפרנס כאילו רגיל או מסביר לקולגות שלי למה נעלמתי פתאום באמצע היום או הופעתי עירום כשבכלל לא הייתי אמור להיות פה. המנגנון הזה כמעט מנטרל לגמרי את השאלות הכה מתבקשות של ״מה הייתי עושה אילו״ ומאפשר להתמסר לסיפור עצמו, ממש כאילו הבעיה הגנטית של הגיבור לא הייתה מסע בזמן אלא משהו אקזוטי הרבה פחות.

אהבתי את הספר הזה מאוד, וגם התרגשתי בכמה מקומות, כמעט עד דמעות. זה לא קרה לי הרבה הרבה זמן.



****

לא יודעת.... לא הצלחתי לזרום עם הספר הזה. חשבתי שהוא נחמד ולא יותר מזה. לא הצלחתי באמת להתרגש ממנו.
כל הזמן חיפשתי "הגיון" איפה שלא ניתן למצוא הגיון , איזשהו סדר בכל האי-סדר והקפיצות האלו בזמן של הנרי.
וזה לא שאני מסתייגת מהז'אנר הזה באופן כללי, אני למעשה מאוד מחבבת מסעות בזמן. פשוט משהו בספר הזה לא תפס אותי.
דווקא החלק שיותר משך אותי היה כשהמומחה לגנטיקה נכנס לתמונה, אבל זה היה להבזק קצר ואז זה נזנח.

מסע בזמן זה נושא מעניין. רומנטיקה זה נושא מעניין עוד יותר. השילוב שבין רומנטיקה ומסע בזמן הוא הברקה, המספקת לסופר בעל דמיון עשיר כר עלילתי נרחב. שילוב זה הוא העומד בבסיסו של "אשתו של הנוסע בזמן" מאת אודרי ניפנגר, שהוא סיפור אהבתם הפנטסטי (תרתי-משמע) של הנרי וקלייר, אהבה שהזמן אינו יכול לה.

בשל פגם גנטי נדיר, הנרי חווה החל מילדותו מסעות בזמן – הן ולעתיד והן לעבר. לעתים הוא יוזם את המסע בעצמו, ולעתים אין הוא יכול לשלוט בעיתוי וביעד. בכל מסע שכזה, הנרי מגיע ליעד הזמן/מקום שלו עירום כביום היוולדו, כך שבהדרגה הוא מפתח כישורי הישרדות כגון טכניקות כייסות (צריך לקנות משהו לאכול, לא?), פריצה (צריך איכשהו להגיע לבגדים, לא?) והרבצה (תתפלאו כמה אנשים לועגים סתם כך לאדם הצועד מולם ברחוב עירום ועריה ואף תוקפים אותו).

הרומן עוסק בסיפור אהבתם יוצא-הדופן של הנרי וקלייר. כפי שכתוב על גב הספר: "כשהנרי פוגש לראשונה את קלייר, הוא בן 28 והיא בת 20. הנרי הוא ספרן הרפתקני; קלייר הוא סטודנטית יפה לאמנות. הנרי מעולם לא פגש את קלייר קודם לכן; קלייר מכירה את הנרי מאז הייתה בת 6."

ניפנגר ממצה כמעט עד תום את פוטנציאל השילוב שבין רומנטיקה ומסע בזמן, וכך אנו עדים מחד לפגישות בין הנרי המבוגר לקלייר הילדה והנערה, בהן הנרי יודע את עתיד יחסיהם וקלייר עדיין לא, ומאידך לפגישות בהן הנרי וקלייר מצויים בגילם "האמיתי" ולקלייר יש ידע על פגישות של הנרי-של-העתיד עם קלייר-של-העבר שלהנרי אין, ועוד, ועוד. אין ספק שמדובר ברומן בלתי-שגרתי, שהרי: "כמה ילדות חוזות בבעל העתידי שלהן במרווחים קבועים ובעירום מלא?" מעט מאד, אני מקווה.

הרומן אינו חף מחולשות. לטעמי הוא ארוך מדי: קיבלתי את הרושם שניפנגר מנסה שלא להחמיץ שום אפשרות עלילתית שהמסע בזמן מאפשר לה, לעתים עד כדי אבסורד (הנרי מבקר עותק של עצמו הצעיר בשבועות ספורים ומעניק לו מין אוראלי? Come on!). אבל בשורה התחתונה, ניפנגר מצליחה לטוות בכישרון רב ובכתיבה מדויקת ועתירת-דמיון סיפור אהבה משכנע ומרגש המוצג ממספר רב של זוויות, חלקן כאלו שרק ה'טריק' של מסע בזמן מאפשר.

אחרי ההצלחה המסחררת של הספר והסרט שנעשה לפיו, כתבה ניפנגר רומן שני – "תאומות ושקרים" – אך לקתה ב'תסמונת הספר השני'. אילו הייתה ניפנגר של 2013 יכולה לקפוץ לבקר את ניפנגר של 2009, יתכן שהייתה מייעצת לה לשים אותו במגירה. אך למרבה הצער (או, אולי, למרבה המזל) מסעות בזמן מתקיימים רק בממלכת הדמיון, לפחות נכון לעכשיו.

עוד בילדותי המצאתי לעצמי מבחן שיקבע עבורי אם ספר שאני קורא הנו 'מיוחד', 'ראוי' ו'זכיר': קראתי לו "מבחן הסייסטה". בבית הוריי, שניהם גדלו בצרפת, ימי שישי אחרי ארוחת הצהרים היו מוקדשים תמיד לסייסטה מסורתית. מסיימים ארוחת צהרים קלה (ארוחות הערב של שישי היו ועודן הארוחות "הרציניות" יותר) והופ – כולם למיטה עד סביבות 17:00-17:30. אני, שמעולם לא אהבתי במיוחד לישון, בטח לא בצהרים, זכיתי להקלה רשמית, שבמסגרתה יכולתי לעשות בחדרי ככל העולה על רוחי ובתנאי שאשמור על שקט. כך גמעתי, בהתאם לגיל ולתהליך ההתבגרות, עשרות "ספרי סייסטה": כל מה שקראתי ברצף אחד, בנשימה עצורה, והצלחתי לסיים עד שאבי קם להכין קפה פרקולטור, שמניחוחו הנעים השתכרתי אך לטעמו המר פחות התחברתי (אז) – היה 'ראוי', 'מיוחד' ובדיעבד גם 'זכיר'.

היום אני "מעט" יותר עסוק וגם קורא מספר מקורות במקביל, אבל מרכיב 'הרצף האחד' ו'הנשימה העצורה' לא מאוד השתנה ת'אכלס. אני לא באמת צריך לחזור לרשימות הקריאה שלי בסימניה כדי להיזכר בספרים "שעשו לי את זה". שקראתי כאילו אבדה לי תחושת הזמן, אפרופו, ועם הסיום אמרתי לעצמי "וואו!". "בדם קר" של קפוטה, "שארית היום" של אישיגורו, "שואה שלנו" של גוטפרוינד, "בדרכים" של קרואק, הספרים של בינה ושל הוולבק, קלאסיקות של הוגו, של גרסיה מארקס, של דיקנס ושל דוסטוייבסקי, ובעצם די הרבה כשאני חושב על זה. אני יותר אוהב מלא אוהב. ככה זה בבית הלל. לכל אלה אני מוסיף היום, בחיוך שובבי של מי שחש כאילו התפרץ לדלת פתוחה, לפחות עבור חלקכם, את "אשתו של הנוסע בזמן" של אודרי ניפנגר.

נתחיל מנושא שמרתק רבים וטובים, ושמהווה את המסגרת העלילתית של הספר – המסע בזמן. מי לא חשב על האופציה הזו מתישהו? מי לא השיב לעצמו או לשאלת אחרים – מה היית עושה אילו ניתנה לך האפשרות הזו, הכוח הבלתי נתפס הזה הגלום בלנוע בזמן?! רוב האנשים הכנים היו משיבים משהו שקשור כנראה בעושר ובהתעשרות; למשל – לשוב לעבר כשאתה כבר יודע מהם המספרים הזוכים בהגרלה גדולה או מהי המנייה שזינקה בוול-סטריט, ואז לחזור בזמן ולבצע את הפעולות הנדרשות. גם אני חשבתי עד לא מזמן, שזה -אם לא הדבר הראשון- לפחות בין עשרת המהלכים הראשונים שהייתי מבצע. לא רוצה להשבית שמחות אבל אחרי ה-7.10 - אני בכלל לא בכיוון. יש לי במצטבר כבר כ-1500 איש להציל, למצער, זה אין מה להשוות בכלל בסדר החשיבות. אני לא מתייפף, אני בן של קיבוצניקים. אח"כ אתפנה, אם בכלל, להבלי העולם החומרי. הכל בחלום כן?! זה לא שגיליתי משהו קונקרטי שאני חושף פה בטעות.

כך או כך, ניפנגר עצמה, בשלב מסוים, נדמה כאילו ויתרה על הפרדוקסים הרבים והכשלים הלוגיים שהנושא הזה של תנועה בזמן מעלה, ופשוט איפשרה לעלילה לזרום במקום להיתקע. למשל, ההגיון הפיסיקלי(?) המניח ששני "אני" אינם יכולים להופיע באותה נקודה (מקום וזמן) בו זמנית (שני הנרי, למעשה), או הסתירה שבין סיטואציות בהן הנרי חוזר לעבר ומשפיע על העתיד (מלמד את עצמו הצעיר כיצד לכייס אנשים ולשרוד) ובין סיטואציות בהן הוא חוזר לעבר אך טוען באוזניה של קלייר שאינו יכול לעשות זאת, ומסביר לה שהוא כמו קול דומם שצופה במציאות המתרחשת - מהצד. אני מניח שההחלטה הזו של לוותר על ההיבטים "הטכניים", אם בכלל היתה כזו ולא מדובר כאן ביציר הדמיון הפורה שלי, נבעה מההנחה שזה ממילא לא הדבר המרכזי, לבו של הרומן.

לבו של הרומן ומה שבאמת מרתק בספר הזה הוא, ההנחה העוברת בו לכל אורכו, כחוט השני, תמימה ומקסימה להחריד, היפוך מוחלט ואף כזה הקורא תיגר על אקסיומות לכאורה, כאלה הקושרות בין המאה ה-21, עידן ה"ראינו ושמענו הכל" וציניות כצורת חיים שכיחה וכמעט מקובלת - שאהבה אמיתית (בכוונה לא שם במרכאות), כנה, עמוקה, כזו המושתתת על יסודות בריאים ואיתנים של חברות, שותפות גורל, עשייה וחוויות משותפות, משיכה מינית ואינטלקטואלית, שורדת ותשרוד את ה כ ל. גם את אתגרי החיים שיבואו, גם את הימים האפורים שעשויים לבוא וכן – גם את הזמן. וזה כל כך מקסים הדבר הזה, האמירה הזו, אפילו שהספר נכתב כבר ב-2003 ואני קראתיו עם עוד 20 שנים של דומן מצטבר בכל הקשור באמון שיש לאנשים לגבי מושג 'האהבה' (ביום חמישי נכחתי בהרצאה של הפסיכולוג דני פרידלנדר, שטען שהגורם המשפיע ביותר לרעה על יחסי זוגיות בימינו הוא הסלולארי. ניחשתי. ניחשתם), שבא לך פשוט לחייך על 'הגילוי המרעיש' שעוד אדם אחד בעולם חושב כמוך. לפחות. כאלה אנחנו, הרומנטיקים ללא תקנה: אוהבים, על זמניים ו...אידיוטים.

הגעתי אל "אשתו של הנוסע בזמן" לאחר שצפיתי בסרט מספר פעמים. לכאורה, העלילה הייתה ידועה, אך מהר מאוד התברר שאין דמיון בין החוויה הקולנועית לעומק הספרותי. בעוד הסרט מצליח להעביר את ה"מה", הספר מצליח להעביר את ה"איך" וה"למה", ובעיקר את המחשבות והרגשות שנותרו על רצפת העריכה בהוליווד.
תמצית העלילה:
זהו סיפורם של הנרי וקלייר. הנרי נוסע בזמן בעל כורחו, מופיע ונעלם בחייה של קלייר בנקודות זמן שונות. קלייר, מצדה, מעבירה את חייה בהמתנה דרוכה לאיש שהיא אוהבת. המבנה הלא-ליניארי של הספר בונה פאזל רגשי מרהיב שבו כל פיסת מידע וכל מפגש מקבלים משמעות חדשה ככל שהעלילה מתקדמת.

איכות הכתיבה של אודרי ניפנגר היא מלאכת מחשבת. למרות הקפיצות המרובות בזמן, הטקסט נותר נהיר וקוהורנטי, ומצליח להחזיק את הקורא מבלי לבלבל אותו. הכוח האמיתי של הספר טמון בעומק הפסיכולוגי של הדמויות. הנרי וקלייר אינם רק "דמויות בסיפור", הם נשמות עגולות ומורכבות. המונולוגים הפנימיים והתפתחות הרגשות ביניהם כתובים ברהיטות אינטליגנטית שחודרת עמוק מתחת לעור.
האנקדוטות הקטנות, הפרטים היומיומיים לכאורה, הם אלו שבונים את האותנטיות של הסיפור. אין כאן "קישוטיות יתר", אלא שימוש מדויק במילים כדי לתאר את הכאב שבחוסר הוודאות ואת העוצמה שבאהבה שאינה תלויה בזמן. החלק האחרון של הספר הוא מלאכת מחשבת של רגש; הוא לא רק "מרגש", הוא מטלטל ומזכך.
הסוף של הספר סיפק לי את אותו "ריסוק רגשי" נדיר שרק ספרות גדולה באמת יודעת לחולל. הוא מהודק, מספק קלוז'ר נפשי עמוק ומשאיר את הקורא עם לב פועם ודמעות שאינן מבקשות סליחה.
שורה תחתונה:
מופת של כתיבה פסיכולוגית ורגשית. ספר שמוכיח שגם בתוך עלילת פנטזיה, האמת האנושית היא הדבר המוחשי ביותר שיש. יצירה מופלאה שחובה לקרוא, גם (ובעיקר) אם ראיתם את הסרט.

"קחי לך תפוחים ותמרים" שר רמי קליינשטיין, אי אז בשנות התשעים.
מה הרעיון של השיר הזה, אבא שלי תהה. מה הרעיון של ה"תפוחים ותמרים"?
סתם, אמרתי, כי הם מתוקים... אז שהיום שלה יהיה מתוק.
לא אמרתי "אבא אתה חופר", כי הסלנג הזה טרם הומצא אז.
לא, לא, אמר אבא שלי, בטח יש איזה רעיון, לא? זה נשמע יותר עמוק מזה.
אחרי כמה ימים יצא לו לשמוע את השיר ברדיו מהתחלה עד הסוף והוא הגיע למסקנה שצדקתי: אין עומק, אין רעיון. באמת סתם.

אז כן, קורה לפעמים שמישהו או משהו נראים לנו עמוקים במבט ראשון, אבל במבט קצת יותר מעמיק - מתברר שלא.
בקריאה ראשונה חשבתי שלספר הזה יש איזה רעיון, איזה עומק, שנדרשת עוד קריאה, מעמיקה יותר, כדי לחשוף.
משהו על... אהבה וזמן, התנגשות בין כיוונים, נו. משהו.
אבל בכל הקריאות הבאות (לא, אני לא מספרת כמה היו), לא התגלה עוד רובד.
מה שכן התגלה הוא שבעצם יש במערכת היחסים הזו, שהתחילה כשקלייר היתה ילדה והנרי גבר שמופיע בעירום ונעלם בפתאומיות, משהו מטריד.
שהסופרת התחמקה מהפרדוקסים של המסע בזמן, ולאו דווקא באלגנטיות:
מילא שהנרי וקלייר חוששים לעשות שינוי כי מי יודע מה יקרה (קלייר מראה להנרי תמונה שונה ממה שהוא זוכר שיש להם בהווה. הם מחליטים להשאיר אותה כך ולראות מה יקרה... אבל בסוף קלייר חוששת ומוותרת. אז... מה באמת היה קורה?)
אבל זה שהנרי המבוגר מלמד את הנרי הילד שיטות מתוחכמות לפריצת מנעולים, בעזרת הידע שיש לו כי... נו, הוא למד את זה כילד מעצמו המבוגר שלמד את זה כילד... מעצמו... הבעיה מובנת, נכון?
מתי נשתל הידע במוחו של הנרי, ואם הוא יכול ללמד את עצמו כל דבר בשיטה הזו - טוב, למה הוא לא לימד את עצמו איך להתגבר על ליקוי הזמן שלו?
אבל הבעיה הכי חמורה בעיני היא שככל שחשבתי על זה, לא הצלחתי למצוא כמעט שום קו אופי של אף אחד מהגיבורים הראשיים - הנרי וקלייר.
לכל היותר אני יכולה לומר על קלייר שהיא, אמ, יצירתית (כי היא אמנית) ועל הנרי שהוא, אמממ, בעל נטיה להרס עצמי, אולי?
ומה עוד? איך אחרי ספר שלם שבו אנחנו נכנסים להם לתוך הראש - אפשר להגיד עליהם כל כך מעט?
ומה בעצם הם מצאו זה בזו וזו בזה, בהיותם נטולי אופי? ואם יש לנו ספר על שני אנשים חסרי אופי שמאוהבים זה בזה בטירוף למרות הבעיות שכוחות העל של אחד מהם מעמידות בפני הזוגיות שלהם, אולי היה כדאי כבר למקם אותו בעולם דיסוטופי ומיד להעביר אותו למדף ספרי הנוער?

ואחרי כל זה, השאלה הכי גדולה היא למה בכל זאת, למרות המודעות לפגמים שלו, אני אוהבת את הספר הזה.
אולי בגלל המסע בזמן, אלמנט שמנמיך את רף הביקורתיות שלי באופן מיידי.
מסע בזמן מרתק אותי, שדרוג מיידי לכל עלילה.
(למה באמת אף אחד מסופרי הדיסוטופיות-נוסחאותיות לנוער לא משלב גם מסע בזמן בספר?? זה הופיע באחד מספרי הארי פוטר, כך שזה עומד אפילו בכלל הראשון של הז'אנר: העתקת פרטים מלהיטים קודמים!)
ולא רק שיש מסע בזמן - הוא גם נעשה באופן די מקורי: מסופר מנקודת מבטה של אשתו של-, ללא מכונת זמן או כישוף, ומאופיין כלקות של הנוסע בזמן - באופן שקורץ לסט הלקויות המוכרות בימינו, שלא היו פה עד לפני דור או שניים.
אולי בגלל הסיטואציות המשעשעות והמותחות שהמסע בזמן הזה מביא איתו.
ואולי אין ממש הסבר רציונלי.
אחרי הכל, אם יש מסר לספר הזה הוא שאפשר לאהוב גם בלי שום סיבה נראית לעין.

מה הזמן מסמן לי?
שגיליתי את הספר באיחור מגושם של 10 שנים, 900 דירוגים ו-400 ביקורות.

היה לי ים של זמן אז הלכתי בעקבות הזמן האבוד והייתי לעבד של הזמן ושל הנרי שנופל מחוץ לזמן ושל קלייר שמחכה לו בתחנה בזמן.
והספר מהספריה, אז הוא היה על זמן שאול וזה היה משחק על זמן כי אם לא אסיים אותו בזמן שומר הזמן לא ייתן לי כפל זמן.
אז האצתי את גלגל הזמן ונגרמה לי רעידת זמן ורציתי לשלח את חץ הזמן ולהרוג את הזמן אבל במקום זה לקחתי פסק זמן ועשית קפל בזמן.
אבל הגעתי לזמן סגירה בדיוק בקץ הזמן ולא כעסתי בכלל על הזמן שאבד לי.
זמן ועת לכל חפץ אז כדי להימנע מכשל זמן הגיע הזמן לכתוב את קיצור תולדות הזמן. של אשתו של הנוסע בזמן.
והכי מתבקש יהיה להמשיך את מוטיב הזמן ולכתוב שהספר הוא בזבוז של זמן, אבל הוא לא. הוא מתנה לזמן.
והעטיפה היא כל כך יפה שחבל על הזמן.

(בקטע הנ"ל מוצפנים הרבה שמות של ספרים. בין המזהים נכונה יוגרלו חולצה ותקליט, אם רק אצליח לשכנע את הנרי לנסוע בזמן ל-1975 ולנחות באולפן של "זהו זה".)

אהבתי את הספר, ואני אכתוב לו שיר הלל שונראי.
אבל שונרא, כמו שונרא, לא יכול גם בלי איזו שריטה קטנה.
אזהרה: מי שיקרא את זה לא ייסע בזמן, אבל מחוגי הזמן יעשו עליו סיבוב.
ועוד אחת: כנראה רק חייזרים לא קראו את הספר, אבל בכל זאת אזהיר שיש פה קלקלנים.

אף פעם לא קראתי מדע בדיוני, וגם לא את האחות הקטנה והנודניקית שלו הפנטזיה.
ואולי הפנטזיה היא רק אחות חורגת או סתם איזו בת דוד נדחפת. אולי היא בכלל שיבוט מקולקל שיצא משליטה. לא יודעת, אני שומרת מרחק מכל המשפחה.
אין לי דימיון ללא גבולות. צר דימיוני כרדיוס מחוגי שעון שמסתובבים בכיוון השעון בקצב של שנייה בכל שנייה.

אז לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, עשיתי לעצמי הכנה, כמעט מדיטציה אפילו.
דאג וטוני ממנהרת הזמן. הם טיילו בזמן. זוכרת? גדלת עליהם. תחשבי על דאג וטוני.
ובנג׳מין באטן. זוכרת שהיית צריכה טישיו בסוף הסרט? ושהוא השאיר אותך נוגה ומהורהרת. אז גם לבנג'מין היה טיול בזמן. טיול הפוך, אבל טיול.
אז יש את דאג וטוני ואת בנג׳מין באטן.
אה, וגם מרטי מקפליי.
ואפקט הפרפר שהיה חתיכת מסע אקסטרימי בזמן. מה זה אקסטרמי? אקסטרימי על אקסטזי.
טיול בזמן. מה כל כך מסובך בזה?
עכשיו הבנאדם פה, כלומר בעכשיו. ובעוד רגע הוא פה, או שם, אבל באתמול. או במחר.
קל ופשוט.
אז זהו, שלא.

את תחילת הקריאה אני יכולה להקביל לנהיגה ברכב. רכב חדש מהניילונים.
ההתחלה הייתה מבטיחה. הרכב התניע חלק ויצא לדרך.
פתאום הוא התחיל להשמיע קולות מאמץ מוזרים.
התעלמתי.
ואז התווספו חירחורים ושיעולים והבהובי מסך היסטריים ״חשב מסלול מחדש!"
לא, עוד לא.
אבל הרכב יצא משליטה ופקד עלי "נטוש מיד! הפעל כיסא מפלט!".
ניסיתי לייצב את המכונה המשוגעת עד שהועפתי החוצה בחבטה אדירה.

רוצה לומר, ההתחלה הייתה לי קשה.
להנרי היו כל כך הרבה מופעים, בכל כך הרבה זמנים וכל כך הרבה גילאים. ועוד לפני שהגעתי להנרי השמיני כבר הייתי מבולבלת.
אז הגעתי לעמוד 70 ועצרתי. עשיתי רוורס והתחלתי מחדש. והיה בסדר. הקפיצות בזמן עברו ללא זעזועים.
עצה למי שמתקשה בקריאה: עמודים 66-70 הם המפתח להבנת הרעיון. ואז כדאי לחזור להתחלה והקריאה תהיה לא מגומגמת.

אבל מה הטעם לנסוע בזמן אם אתה לא יכול לשנות אותו?
זה כמו להכניס אותי לחנות ענק של ממתקים עם מאזן קלורי אפס, אבל עם מסקינטייפ שחוסם לי את הפה.
אבל אולי לא.
לו הייתי מקבלת הצעה להיות נוסעת בזמן, אני חושבת שהייתי לוקחת אותה. סקרנות היא תכונה אנושית חשובה. היא הובילה להמצאות משנות חיים, משנות עולם. אבל הסקרנות גם הרגה את החתול.

את הנרי דטאמבל לא שאלו אם הוא רוצה להיות נוסע בזמן.
הנרי דטאמבל הוא אל"ז. אדם עם ליקוי זמן.
הוא נוסע בזמן ונוחת בכל תחנה עם עורו לגופו בלבד. עירום.
קלייר אבשייר בת 6 כשהיא פוגשת את הנרי לראשונה. הוא בן 36.
עד שימלאו לקלייר 18, היא תיפגש עם הנרי פעמים רבות.
הוא יגיע מן העתיד שבו הוא וקלייר נשואים, וקלייר הקטנה תהיה תחנה קבועה בנסיעותיו בזמן.
כשהנרי בן 28 וקלייר בת 20, הם נפגשים לראשונה בהווה של שניהם.
קלייר מכירה את הנרי. היא העבירה את ילדותה ונעוריה בציפייה לביקוריו.
הנרי לא מכיר את קלייר, כי נסיעותיו בזמן אליה עדיין לא התחילו.
מבחינתו זו פגישה ראשונה. מבחינתה זהו בעלה לעתיד.


אני לא יודעת אם במדע בידיוני הכל חוקי או שאין בכלל חוקים.
אבל זה תירוץ מצוין כדי ששונרא יתחיל לשרוט.

מילא שהנרי נוסע בזמן אבל הוא גם משכפל את עצמו ולא תמיד היה ברור לי מיהו ההנרי הנוסע ומיהו ההנרי של ההווה כי שניהם פונים אל עצמם השני בשם... ובכן, הנרי.
וכשהנרי בן ה-15 נסע בזמן ופגש את הנרי בן ה-15, אז כבר ממש רציתי לצרוח עליו, "תגיד, שמעת על 'אדם בתוך עצמו הוא גר'? כן? אז למה יצאת?!" אבל לא ידעתי על איזה הנרי אני צריכה לצרוח אז נאלצתי לעשות שינויים בהרגלי הצריחה ובמקום זה המשכתי לצרוך. את הספר.

לא ברור האם ליקוי הזמן של הנרי הוא סוד ולא ברור מי זכאי לדעת עליו ומי לא. מנהל הספריה שבה הנרי עובד, למשל, לא יודע, מה שאילץ את הנרי להתפתל לא רק בזמן אלא גם בהסברים. אני לא מכירה הרבה בוסים שמאפשרים לעובדיהם להופיע בעירום, בעבודה, אלא אם כן הם מצילים בחוף נודיסטים.

רגע לפני החתונה של הנרי וקלייר, הנרי של ההווה יצא לנסיעה בזמן, והנרי של העתיד בדיוק הגיע. מישהו היה צריך להיות החתן, אז הנרי של העתיד נכנס לנעלי ההנרי של ההווה. למזלו, המידה התאימה בול.
אז במקום שהחתן יהיה הנרי צעיר עם שיער שחור קצר, החתן היה הנרי מבוגר יותר עם שיער מלח-פלפל ארוך. ובכל זאת, לא נרשמו השתאות ומבטים נבוכים בקרב הקהל. אולי הם פשוט חשבו שהפחד מפני מוסד הנישואים גרם לשערו להלבין בין לילה? אלא שעברה רק שעה מאז ראו אותו לאחרונה כבן תשחורת. טוב, לא חשוב.

אחד ממשפטי המפתח בחינוך ילדים הוא ״אל תדברו עם זרים״. נראה שהוריה של קלייר דילגו על השיעור הזה. קלייר בת השש נפגשת עם זר מבוגר ועירום בלב היער ושומרת את זה בסוד. לי זה נראה מופרך. וכל מי שחושב שזה לא, שינסה לדמיין את ילדתו הקטנה בגינה הציבורית עם גבר מבוגר ועירום שאומר לה שזה בסדר כי הוא בא מהעתיד.

המשפחה של קלייר די נעלמה באמצע הספר. אולי הנרי לקח אותם לאחת מנסיעותיו בזמן והם לא מצאו את הדרך חזרה.

במסעותיו בזמן, הנרי אף פעם לא נחת על פסי רכבת שנייה לפני שהיא מגיעה, או בבריכת תנינים, או בחדר האוכל של כלא גברים שמור במיוחד. כשהוא עירום, להזכירכם. אז אולי בגלל שהסיכון נחסך ממנו בכל מסעותיו, כשהוא כבר חטף את זה, הוא חטף את זה חזק וקטלני.

אודרי ניפנגר לא המציאה את הנסיעה בזמן, אבל היא הצליחה להנדס לתוכה את רכיב הרגש.
והנה ראייה אחת.

שנת 1984
הנרי בן 36, קלייר בת 12
שיחה על אשתו בהווה שממנו הוא הגיע (עמ' 71-72)

"היא דואגת לך?"
"כן," אני אומר ברוך. "היא דואגת." אני תוהה מה קלייר עושה עכשיו, ב-1999. אולי היא עדיין ישנה. אולי היא לא תשים לב שנסעתי.
"אתה אוהב אותה?"
"מאוד," אני לוחש. אנחנו שוכבים בדממה זה לצד זה, מביטים בעצים המתנדנדים, בציפורים, בשמיים. אני שומע צליל עמום של משיכה באף, וכשאני מציץ בקלייר אני נדהם לראות דמעות במורד פניה לכיוון האוזניים. אני מתיישב ורוכן אליה. "מה קרה, קלייר?" היא רק מנענעת את הראש שלה קדימה ואחורה ומצמידה את שפתיה. אני מלטף את שערה, ומרים אותה לישיבה, ועוטף אותה בידי. היא ילדה, ויחד עם זה היא לא. "מה קרה?"
זה יוצא כל כך בשקט שאני נאלץ לבקש ממנה לחזור על זה: "פשוט חשבתי שאולי אתה נשוי לי."

ורציתי להזיז את הנרי הצידה קצת, כדי שגם אני אוכל לחבק את קלייר.

אודרי ניפנגר הכניסה גם אליטיסטיות יומרנית ומתפלצנת, אבל לדעתי היא עדיין שוחה בביצה של הקיטש האמריקאי המוכר והאהוב.
אני תוהה, אנשים באמת מדברים ככה?

שנת 2006
קלייר בת 35
שיחה קלילה במטבח בין קלייר לחברתה המעצבנת שאריס (עמ' 432-433)

היא מחייכת. "זה היה הטריפ שלי כשהייתי קטנה. רציתי להיות יפהפייה כשאגדל."
אני צוחקת. "אבל לא הצלחת להגשים את זה, אז נהיית אמנית."
"פגשתי את גומז והבנתי שאף אחד לא יצליח להפיל את מערכת ההפעלה הבורגנית קפיטליסטית שוביניסטית שיתופית על ידי סלסול השיער שלו."
(וזה ממשיך...)
"אז על מה את עובדת?" אני שואלת אותה.
"וירוסים במחשב כאמנות."
"אוווווה" אוי לא. "זה לא בעייתי מבחינת החוק?"
"ובכן, לא. אני רק מעצבת אותם, אחר כך אני מציירת את הקוד על הקנבס, ואז אני מראה. אני לא מכניסה אותם לרשת."
"אבל מישהו יכול."
"בטח." שאריס מחייכת ברשעות. "אני מקווה שיכניסו. גומז לועג, אבל חלק מהציורים הקטנים יכולים לגרום אי נוחות רצינית לבנק העולמי ולביל גייטס ולממזרים שמייצרים כספומטים."
"טוב, בהצלחה. מתי התערוכה?"
"מאי. אני אשלח לך הזמנה."
"כן, כשאני אקבל אותה אני אמיר את הרכוש שלנו בזהב ואצבור מים בבקבוקים."

וכל מה שרציתי לומר לה זה: באמא שלך, שאריס?
נחשי איפה אני לא אהיה במאי 2007.

"אמא אומרת שככה אנשים. כשקשה להם לגמור, הם מושכים את הסופים."
יכולתי להתלונן על אורכו של הספר ועל כך שישנם אירועים שאפשר היה לוותר עליהם, אבל בהתחשב באורך הסקירה שלי זו תהיה חוצפה לדבר על עריכה וקיצוצים.
אז אני לא אתלונן. אבל קדם הלידה של אלבה היה כל כך ארוך, אז קיוויתי שבתור פיצוי, אם הם כבר בשיקגו, והם בדרך לבית חולים, אולי הם יגיעו בסוף לאי.אר של ד"ר מארק גרין.

ומשהו קטן וארסי לפני סיום.
שני פריטים שלא מומלץ שיהיו בארון הספרים והתקליטים של הנרי וקלייר:
כל הזמן את אשתי / שלמה ארצי (הנרי)
כל הזמן אשתו / לאה רבין (קלייר)

ובשורה התחתונה בהחלט.
גם חמישה כוכבים נוצצים וזוהרים. וגם קניתי את הספר.

תלונות על אורך המגילה אפשר להשאיר אצל שומר הזמן בלובי ליד המעליות.
נ.ב
תודה ל-Isabella שבזכות הביקורת שהיא כתבה רציתי לקרוא את הספר.

רבים כתבו לפני - מדובר ברעיון ייחודי ובספר חווייתי, הגם שמאוד לא ריאליסטי, שמציג סיפור מסע בזמן באופן שונה משמעותית מהסיפורים הקלאסיים על מסע בזמן מסאגת המדע הבדיוני.

אבל... יש כמה קטעים שלפחות לי צרמו מאוד, ועוררו תהיות למה הסופרת התעקשה לשלב אותם בעלילה (כולל ספוילרים):


כל הקטע עם גומז והאובססיה שלו לקלייר ממש לא במקום.
יש הגזמה כללית בההאדרה של קלייר וההדגשה החוזרת עד כמה היא האשה המושלמת: יפייפיה מדהימה (וחטובה), חכמה ומוכשרת שמצליחה בכל דבר שנוגעת בו וכמובן - באה ממשפחה עשירה ומסודרת באופן שלא צריכה לעבוד לפרנסתה.
אבל ההגזמה האמיתית היא שאפילו החברה הכי טובה שלה מגלה הבנה לכך שגומז שהופך בהמשך לבעלה ואב ילדיה מאוהב בקלייר וחיה עם זה בשלום, כשהשיא שמתבטא בשיחה גלויה בין שאריס להנרי בה היא מבקשת מהנרי "תגיד לי שקלייר לא רוצה את גומז" - זה מבחינתי הדבר הכי לא ריאליסטי בסיפור הזה.


עוד קטע שלא הצלחתי להבין זה למה היה כל כך חשוב לסופרת שהנרי יהיה יהודי שמתעלם מהעובדה שהוא יהודי, ולהדגיש את זה בהזדמנויות מאוד ספציפיות.
אורח חייו של הנרי לא יהודי להחריד (מוקפד גם פירוט רב לאוכל המאוד לא כשר שאוכל בהזדמנויות שונות), במיוחד כשההדגשה קשורה ספציפית לציון העובדה שאמא שלו, שמאוזכרת בתור ז"ל בכל שלב, הייתה יהודיה.
לא הצלחתי להבין למה מודגש כל כך הפרט הזה שאין לו שום תרומה לעלילה ולהפך - קלייר קתולית, ובכל זאת היא, הוריה והכומר שלה לא מתייחסים בכלל לעובדה שהנרי למעשה יהודי. נראה גם שלא קיים שלב בו הנרי משתף אותה בעובדה שהוא יהודי, הנושא נחשף כשאמא של קלייר מציינת שאמו הייתה יהודיה ופתאום קולטת מה זה אומר - אבל בהקשר של כך שהגישה לו חזיר, לא בהקשר של "הבת הקתולית שלי בזוגיות עם יהודי", וקלייר עצמה בכלל לא מתייחסת לזה.

לחלוטין הסיפור שהשפיע עליי יותר מכל ספר אחר שאי פעם קראתי.
הפעם הראשונה שלי איתו היתה בהחבא, אני בת 14 וקצת, הספר שנאסר עליי לקרוא כיוון שהוא "לא תואם את גילי" מונח על השידה לצד המיטה של ההורים שלי. אני נכנסת לחדר במקרה, רואה אותו שם, כאילו חיכה רק לי, ושוקעת בתוך המילים במשך שלוש שעות רצופות.
מאז, קראתי את הספר בעברית לפחות שלוש פעמים ובאנגלית פעמיים. את הסרט ראיתי היום בפעם השלישית. בתור בחורה שלא קל לה להתמיד לגבי שום דבר או אף אחד, בטח שלא דברים שנשארו ויישארו בדיוק כפי שהיו, זה אומר המון. על המדף בארון הספרים שלי מונחים כמעט תמיד שני העותקים, בעברית ובאנגלית, זה ליד זה, מחכים לזמן בו אחליט לקררוא אותם שוב, או שיבוא מישהו שארגיש שאני לא אתן לו ללכת בלי הספר הזה ביד.

לחלוטין הסיפור שהשפיע עליי יותר מכל סיפור אחר שאי פעם קראתי.
שגרם לי לתהות לגבי אהבה, האם היא באמת חזקה עד כדי כך שתוכל להחזיק גם ממרחק שנים וקילומטרים ומפגשים בנקודות זמן אקראיות תודות למזל בלבד. מעין מוטיבציה לעתיד, לאמור שכל דבר, כל מרחק וזמן של התרחקות יכולים להיות אפשריים. שהרי בחיים שלנו יש ודאות, רוב הזמן. אנשים לא נעלמים בדרך כלל בלי סיבה. אנשים יודעים מתי ילכו ומתי יחזרו, וגם אם זה הרבה זמן, זה לפחות יקרה כמעט ודאי, זה לפחות קיים, במרחק כלשהו ובזמן זהה לגמרי.

לחלוטין הסיפור שהשפיע עליי יותר מכל סיפור אחר שאי פעם קראתי.
שכל מי ששאל להמלצה ספרותית ממני קיבל אותו מודגש בפסגת הרשימה, בתוספת כמה סימני קריאה להבהרה. שבכיתי, בכל פעם, שקראתי את הספר. את הסוף, שהוא סוף. והוא יפה, יפה כל כך. ממש סערת רגשות כאילו שחייתי וכרעתי ברך ליד הנרי המכוסה בשמיכה בערב השנה החדשה. של להוריד את הספר ולהבין שזהו, של ללכת בבית עם מבט מוזר ולענות על השאלה המודאגת של האמא הפולנייה ב"אשתו של הנוסע בזמן", ולקבל בחזרה תשובה של "עוד פעם?"

ספר שקצוות האצבעות שלך נשארות טבולות בו גם אחרי שסיימת את הקריאה, זהו ספר טוב.