ביקורת ספרותית על אֲמִילַם מאת הילה ארזי-חטאב
ספר בסדר

---

ספר מוזר. כתיבה יפהפיה.

הספר מתחיל איטי מאוד, נמרח ונמרח.

בהמשך זורם קצת יותר.

חייהן של לאה ובתה נועה מסתובבים במעגלים סביב עצמן. למרות שלאה היא מורה לספרות, אשתמש בדימוי מתחום המתמטיקה: המעגלים כמעט אף פעם לא משיקים. בטח שלא חופפים.

לאה שקועה בבעיות שלה וכמעט לא מתעניינת בחייהן של שתי הבנות שלה. רוב הזמן היא אפילו לא יודעת איפה הן. זה לא כל כך מובן בהתחשב בכך שמדובר בילדות בנות 11 ו-4 שדווקא צריכות אותה מאוד. צר לי, אבל איזה בעיות שלא יהיו לך, הילדים תמיד צריכים לבוא במקום הראשון, קלישאתי ככל שזה נשמע.

נועה ילדה בת 11, טבעי יותר שתהיה מרוכזת בעצמה ובבעיות שלה. מטרתה למנוע בכל מחיר את הגעתם של בני הדודה של אמה מפריז. בני הדודה יגיעו לארץ כאשר סבתה אלזה תהיה לקראת הסוף, ולכן היא צריכה לדחות את הסוף הזה כמה שיותר. לשם כך היא נוקטת בתוכנית א', תוכנית ב', תוכנית ג' וכן הלאה. בתוכניות אלה היא מסתובבת לבדה (או עם חבר בן גילה) ברחבי ירושלים, ואמה לאה אינה יודעת, וגם לא ממש מעניין אותה, איפה היא.

הסיבה לכך שנועה לא רוצה שבני הדודה יגיעו מפריז לא מפורטת בכריכה האחורית, אבל היא מתבררת בשלב די מוקדם בספר אז זה לא בדיוק ספוילר: אחד מבני הדודה (היא אפילו לא בטוחה מי מהם) ביצע בה מעשים מגונים בביקורם הקודם בארץ.

מעבר למידע העובדתי הזה, אין כמעט התייחסות לנושא הכאוב והחשוב הזה. נראה כאילו הוא הוכנס לספר רק כדי להוות מניע למעשים של נועה, ולא כדי להיות פתח לדיון אמיתי בנושא.

הקטע המרגש והנוגע ביותר בסיפור הוא ההתייחסות לכאבה של לאה כאחות שכולה, שמסופר מעדות שמועה מדרגה שלישית - נועה מספרת לאלזה מתוך פנקסים שהיא מצאה או כתבה מסיפורים שסיפר לה אבא שלה. דווקא בנושא הזה נראה שהמחברת אולי מבינה (לא מכירה את הביוגרפיה שלה אז לא יודעת אם מכלי ראשון או מחקירת הנושא).

בכל זאת גם זה לא מסביר את ההתנהגויות של לאה, ואיך במהלך שבוע ימים היא מצליחה לראות את נועה למשך 5 דקות בערך, ולדבר איתה אפילו פחות.

מובן שנועה לא מסוגלת לספר לאימא שלה על הדבר הנורא שקרה לה, כי לבת קל מאוד להרגיש כשאימא שלה עסוקה בעניינים אחרים ולא פנויה אליה נפשית או מעשית.

סוף הסיפור לא קשור לכלום, לא פותר כלום, נרמז שחלק מהסודות מתגלים, אבל מה קרה בהמשך נשאר לנו רק לנחש.

העלילה, אם כך, קצת מופרכת. יחד עם זאת הכתיבה באמת יפה מאוד, הספר לא ארוך ושווה להחזיק מעמד בחלקים הפחות זורמים (שלא לומר משעממים), כדי להנות ממנה.

» ביקורות נוספות של מיכל
» ביקורות נוספות על אֲמִילַם