• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

מאת ג'ורג' אורוול

הביקורת של עומרי

תמונה של עומרי
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

מאת ג'ורג' אורוול

הביקורת של עומרי

תמונה של עומרי
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2003
סדרה:ספריה לעם - קלאסיקה #154
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
ohad
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 12 שנים

“למרות שהספר פוליטי וביקורתי כלפי שלטון זה או אחר, ניתן לראות בו ( לפי דעתי ), בתוך הפוליטיקה והביקור”

50/121
ביקורות על 1984 [מהדורת 2003]
הבאה
הנסיך הקטן
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•1 דקות קריאה

יצירת מופת, הרבה חוקרים בדקו מה הופך יצירה ליצירת מופת, האמת שאין תשובה, לא בדקתי אפילו מחקר אחד בנושא אבל אני מניח שכתוב שם משהו על הטמעה ועל כניסה לאיזשהו היכל תהילה תרבותי כזה או אחר. הבדיחה המשודרת היום בטלוזיה שהופכת להיות שגורה במחשבות ישראלים רבים היא הוכחה ניצחת לכך שבסך הכל צוחקים לנו בפנים, האח הגדול שמחלק משימות שבועיות אינו אלה בדיחה על חשבוננו, העבד הקומוניסטי העבד הקפיטליסקי, או סתם העבד של אייפון, נחשב עבד, עכשיו, זה לא שזה רע..זה לא שזה טוב, זה פשוט שם, הספר הזה מדהים בהשלמה שלו הבנת המצב ליסודו מה שהופך לחזיון מבעית של המציאות העכשווית, לונדון של המאה ה-21 עונה על התיאור של אורוול, המלחמות דומות,, והעם נשאר אותו הדבר, כבוי, נע רק מכוח האינרציה ואפילו מאס מלחכות לתשובה.., וזה עוד בשנת 1984, חכו תראו מה שיקרה ב2011

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Hope
Hope
תמונה של דוד
דוד
E
E Dagger
תמונה של שין שין
שין שין
ה
הקיסרית הילדותית
5קוראים|גיל ממוצע42|80%נשים

על המבקר

תמונה של עומרי

עומרי

ותיק
חבר מזה 14 שנים
57 ביקורות•4 נבחרות•503 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של עומרי
עומרי
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות57
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבל503
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית18ספרות מתורגמת17מתח ריגול והרפתקאות7

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של עומרי

ספרים מחוקים

ספרים מחוקים

חיים וייס

לפני הרבה שנים הייתי עובד כשומר לילה במלון, המטרה המרכזית בעבודה הייתה להישאר ער , כדי לא להחמיץ את המטרה הייתי קורא, אחרי כמה שנים בעבודה ככל הנראה בשנה שהתגלתה בדיעבד כשנתי האחרונה במקום העבודה הנפלא הזה, גיליתי עותק בלוי שלי "פיתוי" מאת רם אורן, מונח שם בעמדה ליד הקבלה,( לא אל דאגה , לא טעיתי בביקרות הספר, אני מבטיח שיש כאן נקודה שאני מנסה להעביר).
לקחתי את הספר המהולל משנות התשעים לידי וקראתי אותו ב 2 משמרות, אולי 3 , כשסיימתי הבנתי את מה שהייתי צריך להבין עם הקריאה, שכבר קראתי אותו, יכול להיות שיותר מפעם אחת, ניסיתי להבין מתי קראתי אותו ובמחשבה מדיטטיבית עצמאית הבנתי שקראתי אותו בתיכון, וקראתי אותו בתחילת העבודה במלון, זאת אומרת 3 פעמים סך הכל! ולא זכרתי!
זה הטריף אותי לגמרי, היה זה גם היום שהחלטתי להשקיע את כל האנרגיה שלי בכתיבת רשימת הספרים שקראתי מהילדות ועד היום, הרשימה זאת מן הסתם מתארכת עוד גם בימים אלה.
הבושה הגדולה עבורי הייתה היא שלא רק שלא זכרתי שכבר קראתי, אלא העובדה שהייתי זקוק לחתום נוסף של קריאה על מנת להבין את זה!, לא סימני זיכרון, לא בילבול עמום, פשוט מחיקה של העלילה מראשי.
כיצד ספר מצליח לא להשאיר חותם?
ועכשיו לעיקר, למה הסיפור הטרחני שלי קשור ל"ספרים מחוקים" ?
ספרו הקצר, כמעט כמו מזון מהיר לקוראים מיומנים של חיים וייס נותן לנו זווית שככל הנראה כבר נשמעה, עלילות סיפורים שאולי כבר סופרו, בבתים של אחרים, בשיחות בבתי קפה, אולי אפילו כמעט כמן ציזבט ירושלמי מקורי שהשאיר רושם.
בספר נוכחים משוגעי ירושלים וגם אלו הנורמאלים, טיפוסים טובים מעניינים ועמוקים ובתוך זה, ישנה התחושה שלא קיבלתי מהדוגמה שהבאתי מהספר שמצאתי במלון.
במשך כל הקריאה חזרה אצלי השאלה "רגע, לא קראתי את זה פעם?" אני שואל את עצמי גם כעת, האם בליל הסיפורים ששמתי בילדותי ונעורי בירושלים התגבשו לכדי זיכרון ערפילי שהיו עתידים להתגבש בספר הזה שאפגוש אי שם בעשור הרביעי לחיי?
אני לא יכול לענות על השאלה הזו. אני רק מקווה שאני אצליח לזכור, שהספר הזה השאיר את החותם המוכר, זה שגורם לי לא לקורא בשנית, בנתיים אני זוכר, אני מקווה שזה לא ימחק.

לפני 10 חודשים•עומרי
לכתוב כמו אלוהים

לכתוב כמו אלוהים

אשר קרביץ

הייתי לפעמים קצת רוצה להיות אדיר הזה מהספר, שהוא אולי גם קצת אשר קרביץ במסווה, (ככה אמרו לי בסוד, אולי רק בשביל ללכלכך?) מה זה כזה? גבר, שנון, הגון מחוזר ומחזר, קצת אמן מיוסר אבל גם מספיק מצליח כדי לא להראות את זה, מביט במבט זעוף אבל משכיל ומהונהן ממרפסת הדירה השווה במערב ירושלים (אני לא בטוח איזו שכונה, אולי בית הכרם? ככל הנראה מהשכונות החילוניות האחרונות?)
למרות האישיות המעוררת קנאה של הגיבור, אני מודה שהסיפור מתחיל מצויין , ממשיך מעולה ואז לקראת הסוף פשוט נהרס, זה לא ספויילר נכון?
יכול להיות שמתוך מותחן ארס-פואטי מה שנותר זו רק השינונות החלקלקה, מעט מאוד תהיות והמון קצוות לא פרומים וזה מה שהטריד אותי, יכול להיות שזאת הציפייה לספר מעולה אחרי שהוא עובד לסדרה (שהתעקשתי לא לראות), ויכול להיות שאני פשוט כבר לא בקטע של ספרי בלשים.
בטח לא ישראליים.
הספר הזה שיצא מסביב למגיפת הקורונה נתן לקוראים המון מחשבות טובות על חיים אחרים ללא סגרים וללא מסיכות ברכבת וזה אולי היה הגורם להצלחתו, אולי גם המוניטין הלא רע בכלל של הסופר הוא זה שנתן את אות השבח להצלחה.
אני לצערי לא הצלחתי להנות ממנו כפי שציפיתי
כנראה שהתבגרתי, אולי בכל זאת אני הופף קצת לאדיר יקירנו, נתראה בדפים.

לפני 10 חודשים•עומרי
הולדת ונוס

הולדת ונוס

שרה דוננט

מי פעם אני מצליח להשיג את המטרה שהצבתי לעצמי לפי 12 שנים ולהעלות לכאן לביקורת כל ספר שקראתי.
אני לא מצליח.
אחרי שייחלתי פה לסדר עדיפויות טוב יותר אתייחס קצת לספר הזה.
ובכן זהו ספר ישן, מהז'אנר "הויקיפדי" (שם שלא המצאתי) שנולד סביב "צופן דה וינצ'י" ודומיו.
המתריסים נגדי יקראו לזה "רומן תקופתי" אבל זהו לא רומן ולא תקופתי, כאן עלי לציין בפירוש שיכול להיות שאם אתם קשורים לזן האנשים שקוראים ספרים על פי ביקורות שקראתם פה עליכם להספיק
יכול להיות שבשטף הדברים אחשוף כאן כמה חלקים מהעלילה אבל מוסיף שזה לא יהיה דבר שיגרום לעלילה להתבהר אם טרם סיימתם לקרוא.

נתחיל עם שם הכותר, הרמז לציורו המפורסם של בוטצ'לי לא קשור לסיפור, וכאן גם מתחילה האכזבה, מה שמשך אותי בכותרת זה אולי חשיפת נדבכים מעניינים או מומצאים מאותה יצירת מופת רנסנסית, ובכן, כלום, ונוס מוזכרת, וגם בוטצ'לי ואין קשר בניהם, וגם הקשר לסיפור מקרי בהחלט.
חבל.

למרות שהסיפור עוסק בתקופת הרנסנס ומביאה כמו עובדות טובות (שוב, זה הז'אנר הויקיפדי) הדמיות מתנהגות כאילו נלקחו מפרבר אמריקאי בן זמננו, לפעמים אפילו ההתנהגות שלהם מזכירה קצת את אחת העונות של "היפים והאמיצים" (מישהו אמר פרק 8562?)
הילדים קמים מהשולחן, נערה סוררת שגונבת את הכרכרה, באמת? עוד שנייה יקרקעו אותה, משתמשים בכלל בעונש הזה היום?

החלק המביך ביותר בסיפור לדעתי לא מסתכם באמינות הנמוכה של התנהגות הדמיות, אלה בעובדה המעוררת רחמים של הכנסת עובדות היסטוריות מאולצות לתוך העלילה, כמעט ללא שירות עלילתי ורמז
אז יש את הקטע שהצרפתים משתלטים על הרפובליקה ,אוקי זה ברקע נניח, משפיע על בניית הדמיות, ואת הקטע שהנערה המרכזית הופכת לנזירה, טוב בסדר זה בהחלט אפשרי תקופתית, אבל מכאן לגלות שהיא עשתה סטוץ עם גודל האומנים של כל הזמנים? נו באמת! זה עלבון לאינטליגנציה של הקורא.

מי לא אהב את פורסט גאמפ, איך הוא מסתובב בסרט שלו ואיכשהו נכנס לכל סצנה היסטורית, אבל זה איכשהו מעורבב עם עלילה, אפקטים, מתח.

מה שממש לא נכון להולדת ונוס
אם מצאתם את הספר הזה בתחנת האוטובוס , כמוני, וזה סביר להניח המקום היחיד שתוכלו להשיג אותו כמי הוא משנת 2005 ובינוני למדי, תעשו לעצכם טובה ותקראו אותו ממש לפני הנסיעה שלכם לפירנצה, זה יגרום לכם קצת להרגיש טוב עם תופעת "תיירות היתר" שאתם חלק ממנה.

גם אני לפעמים מדמיין איך זה לצאת מצדפה
הספר לא עזר לי להגשים את הפנטזיה
אולי יום אחד

לפני שנתיים•עומרי
המקווה האחרון בסיביר

המקווה האחרון בסיביר

אשכול נבו

באתרי אינטרנט המשמשים כלוחות מודעות למציאת דירה, עבודה,או איזו מכונית יד שנייה, ישנה אפשרות נחמדה: בתשלום נוסף, תוכל "להקפיץ" את המודעה על מנת שהקונים/השוכרים יראו את מודעתך לפני כולם.
חשבתי לעצמי, כמה יהיה נחמד אם אפשר יהיה "להקפיץ" ספר מסויים חזרה לתודעה בעזרת האתר הנהדר שלנו, ובאותה הזדמנות, אני יכול "להקפיץ" כך גם את עצמי חזרה לתוכן בסימניה, כי למרות שקראתי לאחרונה כמה ספרים, לא כתבתי ביקורת אחת במשך שנים! (כך הופתעתי)

הספר הראשון שחשבתי עליו ככזה שמגיעה לו הקפצה הוא ספרו של אשכול נבו, שקצת נחמץ לי הלב לראות שהביקורת האחרונה שנכתבה עליו הייתה בשנת 2016, התבאסתי, אבל גם הבנתי שכזה עולם הקריאה, הספרים מתחלפים כמו סרטונים מצחיקים עם כלבים ביו טיוב, ולאחרונה זה מחמיר, ספרים יורדים מהתודעה מהר, לא נקראים בשנית, נשכחים, ומוצאים עצמם על ספסל ברחוב "בצלאל" לצד בריטניקה לנוער משנת 1996.

למה אני כותב את כל זה? כשקראתי את הספר התחושה שלי הייתה זה שאשכול נבו מנסה ליצור כאן ספר קאנוני, מן סוג של "המאהב" (א.ב יהושוע), עם ביקורת אמיתית, אבל כזאת מפותלת , שיש בה גם רמזים בוהקים, והפעם דווקא על על זהות ישראלית חדשה, עלייה רוסית בולטת, פוליטיקה מקומית זולה , ואכזבה הומוריסטית כזו על הרעיון הציוני החדש כולו, שמנוהל כמעט כולו מהגולה במן ציר מוזר כזה של תורמים עשירים מארצות הברית לבין חיילים קרביים שמתפאננים להם במכולה ממוזגת עם פליסטיישן במוצב צפוני.

הבנתי את הכוונה, לפחות אני חושב ככה. אך עם זאת, בתוך הכוונות הנפלאות של הסופר מצאתי את עצמי מהנהן בכוח ומחייך בין סצנה לסצנה כאומר "אי אי אי..כמעט יצירה לבגרויות" אילו רק לא היה מנסה להפוך אתה הספר לאיזה מסמך שנון , עם דמיות סטראוטיופיות נוקשות, שכמעט לא עוברות אבולוציה, עלילה קצת פחות מגושמת,אולי זה היה קצת מצליח יותר.
זה מרגיש כאילו אשכול נבו הניח קאסט לריאטלי בתוך הספר והלביש עליהם עלילה שהיא לא פחות מנפלאה. הדמויות המאולצות עושות הכל כדי להרוס לו את זה.
ולא רק זה, הם חיים בעיר פריפיאלית מומצאת (אפשר להגיד מטאפורית?), צפויה, עם מזרחיים, מתנ"ס וראש עיר שמנשמן ואזרחים משועממים.
זאת לא ביקורת חברתית שנונה ומורמזת בספר, זה ספר מרוחק, מתאמץ. ו...מומלץ.

איך הטוויסט שלי? למרות הכל, עדיף לא לפספס את הספר הזה, גם אם הפעם האחרונה שנתקלתם בו הייתה ב2013 והחלטתם ללכת על "קתדרה על הים" (כבודה מונח) ולהשאיר את נבו לאחר כך.
למה?דווקא כי הספר הזה מפספס משהו, הוא מראה "חוסר" בנשיכה העדינה מדי שלו, ובזה הוא כל כך ישראלי, את חוסר השלמות הזה אי אפשר לחקות, הוא מצחיק וגם טיפה מעצבן, כמו מישהו שחותך אותך בתור, כמו הנימוס המוגזם של כולם בדיוטי פרי, ואשכול נבו יודע לכתוב על זה, כמו שהוא יודע לכתוב על גבריות ישראלית בין צבא להי טק (משאלה אחת ימינה) או על היהודי הנודד החדש בתצורת "הטיול אחרי צבא" (כפי שמופיע בנוילנד) ועכשיו הגיע הזמן לביקורת שמסכמת את המציאות הישראלית של נבו, קצת כמו מניפסט שמכיל את הכל, את הפוליטיקה הזולה, החוסר רשמיות, הממלכתיות המאולצת, הכור היתוך הכבוי, וכרגיל, נבו מסמן וי על העובדה הפשוטה שאף אחד, לאחרונה, עדיין לא כתב ספר מסוגנן על ישראליות, עלייה, ומרחב פריפריאלי מוקצן סטייל דימונה (לפי סדר אקראי), אשכול נבו עקף אותנו בתור בדרך לקופה, כרגיל, רק חבל שהוא עומד בקופה המהירה ויאלץ לכתוב על זה שוב , ובפעם הבאה ייבנה אץ המניפס שלו קצת יותר לאט.

לפני 6 שנים•עומרי
משאלה אחת ימינה

משאלה אחת ימינה

אשכול נבו

בחצי שנה האחרונה אני עד לתהליך קשה, שאולי לא הצלחתי להתמסר אליו נפשית עדיין, והוא תהליך ירידתם מהארץ של חלק ממכרי וחברי הטובים. כשבחדשות מדברים על ביטויים כמו "הגירה שלילית" ו"בריחת מוחות" אני נוגע במילים הללו כאילו היו אצטרובלים בהם שיחקתי עם חברי הטובים עוד שהיינו ביסודי, עוד לפני שנשאו בכינוי הגאה "יורדים".
זה די פשוט, וזה גם לא כל כך נורא כפי שזה נשמע, כל העוזבים גברים, אקדמאים , מצטיינים יש להוסיף, חלקם התחתנו מזה כבר עם אישה בעלת אזרחות זרה ונחשקת, ובניהם יש מי שנוסע לראיונות עבודה במשרדים נוצצים שכנראה יניבו פרי כבר השנה.
ההרגשה היא שנרדמתי בשמירה. כי מסתבר שאחרי תואר ישנו רק מקום אחד שאפשר להגיע אליו, רחוק, ובלי כרטיס הרב-קו. עם שאיפה לחד כיווניות.
נכון, לא כולם עוזבים אבל כאשר מדובר בחברי ילדות זה מרגיש קצת כמו הפעם ההיא שהמורה דורית שכחה אותי נעול בכיתה, בבוקר הטיול השנתי למערת הקמח (בטח היום היו מראיינים אותי לרפי רשף על זה).
כל הרגשות הצפים הללו הזכירו לי את הספר הזה שקראתי די מזמן, בתוכו אשכול נבו מגולל בהצלחה את סיפורם של כמה גברים, ישראלים כדרכו, רגישים שלא כדרכנו, ומכורי כדורגל- שלא כדרכי.
חברים אלו כמצופה מנבו, אמורים לייצג את כל מה שגבר ישראלי עלול לייצג לסוגיו: האחד רוחניק שמת לעוף מכאן, השני חוגג את הישראליות שלו מאוסטרליה, השלישי ראשו עדיין בצבא, הרביעי הוא מצליחן סדרתי. או שזה אותו אחד? לא חשוב, אבל זה באמת לא חשוב!
ההרגשה שאשכול מנסה להרכיב עבורנו ישראליות בכל מחיר מצליחה לעורר בי את הרגש שכל ישראלי עלול לקבל כשיפתח את עיתוני השבוע עם כותרות בסגנון : "איראן-יוקר מחיה-שמאל-ימין-מיסים-הכל כלול בבורגס". וזהו ההרגשה המהולה ברצון עז לארוז, או סתם לגרד בראש ולהיאנח בכבדות.
וזה בדיוק הספר הזה, אנחה אחת כבדה של הסיפור של כולנו, איך שכולנו נפגשנו בסוף התיכון, ואז בשחרור בבקו"ם, וכשניסינו לברוח נפגשנו שוב בדרום אמריקה, ואז נפגשנו עם כולם וחתמנו על צ'קים לחתונות, ולבריתות, והקערות לראש השנה. ואז ימי השבת השגרתיים שבהם אנחנו מנסים לברוח מכולם אבל פוגשים את כולם בספר "משאלה אחת ימינה". הצילו!!
מיהו הגבר הישראלי שאנחנו פוגשים כל פעם מחדש?
הישראלי של אשכול נבו לא דוחף, לא מקלל, מחזיק בדעות שמאלניות, סבלני, קרבי לשעבר, וגר בתל אביב או במקומות שמרגישים כמו עמק חפר. ללא ספק מישהו שלא בטוח שהייתי שמח לפגוש הרבה אחרי קריאת הספר.
אבל בואו נדבר קצת בשבחו של הסופר : אחרי שפגשנו את כולם בספר, אני כבר לא מרגיש שכולם יורדים מהארץ לתמיד. הרי זה נראה שבסוף נרד כולנו ונפגוש את כולם שם, במקום שבו כל המשאלות נעלמות באופק והופכות לספר אחד של ישראליות אחידה, אידאלית, מקוטלגת, מרתקת וזורמת. קצת כמו הספר הזה ואולי גם כמו כל השאר.
ולבסוף - שמישהו יאכל כבר את האבטיח האחרון שנשאר על הכריכה, אנחנו ישראלים, מה אתם דופקים חשבון?!

לפני 12 שנים•עומרי
אבדות

אבדות

מיכאל שיינפלד

בכל בית מלון, האידיאל המצוי הוא שתהיה מחלקה מסודרת העוסקת באבדות ומציאות. ברוב המקומות האחראי הבלעדי על נושא זה הוא קצין הביטחון של המלון. אני זוכר את ההרגשה הזאת בדיוק. מגיע לידי חפץ, תכשיט, לפעמים תיק, לפעמים ארנק עם כסף, ואז, תוך כדי נקיפות מצפון מתחיל תהליך הפשפוש, אם זה ארנק, פשוט מפזרים את הכול, בכרטיס האשראי יופיע בדרך כלל שמו של האורח שאיבד את הארנק כל מה שנותר זה להעלות את זה לחדר הרשום על שמו, במצלמה אבודה זה מסובך קצת יותר, צריך להסתכל בכרטיס הזיכרון, לנסות לזהות אם אולי נתקלתי בדמיות המצולמות על רקע מצדה, או העיר העתיקה.
כשמדובר בצעצוע או דובי שנמצא נטוש ומחויך אפשר לחפש ילדים בסביבה, בבתי מלון שבהם יש תיירים אין הרבה ילדים ואם הם קיימים הם עושים מספיק רעש המאפשר לאתרם.

האבדה המעניינת ביותר , וכך גם הנדירה ביותר תבוא בדרך כלל בצורת מחברת. הרבה אנשים, כך מסתבר, כותבים יומן מסע. לאחר שהייתי מוצא אחד כזה, הייתי מניח אותו על השולחן שבכניסה למלון למשך כמה ימים עד שמישהו שנכנס מזהה את זה ואוסף אותו ואולי משאיר איזה טיפ קטן. לעיתים רחוקות היה מופיע שם מייל או טלפון אשר היו מקצרים את התהליך. אבל בדרך כלל אחרי כמה ימים כשכל הקבוצות עוזבות הייתי פותח את היומן הזה, לוקח נשימה עמוקה, מסתכל לצדדים ומתחיל לקרוא כפושע.
כן אני יודע, זה פרטי, זה אסור, זה לא אתי. אבל אני מודה. זה מה שעשיתי, לא פעם ולא פעמים. אז מה היה שם?, טיוטות למכתבי אהבה, תיאורי נופים, רשימת קניות, רגשות, שרבוטים קטנים , כתב מסולסל של נערה מתבגרת , כתב מוקפד של כומר העולה לרגל, אותיות גדולות של ילד שהתרגש לרכב על גמל, פסוקים מהברית החדשה, מילים בעברית כתובות באותיות לטיניות ועוד המון אוצרות מסגנון זה.

כשפותחים את ספרו של שיינפלד אפשר לצפות למשהו דומה, או לפחות לרצות למצוא איזה יומן מסע. אך לרוב קורה הדבר הכי לא צפוי במחסן אבדות - השבת האבדה. מקרה די נדיר במציאות ההופך לפעולה כמעט שגרתית במחסן האבדות של הגיבור. כל אבדה והסיפור שלה מצליחה לפתוח ולסגור סיפור. למצוא פתרון, לעשות סוף לתעמולה. וגם לתרום בצורה כזאת או אחרת לעולמנו המוכר. לצערי לא הצליח שיינפלד להתמודד עם מחסן האבדות, להצליח לא לסור ממנו או לפחות להשתמש בכתיבה חלקית והרמזנית על הדברים אשר קורים מחוץ לו. כי האמת היא שמה שנחמד באבדה שהיא עדיין אבדה, שהיא פיסת חיים של מישהו שאפשר להנחיל עליה כל סיפור כל תעמולה, לדמיין למשל שהמצלמה שמצאתי היא של מרגל רוסי, לחשוב שאולי סיכת החולצה הזאת היא של לוחם ממלחמת העולם השנייה. שקית מלאה בכסף כשארית מעסקה בין אנשי עולם תחתון, אבל, אין יותר מאכזב מלגלות שהמצלמה הייתה שייכת לאיזו סוכנת נסיעות שכחנית שרק אולי מחבבת ספרי ריגול, וסיכת החולצה ממלחמת העולם נקנתה במדרחוב ב 10 שקלים וששקית הכסף שייכת לילד שפשוט איבד את קופסת משחק המונופול שלו.
זה בדיוק מה שהסופר עושה לאבדות החביבות שלו, הופך אותך לסופים טובים, לתקווה לעולם טוב יותר, משעמם יותר, ובטח לא לכזה שיכול להפוך את הרומן שלו למסעיר כמו שחדר אבדות אמיתי יכול להיות.

קוראי הספר אולי ימצאו סיפוקם בתיאורים המוקפדים של הדמיות, ובעלילה היחסית אמינה שעוסקת בסטודנט החביב שעומד במרכזו של הרומן, אבל מעבר לזה , סביר להניח שהספר הזה נחל פספוס קל, חדר אבדות הוא עשיר כל כך ובו יכולה להימצאות עלילה שלמה, שיינפלד לא סומך על זה וגם מי שיקרא את הספר לא סומך על זה, וכך, במקום לבלות לילה שלם במחסן אבדות מרתק, הקורא ימצא את עצמו מבלה לילה שלם בלמצוא את מה שהוא חיפש כל פעם מחדש. ללא שוטטות , אין אבדות. לפעמים אפשר לתת לקורא גם לחפש, בגלל זה אנחנו קוראים ספרים אחרי הכל, בטוח לא כדי שנמצא את הכול ברגע שנחפוץ. בכל זאת, את הספר הזה - לא כדאי לשכוח ברציף.

לפני 13 שנים•עומרי
מהלך לא מוצלח

מהלך לא מוצלח

לינווד ברקלי

לפעמים אני אומר לעצמי (טוב נו, ת-מ-י-ד אני אומר לעצמי) שאם אני פרנואיד זה לא אומר שלא רודפים אחרי. כן, אני חושף כאן פרט קטן על עצמי: אני מהאנשים המוזרים האלה שמסתכלים לכל עבר לפני שהם מקישים את המספר הסודי בכספומט, אני תמיד מחפש את מצלמות האבטחה בכל מקום שאני מגיע אליו, ולפעמים אני אפילו מושיט יד לאקדח הדמיוני שבחגורתי. כך שאולי הגיבורים של ברקלי הם אנשים שעלולים להיות דומים לי, אילו רק הייתי גר בפרבר שקט בחוף המזרחי.(ברקלי שכן של קובן או מה?)
אבל פראנואידים מספרי מתח לא כל כך דומים לי, כי פרנואידים בספרים הם דמיות קצת טיפשיות, הרי זה הכי הגיוני שרק להם הולכים לקרות כל הצרות ושהם הולכים לצאת מנצחים מכל אחת מהן.
כשהייתי בבית ספר חשבתי לעצמי שאם יום אחד איזה תסריטאי גאון יחליט פשוט להרוג את השוטר הבלתי מנוצח מ"מת לחיות", (ברוס ויליס), אזי תהיה לנו הפתעה בלתי רגילה. נכון, לא יהיו סרטי המשך, ואולי זאת תהיה קומדיה עצובה, אבל זה בטוח יהיה שווה לראות את כל הפרצופים המבולבלים בהוליווד כשהסרט יקבל את האוסקר בפעם הראשונה והאחרונה.
אבל מה שעוצר אותם בלוס אנג'לס מלעשות קולנוע כזה זה בדיוק מה שעוצר את ברקלי מלעשות ספרות כזאת, הוא חייב למכור. ולמכור הרבה. אני כמעט תמיד משפד על דפים אלו ספרות מתח ואז אני לא סולח לעצמי על זה, רק בגלל שאני בסך הכל מקבל חוויה מותחת , ואפילו מצחיקה, קצת כמו מת לחיות רק בלי הניינטינז (תודו שאף אחד לא ידע להתלבש אז) אז הפעם אני לא אעשה את זה, אודה שהספר הזה בהחלט מותח אפילו לא רק לטירוני ספרות מתח, ולצד הרמזים ישנם גם בדיחות, זה יהיה טוב מאוד אם הקורא ימנע ,באופן מושכל, מלחפש את הרמזים כי מעשה כזה יבטיח הנאה. אבל הבעיה היא עם ספרות מתח מסוג זה, זאת היא העובדה שהקוראים שלה לא יכולים שלא לתור אחר הרמזים, הם לא מסוגלים להפסיק. בדיוק כפי שברוס ויליס לא יכול פשוט להחליק באמבטיה ב"מת לחיות 6" ולתת לכנופיות הפשע להטיל אימתם על ניו יורק. Yippie-Kai-Yay

לפני 13 שנים•עומרי
זורבה או צ´רלס

זורבה או צ´רלס

מארק מקוי

פעם חשבתי שאני גבר. מארק מקוי מתעקש שאני לא. אבל האמת היא שאני מרגיש הרבה יותר גבר, והרבה יותר אמיץ(!) כאשר אני מצליח להודות בפה מלא שקראתי את הספר שלו. מה לעשות, גם גברים עושים טעיות. ,ואת זה הוא אומר!, עכשיו, זה לא שלא קראתי מעולם ספרים בסגנון של "המדריך-שישנה-לך-את-החיים-" קראתי, ולפעמים אפילו השתכנעתי,(וואו, אני מגלה פה אומץ לב של אביר) אבל לא היה עדיין ספר שגרם לי להפסיק לאלתר לקנות\לקרוא\להחזיק מתחת למיטה מדריכים דומים. ללא ספק מדובר כאן בספר שלא פחות מאשר מבייש את הז'אנר. כן כן, גם לספרי הדרכת חיים למיניהם מגיע מקום על מדף. אבל אצלי הם סיימו את הקדנציה - סופית.
אוקי, עכשיו כשהרחקתי כמה מהקוראים שבכל זאת התעניינו במדריך הזה ,הגיע הזמן להשתעשע קצת ברעיון של מיהו גבר?, על פי מארק מקוי גבר אמיתי הוא גבר בזבזן, ומטופח, עכשיו לא מטופח כמו בקהאם, מטופח אולי כמו סלין דיון, כאשר מוצרי הטיפוח הגבריים תופסים יותר שטח ממה ששולחן הכיור יכול להכיל, והרבה יותר ממה שבת זוגתך יכולה לשאת. מקוי גם מעז ללא בושה להמליץ על מוצרים מסוימים, אני יודע..אנחנו בעידן קשה, צריך לכתוב ספרים וגם להרוויח מהם, אבל ראבאק, כמות הפרסומות הסמויות בספר הזה יכולות להתחרות בערב הסופרבול האמריקאי.
מלבד זה, גבר עוסק במקצועות מאוד מסוימים, הוא חייב להיות בנקאי, ברוקר, סוכן CIA או מוסכניק,(עם כל הכבוד..,זה מזכיר קצת מישהו שתקוע בחלומות הניינטיז או אולי בסרט פורנוגרפי) לא משנה במה הגבר עוסק, אסור שתהיה לו הבנה באומנות, היסטוריה, ויש להודות שחוץ מהספר של מקוי אסור לו לקרוא כל ספר אחר, הוא לא אומר את זה מפורשות אבל ניתן להבין זאת מ"דוגמאות החיים" שמפזר עלינו הכותב. אחרי שגיליתי שאני לא גבר בגלל שאני יודע להבחין בין זרמי אומנות מקוי טוען שעלי לשאת אקדח, לא תודה אדוני.., את הכאב ראש הזה אני אשאיר לחברת כוח אדם, יאמר לזכותו שגבר אמתי צריך לדעת לנקות דג (סלחו לי על הסלמון הנקי שאני קונה) ולמצוץ צדפות בתאווה (אני מעדיף את הג'לי שלי בטעם תות.) ולהבין ביין, בעצם, רק ביין..או אומניות לחימה, לבחירתך. וכמובן גבר צריך להימנע מ: נאמנות, אוכל זול, רכיבת אופניים, גייז, שפיכה מוקדמת, שפיכה מאוחרת, מכוניות יד שנייה, תואר אקדמאי, עבודה משרדית, שולחן לשלושה, גלריות, מוזיאונים, קפריסין, נעלי בד, סנדלים, נהיגה ע"פ חוק, וכמו כן, הימנעות מההימנעות לעשן ובעיקר סיגרים,חשוב גם להימנע מחדשות, טיסות במחלקת תיירים, גברים לא ישראלים או אמריקאים, ומדע פופולארי.
אני חושב שאפילו לא השלמתי את כל הרשימה, לא נורא- זה גם ככה מיותר. אני נוטה להניח שכל ספר ,לצערי, ראוי לקריאה וביקורת, ובכל זאת אתקן את עצמי, לא רק שהספר הזה פוגע בז'אנר הלעוס גם ככה של מדריכי החיים הוא גם פוגע ומבייש את המין הגברי שהופך לרדוד וגס יותר ממה שאנחנו אפילו עלולים לחשוב. רגע, גבר אמתי אמור לכתוב ביקורות ספרים? . עלי להפסיק עכשיו, אני הולך לקנות מקדחה.

לפני 13 שנים•עומרי
יום אחד

יום אחד

דיוויד ניקולס

יומרה נכונה במקצת תהיה לומר שהקולנוע הישראלי עבר שתי פסגות משמעותיות, הראשונה הייתה בסרטי הבורקס הקומיים-האירוטיים כדוגמת אסקימו לימון שהפכו לסרטי פולחן, והפסגה השנייה היא המגמה העכשווית, סרטים סמי דוקומטריים, הלובשים דעה פוליטית מוצקה הסוללים דרכם למועמדות המכובדת של הסרט הזר באוסקר כדוגמת "בופור" או "ואלס עם באשיר".
לא אני לא התבלבתי, אני יודע שאני אמור לכתוב על "יום אחד".
היומרה שהצגתי בפתיחה על הקולנוע הישראלי מעלה שאלה על תפקידו של הקולנוע. יש שיגידו שישראל ויתרה על הניסיון להצחיק, או לרגש,וניתן לומר כמסקנה שבריחה מהיכולת להצחיק או לרגש זהו הדבר האחרון שקורה בספרו של ניקולס "יום אחד". מישהו כאן לא שכח להצחיק, אבל להצחיק באמת, והספר הזה מצליח להוציא צחוק אמיתי, לא איזה חיוך או גיחוך. ואפילו לא צריך להתחבר להומור בריטי במיוחד, (אבל עדיף להיות בריטי אולי).
ומעבר לזה, ממש כמו לראות סרט בורגס בגיל 14, הספר מצליח לרגש, אבל לרגש באמת, לחשוב על חיינו, כמעט להתאהב בדמיות. להרגיש השלמה או עצב רק ממילים כתובות זאת יכולת אדירה של ספר להעביר.זה בדיוק מה שכל כך פשוט בקולנוע קשה מאוד עד ידי טקסט.
לבסוף נראה כי הסופר לא שכח את תפקיד הספרות , לא שכח שאנחנו צריכים להתרגש, צריכים לצחוק,ואמורים לעבור חוויה ספרותית שתישאר עוד הרבה. זה נכון שהספר הזה הוא לא קלאסיקה, והוא לא הולך להיזכר לשנים הבאות כנראה כיצירת מופת, אבל לקרוא אותו זה כמו לשתות יין שקנית בטיול בפריז בקיץ שעבר (אל תגיעו לפריז בקיץ..,רעיון לא מוצלח במיוחד).
אבל רגע, זה תפקיד הספרות? אני לא בטוח, וזאת יומרה די רצינית לשאול דרך "יום אחד" על תפקידו של הרומן הכתוב בימנו, זה כמו לשאול על תפקידה של הפילוסופיה מקריאה של "חכמה הבייגלה",אני מניח שזה חשוב שהספר יצליח בימנו, והרעיון של להעביר לקורא רק יום אחד בשנה בכל פרק הוא פשוט נפלא והוא יותר קולנועי מספרותי, אין לנו ברירה להסכים עם כך שספר טוב הוא ספר שיש ביכולתו להכנס בעיבוד קל בלבד לעולם הקולנוע. אנחנו בעידן חדש בו הסופר לא צריך לתאר עבורנו את לונדון או יורקשיר בהם הדמיות מתרוצצות, אנחנו מכירים את הנופים האנגליים כבר מ GOOOGLE EARTH ודיוויד מכיר את עובדות אלו.
הוא גם יודע שהספר הזה יראה נפלא ברשת קולנועי לב, ושכריכה לבנה שמחקרית מזדהה יותר עם הקוראות ולא הקוראים וזה יהיה דבר שיגדיל את המכירות וישמח את הוצאת הספרים. וגם כאן הוא לא שכח,הספר מצליח איכשהו להכניס את מקצוע הספרות המסחרי: את מבוכי ההוצאה לאור, ואת משברי הכתיבה. ללא ביקורת אמיתית על עולם הספרות אבל עם הבאת העולם הזה אל הקורא. אולי זה קצת חבל אבל אפשר להתנחם בתיאורי שנות השמונים והתשעים על הטלווזיה החולה, המועדונים הראוותניים ומתקפת הMTV שעברה על העולם המערבי. אלו דברים שיגרמו לכל קורא להסתכל אחורה על חייו ולתהות אם הוא באמת עבר כל כך הרבה.
כי ללא ספק חייהם של אמה ודקסטר נראים הרבה יותר מעניינים משלי, אבל הם מזכירים בצורה מדאיגה קומדיה בריטית מתחילת שנות ה-2000 זה לא מחסיר דבר מההנאה אבל זה מעט מאכזב ואולי קצת צפוי, אבל רק קצת. יש קוראים שיגידו שזה מעט סתמי אבל אנחנו מחוייבים ללמוד להיות קוראים לפני שאנחנו מבקרים סופרים. ואני עדיין לומד, ואני יודע לומר מתי ספר הוא הנאה מתי הוא פורץ דרך. אני הולך לומר כאן משהו שאני אף פעם לא אומר. מדובר כאן ברומן מהנה, מהנה לפחות כמו ישיבה על כר דשא ביום שמש אנגלי כשההנאה מגיעה מהעובדה שהיא לא הולכת להימשך יותר מדי.

לפני 13 שנים•עומרי

ביקורות נוספות על "1984 [מהדורת 2003]"

1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

ג'ורג' אורוול

אני שונא את ביבי (כראש ממשלה).
אני חושב שהוא איש אגואיסט שחושב רק על עצמו ועל כס המלכות שלו שעליו הוא יושב. אני חושב שהוא פועל רק על סמך אינטרסים ועל מה שנוח לו ברגע נתון כלשהו, ולא על סמך ההיגיון. אני חושב שהוא אדם מאוד פרנואיד. אני חושב שהוא נכשל בכל הקשור לשמירה על ביטחונם של אזרחי ישראל. אני חושב שהוא הביא אותנו לבידוד מדיני גדול עוד יותר ממה שהיה לפני כן. אני חושב שהוא מפחד לעשות צעדים גדולים מדי כמו הסכם כלשהו עם פלסטינים, בגלל שאחר כך יקראו לו בכינוי הגנאי הנורא והגרוע מכל 'שמאלני', ושהוא יאבד בעקבות זאת הרבה מנדטים מקהל בוחריו. אני חושב שבמהלך הקדנציות שלו (ובמיוחד במהלך הקדנציה האחרונה) יצאו לו כל כך הרבה שטויות מהפה כמו למשל השטות עם היטלר והמופתי, או אמרות שלא היו במקומן כמו האמרה הזו עם הערבים שנוהרים לקלפיות. ואני חושב גם, שהרשימה עוד ארוכה.
הלאה, הלאה ביבי.

אם הייתי חי בעולם הדיקטטורי והטוטליטרי הזה שקם לו לתחיה בין דפי הספר הזה, הייתי בטוח כבר מת אחרי מילים שכאלה. ולא, לא בגלל שאני כותב ומפרסם את זה בציבור, אלא רק בגלל שאני חושב את זה.

וינסטון סמית' חי בעולם שכזה. יום יום הוא נאלץ לחיות בשקר, כמו אולי עוד כל כך הרבה אנשים אחרים שחיים באותו עולם יחד איתו - לחיות כאילו הוא באמת מאמין באידיאלוגיה של המפלגה השולטת וכאילו הוא באמת אוהב את 'האח הגדול', מייסד המפלגה. שזה אומר: לעבוד ב'מינסטריון האמת', מחלקה שעיקר תפקידה הוא לייצר ספרים, עיתונים, שירים וכ'ו, שלדעתם של חברי המפלגה ראויים לפרסום ולהצגה, וגם לפסול ספרים, עיתונים, שירים וכ'ו, שלדעתם של חברי המפלגה אינם ראויים לפרסום ולהצגה. כמו כן, בכל שבוע שנקרא 'שבוע השנאה', עליו להתכנס יחד עם עוד אנשים באולם כלשהו ולהביט אל תוך עינו של אדם מסתורי עם חזות של מנהיג המשתקפת מתוך דיוקן, עינו של האח הגדול, ולהשבע לו אמונים, ולאחר מכן עליו להסתכל אל תוך מסך, שעליו מרצדות פני התיש המזוקנות של גולדשטיין היהודי, הסמל לבוגדנות במפלגה, ולצעוק לכיוונו קריאות "בוז" כמו שעושים יתר האנשים - וזאת למרות שבתוך תוכו הוא לא מרגיש שום כעס כלפי אותו גולדשטיין, אלא רק כעס כלפי האח הגדול והמפלגה. דבר נוסף שהוא מחויב לעשות, לפחות אחת לכמה זמן, הוא להצטרף לקהל אנשים, ולצפות יחד איתם בהוצאות להורג המוניות של שבויים אירואסיאניים ואיסטאסיינים (2 מעצמות שנמצאות במלחמה מתמדת זו עם זו, וגם עם מעצמה שלישית שנקראת 'אוקיאניה' - הלוא היא המעצמה שבה חי וינסטון). את כל הפעולות הללו וינסטון מבצע, תוך כדי מאמץ כביר מצדו להסתיר את מה שהוא באמת חושב ומרגיש, כדי שחס וחלילה 'משטרת המחשבות' (כשמה כן היא) לא תתפוס אותו, תוך כדי התחמקות ממצלמות שנמצאות כמעט בכל מקום ופזורות ברחבי לונדון.
יום אחד, וינסטון סמית' בוחר להפסיק לחיות בשקר, ויחד עם עוד אישה (או יותר נכון, נערה) שמתאהבת בו והוא בה, הם מצטרפים לכת המורדים שאליה השתייך גולדשטיין, ומתחילים למרוד בשלטון שעד עכשיו תמכו בו, לפחות מבחינה מעשית/לא מחשבתית.

אז כן, קראתי עכשיו את הספר ההוא, שעליו בעצם מבוססת תוכנית הריאליטי 'האח הגדול', שהיא, אם אתם שואלים אותי, התוכנית הכי מטופשת ומיותרת בהיסטוריה (אגב, זה גם משהו שאם הייתי אומר אותו בעולם הדיקטטורי והטוטליטרי שבו חי וינסטון סמית', היו מיד מכסחים לי את הצורה...) לעומת הספר הנ"ל, שהוא ההפך הגמור ממטופש ומיותר.
הספר היפנט אותי מהעמוד הראשון. הוא גם די דיכא אותי מהעמוד הראשון. העולם האפור, הדיכאוני, הדיסטופי, הקר, המנוכר והעתידני שיצר ג'ורג' אורוול, הזכיר לי ממש את אותו עולם שבו אורוול חי קצת לפני שהתחיל לכתוב את הספר: העולם של מלחמת העולם השנייה (והוא כנראה כתב אותו בעקבות זאת ובהשפעת זאת). עלילת הספר, כשמו כן הוא, מתרחשת בשנת 1984, כ- 35 שנים אחרי שאורוול כתב אותו (הספר נכתב בשנת 1949), וכך הוא בעצם ראה את העתיד. הספר הזה הרגיש לי כמו מין שילוב מעניין ומוזר כזה של 'לבד בברלין' (בכך שבשניהם מסופר על אדם שלאחר כמה זמן של נאמנות לשלטון הוא מחליט למרוד בו - רק ששם זה המפלגה הנאצית, ופה זה מפלגה קצת אחרת, ומסוכנת הרבה יותר), עם 'משחקי הרעב' (בגלל הדיסטופיה והעתידנות, וגם בגלל שבשניהם יש מרד בשלטון) ועם ספר מדע בדיוני כלשהו (בגלל המושגים שנראה שכאילו נלקחו מתוך ספר מדע בדיוני, כמו: 'אוקיאניה', 'איסטאסיה', 'איראסיה', 'האח הגדול', 'שבוע השנאה', 'שיחדש', 'דוחושב', 'טלסקרין', 'פרולים' ועוד). הספר כתוב טוב מאוד ובכלל לא קשה וצפוף כמו שהרבה אומרים, העלילה טובה מאוד גם כן ואהבתי את החלוקה שלה ל- 3 חלקים שכל אחד מהם מתחיל ונגמר בול בזמן שמתאים להם להתחיל ולהסתיים, והדמויות מעניינות ובמיוחד אהבתי את דמותו של וינסטון שמאוד נגעה לליבי. הספר מלא במשפטי חוכמה שקשורים לנושאים כמו ליברליזם וחיים בעולם טוטליטרי (שאותם שכחתי משום מה לסמן). כמו ב'חוות החיות', גם כאן אורוול עוסק בנושאים דומים כמו עריצות השלטון וזכויות הפרט, רק שכאן אין מטאפורה של חיות וחוות חיות, אלא שלטון דיקטטורי וטוטליטרי פשוט כמו שזה נשמע בלי מטאפורות ודימויים. לדעתי אין מה להשוות בכלל בין שני הספרים, שכן 'חוות החיות' היה מעט בוסרי לטעמי (אבל עדיין, הוא לא היה רע בכלל), לעומת 1984, שאין ספק שכאן הוא בשיא כוחו (ואת הספר הזה הוא גם כתב אחרי 'חוות החיות', ככה שזה אולי מסביר הכל). אני מתכוון לראות גם את הסרט שעשו על הספר, שיצא, באופן מקורי מאוד, בשנת 1984, ושמעתי שהוא מאוד יפה ומוחשי (למרות שכשקראתי את הספר, יצא לי לדמיין די בקלות איך זה ייראה בתור סרט, והיו בספר כמה סצנות שהתאימו בול לסצנות של סרט).

לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הנ"ל, אמרתי תודה על כך שאני חי במדינה כמו מדינת ישראל: מדינה יהודית ודמוקרטית.

***

לפני כשבועיים עזבתי את 'סימניה' ויצאתי למסע משלי החוצה. לקחתי יחד איתי לדרך את הספר הזה, כדי שאוכל לקרוא אותו בעצירות ובמנוחות ושלא יהיה לי משעמם. ויצא שאחרי שסיימתי לקרוא אותו, חשבתי: "אני חייב לחזור ל'סימניה', למרות שהודעתי שאני עוזב אותה, ולכתוב עליו!" - אז לקחתי רוורס לאחור, והנה, אני כאן, כותב ביקורת סיפרותית באתר 'סימניה' על הספר '1984' של ג'ורג' אורוול.
וזהו, עכשיו אני באמת עוזב. ביי ביי חברים, היה לי נעים להכיר אתכם!

(אבל יודעים מה? אם יהיו לי בדרך עוד כמה ספרים כמו הספר הזה, שארגיש שאני חייב לכתוב עליהם ויהי מה, אז אני אעשה שוב רוורס לאחור כמו שעשיתי עכשיו כדי לכתוב עליהם. מוסכם?)

לפני 10 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

ג'ורג' אורוול

"מלחמה היא שלום", "חירות היא עבדות", בערות היא כוח", כך על פי "מיניסטריון האמת" הן שלושת הסיסמאות של המפלגה השולטת בספרו של ג'ורג' אורוול.

ג'ורג' שהשאיר את הנכס הזה, את ספרו הקרוי "1984" נפטר בשנת 1950, שנה אחת בלבד לאחר שיצא הספר לאור, ואי אפשר לומר שהוא לא חזה את העתיד כמעט בברור. המפלגה היא השלטת ולא סופרת אף אחד ממטר...

ה"טלסקרין" או ה"אח הגדול", כפי שאנו מכירים אצלנו, רואה ושומע הכל. אין דבר הנסתר מעינו, אין להתחמק אפילו ממחשבות כמוסות, לא כל שכן דיבורים או מעשים.

כשקראתי בשנות נעורי את ספרו של אורוול: "חוות החיות" לקראת בחינות הבגרות באנגלית, אהבתי את הראש המבריק, המרתק, המנתח בחוכמה רבה את ההיררכיות אצל בעלי החיים מול האדם בעיני החיות כפי שרק ג'ורג' יכול לראות. פשוט גאוני.

הספר "1984" תורגם מאנגלית ע"י ג. אריוך בהוצאת "עם עובד", ומגולל את סיפורם העגום של ווינסטון וג'וליה, הזוג הרומנטי אשר למרות הקשיים בשל צו האיסור הקיים, הם מוצאים מקומות מיסתור קסומים, מן אהבה של "מים גנובים ימתקו" עד הסוף המר, הכניעה המוחלטת, ההשלמה וההזדהות האבסולוטית, עד האהבה בסופו של דבר אל ה"אח הגדול".

וינסטון המספר לג'וליה את חלומו ,חושף את ג'ורג האמיתי:
"החלום רחב הידים היה מלא אויר, וכל חיי נדמו פרושים בו כנוף בערב קיץ לאחר הגשם. הכל נתרחש בתוך אבן העשויה זכוכית, אבל פני הזכוכית היו כיפת הרקיע ובתוך הכיפה היה שפוך על הכל אור צלול ורך המאפשר ראות למרחקים אינסופיים"...לזה אני קוראת רוחניות לשמה.

הספר רובו ככולו מדבר על תהליך בו האגו הולך ומתבטל עד להזדהות מוחלטת עם השנוא עליך ואולי זה אתה עצמך. גם פה כמו ב"חוות החיות" מודגשת ההיררכיה בין 3 קבוצות: עשירים, עשירים יותר והפרולים שלא שייכים למפלגה, המעמד השלישי העני יותר ואולי המעמד שממנו דווקא תצא הישועה. אולי דווקא הם יבנו חברה טובה בה אף אחד לא יצטרך לוותר על כישוריו המיוחדים, כי למה לעזאזל נשאף לבטל את מה שקבלנו כל אחד במתנה מן הטבע והרי:
כל אחד נולד שונה, עקשן או מוותר,
אחד נולד לשיר, אחד נולד רק לצייר,
אחד נולד עם חוש הומור, אחד מאד זריז,
אחד רוצה לבכות בלי סוף האחר עליז,
למרות האופי שניתן לנו מהתחלה,
כדאי ללמוד לתת כבוד אל החברה כולה,
אם את אופיו של האדם נדגיש לא נבטל,
נוכל את תכונותינו לטפח ולגדל,
נפתח מדדים, נלמד להעריך,
את השונה בין כל אחד אפילו אם צריך,
לוותר לעצלים שאולי כל תפקידם,
לכתוב ספרון קטן שחשוב לכל העם,
וזה אשר נולד חרוץ וכלל לא מתעצל,
יפסיק לחשוב שהעצלן אותו רק מנצל,
כל אחד נולד שונה, לכל אחד תפקיד,
ואם נרצה נוכל להיות מאושרים תמיד,
את הסיבות לכל נדע כשנתחיל לחקור,
מהו שורש רוחני ומהו המקור.

לא, כמובן שזה לא ציטוט מהספר,קטונתי, זהו חלומי שלי בהשראת אורוול וספרו המצויין "1984" - יצירת אומנות לשמה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נולי
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

ג'ורג' אורוול

הספר הוא בעצם אלגוריה על חיים בצל משטר טוטלאטירי על כל המשתמע מכך , במהלך הספר נוכחים לראות איך גם האדם המרדן ביותר הופך בעל כורחו לתומך שלטון.

זה הספר האהוב עליי. בכל קריאה בו עולות בי נקודות חדשות למחשבה — על העצמאות שלנו בתוך החברה, על חופש המחשבה ועל הנדסת התודעה שמקיפה אותנו כמעט בכל מקום.

זה ספר שלא נגמר בעמוד האחרון, אלא ממשיך ללוות אותך ולגרום לך לפקפק בדברים שנראים מובנים מאליהם.

ספר חובה לכל מי שאוהב לשאול שאלות ולא לקבל את המציאות כפי שהיא.

אתמול•
★★★★★
•רייצ'ל
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

ג'ורג' אורוול

מספר שנים חלפו מאז סיימתי לקרוא את הספר "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. רבים הציעו לי לקרוא גם את "1984" וזמן רב הספר היה מונח אצלי על המדף, מחכה שרק אושיט יד. את הקווים הכלליים של העלילה הכרתי, אבל הייתי חייבת לקרוא את הספר על מנת להיחשף לפרטים הקטנים ולחוש את אווירת הכתיבה.

אין ספק שאורוול היה סוג של גאון. תראו מה הוא חזה לנו. ואולי זה קצת עצוב שאנחנו לא ממש רחוקים מזה היום? מפחיד לקרוא ספר כזה ועוד יותר מפחיד לחשוב שהוא רק הולך ונהיה רלוונטי מרגע לרגע.

לעיתים הקריאה קשה ולא קולחת, וזאת בהתחשב בעובדה שלקחתי מספריית הספרים של אבא שלי גרסה מאוד ישנה ומאובקת.
לקח לי זמן רב לסיים את הספר כי הרגיש לי לרגעים שהוא כבד מאוד. אבל זה גם היה הקסם שלו, הוא הצליח להביא אותי לתחושות קשות של עולם שאולי אנחנו לא כל כך רחוקים ממנו. עולם של פחד, של הסגר, של חוקים. עולם שאין בו חופש אמיתי.
הרעיון שאפשר לגרום למישהו לחשוב בצורה מסוימת על המציאות בה הוא חי הוא אינו רעיון כה מופרך.

אני לא בדיוק יודעת איך לתת ביקורת לספר שסבלתי ממנו ונהניתי ממנו בו זמנית. ספר שעצבן אותי ובאותה נשימה בכל זאת הצליח לסחוף.

אהבתי ושנאתי ואולי זה כל היופי.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•בר
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

ג'ורג' אורוול

את העמודים הראשונים של הספר קראתי לאט והסתגלתי לאט לעולם. הדבר הראשון שתפס אותי היה הנספח המתאר את עקרונות שיחדש, זה שהספר מפנה אותך אליו בעמודים הראשונים של הספר, ממש בפרק הראשון. הוא בעיקר הרשים אותי נורא והכין את הקרקע לעולם שברא הסופר.
העניין המעניין הוא, שבזמן שקראתי את הספר בכל פרק הערכתי עוד את היכולות של הסופר ואת המסרים המדויקים והמרתקים שהוא מעביר. התייחסתי לספר כאל מופת של כתיבה במהלך כל הקריאה שלי בו בלי הפסקה. אבל כשסיימתי אותו, אחרי שקראתי את החלק השלישי, הבנתי שבאיזו דרך לא הערכתי אותו על מה שהוא. במהלך החלק הזה גיליתי ספר אמיתי הרבה יותר ממה שהיה בעיני לפני, ולא ידעתי שאני עוד יכול להעריך אותו יותר משהערכתי. דיכא אותי עד כמה התרחשות העלילה שבמהלך כל הספר הכינו אותנו לבואה בפירוש והייתה צפויה למדיי, הדרך שבה היא התרחשה בכל זאת הייתה שונה מכל מה שחשבתי שהיא תהיה ושינתה את הפרספקטיבה שלי על הספר. והעניין הוא לא הטוויסטים העלילתיים נטו, שהיו צפויים-לא צפויים, הטוויסט הכי גדול הוא העלילה שעדיין הצליחה להפתיע אותי בעומק חדש.
נתתי לעצמי הרבה זמן למחשבה במהלך כל הקריאה של הספר והייתי עוצר וחושב הרבה, אבל את החלק השלישי קראתי מהר מאוד ורק בסוף עצרתי לחשוב עליו. עכשיו אני חוזר לקרוא קטעים קטעים ומתעמק יותר עם הזמן. כל שיחה וכל אמרה עמוקה ומשמעותית.
את התקציר של הספר קראתי הרבה לפני שקראתי את הספר עצמו, כמה שנים למען האמת. אולי הוא אחת הסיבות למה הספר הפתיע אותי כל כך בסופו ובהתגלמות האמיתית שלו. לא יודע, אולי. אני לא ממש מסתדר עם תקצירים ועם זה לא במיוחד. כנראה שהייתי צריך לקרוא אותו נקי כאשר כל מה שאני יודע עליו הוא מספר השנה שבה הוא מתרחש, ואז לגלות בתחילתו שכמו כל שאר הפרטים, גם הוא לא וודאי. ככה בסוף הייתי נשאר בלי כלום.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•שרעבי
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

ג'ורג' אורוול

זה הספר הטוב ביותר שקראתי. ההצהרה הזו בוקעת ממני לעיתים, אך הפעם אני עומד מאחוריה, הספר הזה יהיה בעשירייה שלי עד יום מותי.

בעבר, עזבתי אותו בתחילתו (נדיר אצלי – קרה עם שלושה ספרים בלבד). השפה הארכאית, הכתב הקטן והיעדר השטף גברו עליי, וטוב שכך, כנראה שעוד לא הייתי מוכן.

מאה וחמישים העמודים הראשונים הם הכנה למסה האדירה של אורוול - תשעים עמודים, שבין השורות שלהם מסתתר זהב. מסה שעל פני השטח עוסקת בביקורת שלטונית נוקבת, אך מתחתיה גם בפסיכולוגיה, פילוסופיה ומוסר.

למרות שהפגין סלידה כלפי המשטר מלכתחילה, לא פיתחתי אל וינסטון סמית אמפתיה מיוחדת, נהפוך הוא. רק בשלב העינויים, כאשר היה בעיצומו של המאבק הפסיכולוגי (בו עתיד להפסיד), הפך "האדם האחרון", לאחת הדמויות האהובות עלי (בשל מורכבותו השכלית וחוסנו הנפשי).

סקירותיי, נכתבות קודם כל עבורי (על מנת להעמיק בספר ולהותיר אמת מידה לעתיד). כמותן, גם הסקירה הזו. סדר לוגי טיפוסי לא יופיע בה, שכן, הרומן טלטל אותי באופן בו בודדות היצירות שהצליחו (האחרונה בהן, "מועדון קרב").
אינני נוהג לקרוא ספר פעמיים, אבל את הרומן הנ"ל אקרא שוב ושוב, עד שארד סופית לעומקו.
סקירתי זו היא הראשונה לספר, אולי הראשונה מני רבות.

עלילת הסיפור מתרחשת בלונדון, אם כי ניכר כי המשטר מתאים יותר לברית המועצות (קומוניזם). ניתן למצוא גם נקודות דמיון למשטר הנאצי – התעמולה המניפולטיביות, השוואה בין בני אדם ובעלי חיים וזהות האויב העיקרי (יהודי – גולדשטיין).

הספר נכתב כעשור לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ביובל האלים ביותר שידעה האנושות. אם הייתי כותב בימים אלו, סביר להניח שגם אני הייתי נוטה לסגנון הדיסטופי.

התכלית של "שיחדש", הלשון החדשה באוקיאניה, היא להותיר את הציבור בקיבעון מחשבתי (המסרב להכיר במטרת המפלגה). אני רק יכול לתאר לעצמי, את ייסורי האדם שאינו מכיר את המילים לתאר את תחושותיו.
הרעיון לצמצם את מכסת המילים במקום להרחיבה, הוא לא פחות מורכב ומרתק מהעשייה הנוכחית.
בנספח, מחלק אורוול את "שיחדש" לשלושה אוצרות מילים. יתכן שמדובר בטעות בתרגום, אבל אילו מדובר במינוח של הסופר, מדובר באירוניה יפה.

אורוול צמח בחברה סוציאליסטית והביקורת כלפיה יקדה בלבו. בספרו זה, הוא מציג בפנינו את השלב האחרון באבולוציה שלה – הסוציאליזם אפשרי רק בעולם בו נשלל מהאדם יסוד החיים (שאיפה לקדמה, משפחתיות ומימוש יצרים) ובו השלטון הוא הערך העליון (גם בפני אלה, שמעמדם רם). רק כאשר ייעקרו מהאדם יצריו, תסולף במגמתיות האמת, ויחוסלו ניצני ההתנגדות, יתקיים שוויון מלא בין האנשים. אולם האם שוויון בעולם בו השנאה, המלחמה והבורות הם ערכים עליונים הוא שוויון כדאי? במה נותר לאדם לחלוק? אלו השאלות שמטיל עלינו אורוול.

תפיסתי השלטונית אינה מגובשת, היא נעה בין סוציאליזם וקפיטליזם. אני תומך בשוק חופשי, תחרות וצמצום מעורבות הממשלה. עם זאת, אני חושב שמעורבותה, הכרחית בתחומים מסוימים (כגון בריאות, חינוך ורגולציה).
הרעיון הקיבוצי, תמיד קסם לי, אבל ההיסטוריה מוכיחה שהטבע האנושי (חמדנות, דאגה לפרט/משפחה) אינו מאפשר אותו. תיאורטית, הוא נפלא, אך מעשית, בעייתי ביותר.

גולת הכותרת של הספר היא ביקורתו השלטונית, אולם אותי כבשו במיוחד, המסרים ברבדיו העמוקים.
המאבק הפסיכולוגי של וינסטון נוכח שטיפת המוח והעינויים היה מרהיב. הוא מעלה הרהורים אודות ניצחון הנפש על הגוף והתפעלות כלפי הדמות. תבוסתו בסוף הסיפור הייתה צפויה, אם כי כואבת, עד מאוד. מפלתו טמונה, בין היתר, בעקרון ה"דוחושב" - מיומנות פסיכולוגית מפעימה, הדורשת מחבר המפלגה להבין את השקר ולהתכחש אליו, בעת ובעונה אחת.
במישור הפילוסופי והמוסרי נחבאים מסרים מרתקים. בין היתר, תפיסת הסוליפסיזם הקיבוצי (כל עוד המפלגה חיה, חבריה חיים). האם קיומו של רעיון אותו מימשנו (באמונה שלמה), מעיד כי גם אנו קיימים? גם לאחר לכתנו הפיזית? זוהי רק אחת, מהתהיות המטפיזיות העולות מן הכתוב.

אורוול ברא עולם דיסטופי חסר פגמים. כל התפרצות ספק, נענית בתשובה. כל זעזוע באמינות, מוסבר עד תום.

מדובר במסה ייחודית, ובספר חובה.

שתיים ועוד שתיים = חמישה כוכבים מושלמים.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אור שהם
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

ג'ורג' אורוול

"איזה ספר מעולה", אני חושב לעצמי, "איזו שורה אחרונה, כל-כך כוחנית ועוצמתית". ובכלל, זו ההרגשה ממנה אתם יוצאים מ-1984 של אורוול הדגול. אחרי קריאה אתם לומדים להעריך את הדברים החיוביים והשלילים שאתם חושבים שאולי קיימים בחייכם, וזה רק חלק מכוחו של הספר. לא לקח לי יותר מדי זמן לסיימו, העלילה זורמת, כל רגע שעובר בראש כל דמות מועבר אלינו במילים המתאימות ביותר.

"בחור מסכן, ווינסטון סמית', באיזה עולם הוא חי," אני ממשיך לחשוב אחרי הסיום, בעודי מתקדם למחלקה שלי מכיוון השירותים, בעוד הספר מוחבא בתוך כיס גדול במכנסי העבודה שלי. זו הדרך הטובה ביותר לשאת ולהחביא ספר בעבודה שלי, וכולי תקווה שהכריכה הרכה שלו לא תיפגם. אתם מבינים, אסור לקרוא אצלנו, גם בשעות הרגיעה, שכן דבר זה עונה על ההגדרה של "עיסוק בפנאי", ובכלל, ישיבה היא לא חלק שוטף מהעבודה כאן. וקיים סיכוי טוב שהבוס יראה ספר בידי ודין זה הינו דין פיטורין. מובן מאליו שהייתי צריך לביים גיחה לשירותים, שכן מצלמות וידיאו מקיפות את מחלקתי מכל עבר, על המעברים, המסדרונות והרחבה שבחוץ. וזאת משום שהבוס חייב לעקוב ולוודא אחר המפשלים, שכן במקרה של תלונה, לא הוא יקיים את הדין, ובכל זאת, צריך להאשים מישהו . אין צורך להתלהם, אלה החוקים, ואני צריך עבודה. בכל אופן, עודני נרגש מהצלחת גניבת פרק אחרון ושלם, ועודני נפעם מעוצמתו של ספר זה.

מגיל מוקדם מאוד חונכתי לבוז לקומוניזם, יסלחו לי האידיאליסטים באשר הינם. אני מסרב להיכנע לבינוניות. יום יבוא ואהיה בוס לעצמי. ובינתיים, חבל לי על כל מיני קבוצות אידיאליסטיות בארצנו, שחושבות שהן מבינות את מלוא המושג "קומוניזם" ומתהדרות בצבעי אדום במצעד ההוא במאי, דוגמת 'בנק"י' (בניין הנוער הקומוניסטי בישראל) או שאר ירקות. ביליתי יותר מדי זמן בהסברה מאומצת לכל הילדודס שגאים להשתייך לאן שהוא (העיקר השייכות, מסתבר). עייפתי. דומה שהדרך הטובה ביותר היא להפנות את ליבם המוטה בקלות לספר זה, והמלאכה תושלם.

ובינתיים, לעניין המהדורה. התירגום נהדר, אך חבל לי שספר כזה לא יצא בכריכה קשיחה. זהו ספר שצריך לנצור, ועל כן אנסה לשים ידי על המהדורה של Houghton Mifflin Harcourt שכוללת גם את "חוות החיות", בעיצוב מהודר וקשיח.

ועודני נפעם.
"איזה ספר מצויין, ואיזה מסכן ווינסטון סמית' שנולד לעולם שכזה", ממשיך לחשוב אני, ומודה על מזלי.

עוד שבע שעות להחתמת כרטיס יציאה.

מה יהיה?

לפני 16 שנים•
★★★★★
•לא חשוב שמות
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

ג'ורג' אורוול

מפחיד בצורה בלתי רגילה כמה שהספר טוב. ממש גורם לך לחשוב, ממליץ מאוד.

לפני חודש•
★★★★★
•יואב
1984 [מהדורת 2003]

1984 [מהדורת 2003]

ג'ורג' אורוול

1984!
זה ספר! מספרים האלה שאני שמח שקראתי אותם ושאני לא נמנה עם קבוצת האנשים שעדיין לא קראו.

מכיל ספויילרים
הספר מדבר על דיסטופיה מוחלטת.
עולם שבו מחליטים על מה אתה חושב, עולם שבו בוחנים אותך בכל רגע, בכל תנועה.
"גיבור" הסיפור הוא וינסטון, אדם שמחליט למרוד במשטרת המחשבות. וינסטון מתאהב, עושה דבר אסור לחלוטין שהרי אין אהבה מלבד אהבה למפלגה. הוא שונא את המפלגה שנאה של ממש. בסופו של דבר הוא נתפס בעוון בגידה.
אני מחלק את הספר לשני חלקים. החלק הראשון הוא לפני שוינסטון נתפס והחלק השני הוא אחרי זה.
מאותו רגע, אני חושב שהספר הפך למעניין פי כמה וכמה. הספר מכיל שאלות פילוסופיות מעניינות מאוד. המפלגה שולטת במוח של האזרחים, היא שולטת במה שיחשבו על העבר. בחקירה החוקר מדבר עם וינסטון על קיום העבר. על כך שאם העבר קיים רק בזיכרון והמפלגה שולטת על זיכרון העבר בכך שהיא משנה את סיפורי העבר, מה הופך את העבר לאחרת ממה שהמפלגה מספרת שהוא?
הקטע הכי פסיכי בשליטת המחשבות, זהו שינוי השפה. המפלגה מעלימה מילים המכילים כפירה.
כך לא ניתן לבטא בכלל מילים נגד רצון המפלגה כי הם לא קיימים בשפה. "רצון חופשי", דמוקרטיה"," מרד" וכו... כנראה שכל מה שאפשר להגיד על זה מסתכם ב"חושבפשע"
המפלגה משפיעה על החשיבה ברמה כל כך קשה כך שהלוגיקה נעלמת. וינסטון כותב ביומנו שהאקסיומה הראשונית היא ש 2+2=4 ומכך ניתן להסיק את כל שאר הדברים. אבל לא לעולם חוסן...
וינסטון עובר שטיפת מוח קשה, סדרת עינויים שמטרתה לגרום לו לאהוב את האח הגדול, להיות נאמן למפלגה. מה יהיה בסוף? חושני שאין לי בשורות טובות.
הספר מהווה תמרור הזהרה מפני המשטר הטוטליטרי ומותח כלפיו ביקורת קשה.
מבחינתי זהו ספר שכל אדם חייב לקרוא.
הספר הבא שאני ממש רוצה לקרוא הוא "עולם חדש ומופלא", שגם הוא מדבר על דיסטופיה.
אני חושב שכדאי לכם לבדוק גם אותו, שמעתי עליו רק דברים טובים.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•נועם
דירוג
4.0
לפני 15 שנים

“יום אחד שמעתי את אחותי הקטנה (היתה בת 10) מדברת על 3 המוסקטרים.הופתעתי לגלות שהיא יודעת את השמות של”