#
יא אללה, כמה הוא מדבר!

סיר מלא מלים רותח ומבעבע, מלים שגולשות החוצה מכתימות את הסביבה. המלים הקיימות בשפה - הוא כותב באנגלית שהיא שפה הרבה יותר עשירה מעברית - אינן מספיקות לו. הוא ממציא מלים נוספות, שאינן קיימות בשפה, מנסה לתת באמצעות צלילן משמעות ותוספת למסופר. כל זה מתיש מאד וגרם לי לנטוש את הספר בעמוד 213 מתוך 534 עמודיו.

דוגמה? גיבורת הסיפור היא ליסי, בת כמעט 50 שהתאלמנה לפני כשנתיים מבעלה שהיה סופר מפורסם ועשיר. היא הצעירה מחמש אחיות שגדלו בחווה, כשבכורת האחיות היא בעלת בעיות נפשיות (בגישתו של קינג – רדופת שדים...) את האינפורמציה הזאת, החשובה מאד להבנת העלילה, כתבתי ב 27 מלים, וקראתי ב – 82 עמודים.

לקינג יכולת תיאורית מרשימה, המצליחה לתאר לקורא את המתרחש כמעט באופן ויזואלי, למרות שהיא נשענת על המון חזרות על התיאור באופנים שונים. יש לו יכולת מצויינת ליצר אווירה, במיוחד אווירה מאיימת ומפחידה אך לא רק. באיפיון דמויות הוא לא מצטיין, לדעתי. דמויותיו נבנות בכפוף לרצונו להשיג אווירה מסויימת, מה שגורם להן להיות נלעגות ולא אמינות. דמויותיו אינן אנשים בשר ודם בעלי מניעים של בני אדם. הרעים שלו מפלצתיים, לא פחות. הטובים הם אובססיביים, תמימים, מובלים באף. קינג גם מרבה להכניס תכנים דתיים לספריו. מוטיבים כמו שכר ועונש, אלוהים ושטן והטפה דתית, חוזרים בספריו שקראתי. נושאים כאלה מעייפים ומשעממים אותי ולדעתי אינם תורמים לעלילה.

קראתי בעבר כמה מספריו ואהבתי מעטים מהם. את הסיפורים הקצרים ב"עונות מתחלפות", את "דולורס קלייברן" הקצר והממוקד יחסית. את "העמדה" רב-העמודים שהתרשמתי מהניסיון לסגור בו קצוות ולתת תשובות לשאלות שלעניות דעתי אי אפשר לענות עליהן.
אז מה אני אומרת (בהרבה מדי מלים, כנראה)? הספר ארוך מאד. נשען על אווירה שאם לא נכנסת לתוכה – תשאיר אותך אדיש. זה מה שקרה לי ונטשתי.

אם מישהו היה אומר לי פעם שאתן לספר של סטיבן קינג רק 2 כוכבים, ושייקח לי כמעט 3 שבועות לסיים אותו,
הייתי מסתכלת עליו כמשוגע. אבל, איך אומר הפתגם הידוע ,"Never say never"
הרי את 'מתחת לכיפה השקופה' שהוא מעל 1000 עמ' קראתי ב4 ימים! אז כל שכן ספר שהוא בינוני בעוביו.

העלילה במשפט- שנתיים לאחר מותו אלמנתו של סופר ידוע, מתמודדת עם אחות עם בעיות נפשיות,
מנסה לעשות סדר בכתביו ומוצאת עצמה נכנסת לעולמו הפנימי ועם ה"שדים" שלו.

יש כאלו שאומרים שזה הספר הכי אוטוביוגרפי שסטיבן קינג כתב. אולי. מאחר ואיני סופרת
אז אינני יודעת על אלו שדים מדובר... אבל נראה לי שלכל אדם באשר הוא, יש את ה"חבילה" משלו.
בכל אופן הכרחתי את עצמי לקרוא כל יום בין 10-20 עמ' עד שסיימתי, וכל מה שהרגשתי אנחת רווחה שסיימתי את הספר.
לא הבנתי מה הרעיון המרכזי. לא הבנתי מה הסופר רוצה להביע, בקיצור הרגשתי שסטיבן קינג אמר לעצמו,
וואלה אני צריך להנפיק ספר חדש כל שנה, אז נקשקש כמה ביצים ונוסיף כל מיני חומרים וייצא כבר משהו, המעריצים שלי יקראו בכל מקרה...

בשתי מילים- אל תקראו.

שרבול, חישמוק וג'רבלה רעה! - אוצר המילים שלי התעדכן בצורה משמעותית בעקבות הספר, ויודעים מה? אני לא מתחרט על כך. למה? כי מדובר באחד הספרים הגאוניים ביותר של סטיבן קינג. העלילה מהפנטת ומכשפת! והגאונות של סטיבן קינג ניכרת בכל פרט ופרט ממנה. החל מהדמויות (התיאור של אמנדה, לדוגמה, מדהים. [משום מה דמיינתי אותה כמארי מ"שוברים שורות" :P]), ועד לחלוקה של הפרקים ותתי-הפרקים, ובכל פסקה ופסקה. חייב להודות שההתחלה של הספר גרמה לי אמנם לפהק, אבל לקראת סוף השליש הראשון של הספר - כש"הג'רבלה הרעה" והשרבולים התחילו להתבהר (כי בהתחלה זה נראה כמו קשקוש שעשה לי ג'רבלה במוח), העלילה ממילא הפכה למותחת, מעניינת, ובעיקר מכשפת. יש כאן את הכל לדעתי - גם מתח, גם מיסתורין, וגם - סוף סוף - הרבה אימה (בעיקר בסיפורים על עברו של סקוט).
דרך אגב. אלו מאיתנו שאוהבים לכתוב למגירה וכד', יכולים למצוא בספריו של סטיבן קינג עצות רבות לכתיבה. הסיבה היא כנראה שקינג, כסופר, העדיף לתאר בהרבה מספריו דמות של סופר, הן כדמות ראשית והן כדמות משנית. זה התחיל ב"הניצוץ", שם הדמות הראשית היא ג'ק תורנס - סופר חם מזג. זה נמשך ב"מיזרי" עם הסופר המהולל פול שלדון, ב"זה" עם הסופר הלא פחות מהולל ביל דנברו, שהוא בעצם הדמות הראשית של הרומן. וזה חוזר שוב ב"שק של עצמות", עם מייקל נונאן שחווה משבר כתיבה, ופעם נוספת ב"סיפורה של ליסי", כאשר הפעם הסופר - סקוט לנדון - אינו דמות ראשית, אבל חשובה מאד. לכן טבעי הדבר, שלדמויות אלו שמשלח ידם הוא הספרות יהיה הרבה מה להגיד בנושא הזה, במיוחד אם הספר מתאר את התמודדותן עם המקצוע (כמו מייקל נונאן ב"שק של עצמות"), ולאושרנו הרב, סטיבן קינג לא מנע מהדמויות שלו להביע את דעתן על הכתיבה ולשתף אותנו (בצורה אגבית) בהגיגים ובעצות שלהן. יוצא שסטיבן קינג פיזר בספריו הרבים הגיגים על הכתיבה, ולדעתי כל כותב ימצא אותם יקרי ערך.

בתור מעריץ סטיבן קינג קשה לי להודות שהתאכזבתי. אבל אתגבר על הקושי ואודה: התאכזבתי.

קרה כבר בעבר שקראתי ספר של קינג ונתקלתי בהתחלה קצת מרוחה ולא עניינית (או יותר מדי עניינית...), אך לאט לאט התפתחה העלילה עד למצב של צמרור חושים. לא כך המקרה עם "סיפורה של ליסי". מעבר לאפלוליות האופיינית, הירידה לפרטי פרטים, הכתיבה המסוגננת, אין משהו נוסף. אין את המתח. אין את הסוויצ' בעלילה. ניסיתי למצוא את החיובי שבספר, אך אחרי כל כך הרבה איכות מבית סטיבן קינג הגעתי למסקנה שהספר לא עומד בסטנדרטים.

אגב, מזל ששנה אחר כך, יצא לאור הספר "דומא קי" של קינג שהחזיר אותי לימים הטובים. ההנאה שבקריאה ובהייה בצללים בלילה ולהתהפכות מוטרדות תחת השמיכה.

ספר טוב של סטיבן (סטפן) קינג. ליסי לנדון המתקרבת לגיל 50, היא אלמנתו של סקוט. סקוט, סופר עטור פרסים ומיליונר בזכות עבודתו, נפטר לפתע והשאיר אותה לבדה. לאחר שנתיים ליסי מחליטה לנסות להתמודד עם מה שסקוט השאיר אחריו, ובמיוחד עם חדר העבודה שלו ועם כתבים שאולי כן ואולי לא השאיר אחריו. מה שליסי עוד תגלה הוא שעליה להתמודד עם הרבה יותר מקבצי דפים מודפסים או עם פרופסור לספרות שניסה להשיג ממנה כתבים כאלו.
ספר אימה נוסף של קינג, הסופר שספרי אימה הם התמחותו כבר עשרות שנים.

הגעתי לספר כי קראתי ביקורות טובות על הסופר ודרך כתיבתו המיוחדת.זהו סיפור על התהליך נפשי של התאבלות על מות הבעל של ליסי וסיפור על הפרעות נפשיות של הדמויות הנוספות בספר. למרות שהנושא מדכא ומעצבן הצלחתי לסיים את הספר כי יש בו סוג של מתח (לא בעלילה) והכתיבה זורמת. זה לא ספר אימה אלא ספר אפל.
קשה לי להמליץ עליו, ספר שקשה להתחבר אליו.

האמת שלא קראתי שום ספר של קינג חוץ מ'דומא קיי'. ובהחלט ציפיתי להרבה. ס"ה ספר ממש מיוחד עם דימיון עשיר. לא קורה הרבה בספר, ולא תמיד ברור מי אמר מה. אבל משהו בצורת הכתיבה, והמשחק עם הפונטים מרתק. אני עדיין שומע באוזניים כל מיני מילים מתוך הספר...

האמת שחשבתי שהספר הזה יהיה משום מה דומה איכשהו לספר "רוז מאדר" שמאוד אהבתי אותו והוא אחד הספרים שאני הכי אוהבת, אך מכיוון שהעלילה לא נעשתה מעניינת יותר ודי מרוחה מחצית מהספר, מאסתי ממנו... אולי אחזור אליו אם אשמע ביקורות טובות....

ספר "קשה" לקריאה מהבחינה הזאת שצריך לעבור את חציו ואף יותר על מנת להתחיל להבין מה קרה בעמודים שעברו ולהתחיל לחבר קצוות.

בסופו של דבר, ספר טוב, אבל קצת מעיק ...