“דביר, גבר באמצע החיים, גרוש ואב לבת עשרה, העובד כגרפיקאי בבית דפוס, מקבל טלפון בהול מחברת הקיבוץ בו גדל. ידידתו מפצירה בו למהר לבית החולים לבקר את חברו ארז, המאושפז במחלקה הפסיכיאטרית מרצונו. בהתחלה נראה לכאורה כי ארז הוא הדמות הראשית וסביבו סובבת העלילה, אך האמת היא שארז הינו רק כלי ביד הסופר, לחשוף בפנינו את עולמו הפנימי המורכב של הגיבור האמיתי – דביר.

חזרתו של חבר ילדות קרוב לצד אזכרתו הקרבה של אביו, מעלות באוב נשכחות מהילדות ומתקופת נעוריו, המשתלבות בד בבד עם העלילה ההולכת ונרקמת בספר. במהלך העלילה מוזכרים אירועים ודמויות שמשמעותם לא ברורה לקורא בהתחלה. פעם דביר מספר הוא בגוף ראשון, ופעם זהו המספר הכל יודע, המקלפים למעננו שכבה אחר שכבה, ומאירים בעבורנו את עולמו של דביר. לקורא מתחוור כי הדרך בה תופס דביר את עצמו שונה מאוד מהאופן בו מסתכלות עליו שאר הדמויות – אימו, אחיו, אשתו לשעבר, ביתו וחברי ילדותו.

בספר ניתנת לקורא הזדמנות להיווכח עד כמה המציאות היא סובייקטיבית: דביר וחבריו גדלו יחד באותו הקיבוץ, חוו חוויות דומות בילדותם ובהתבגרותם, ועם זאת כל אחד מהם נצר בליבו רגעים מסוימים, שנשכחו מלבבות חבריו, ובחר בדרכו שלו, תוצר תמונת ילדותם המשותפת כשם שנתפסה בעיניו. הקסם שבחופש בו גדלו מתנגש בחוסר הפרטיות שליוותה אותם לאורך כל בגרותם והיעדר ההורים בקרבתם, ויוצרת בכל אחד מהם תשוקה עמוקה, ההופכת לעקב אכילס בחייו הבוגרים. דביר זוכה להיזון חוזר, מחבריו שעליהם הוא מסתכל מעמדה של נחיתות בעוד הם מביטים בו כלפי מעלה, ומביתו המשקפת לו את היפוכו.

את הסוף כמובן לא אספר לכם, כדי להשאיר טעם של עוד...ולא ארצה להעלאות אתכם בפרטים מיותרים. רק אוסיף ואומר שהעלילה בספר מאוד זורמת, והיא גם כתובה כחוט המחשבה ההולך ומתארך של הסופר. מאוד נהנתי מהקריאה, ואילו היה לי את הזמן הנחוץ לכך, ככל הנראה הייתי מסיימת לקרוא אותו עוד באותו היום שהתחלתי.

מומלץ!”

“בנים חוזרים,
אותי הספר ממש איכזב,
אומנם המשכתי לקרוא אותו עד הסוף ,בצפיה
שאולי יהיה הפתעה,או יתחיל להיות מעניין.
אבל לצערי שום דבר,ממש לא.”

“ספר על אנשים על התבגרות על אהבות ועל חברות

הסופר מצליח בשפה זורמת להביא ולהבין את מסתרי הנפש האנושית, להאיר את המצוקות הפחדים והשמחות ושומר את הקורא מרותק לאורך כל הספר.

שווה קריאה- ספר מהטובים שיצאו כאן בשנים האחרונות”

“בנים חוזרים / יריב דומני

הוצאת זמורה ביתן
שנת הוצאה 2009
271 עמודים

סופרים ישראלים כותבים בדרך כלל בצורת כתיבה שמרנית- משפטים בנויים כהלכה, מאויתים נכון, כשהציטוטים ממוסגרים במרכאות. את השמרנות הזו לא תמצאו בספר הזה. יש לנו כאן ספר ביכורים ליריב דומני, יליד 1964, ששובר את המוסכמות של הספרות העברית העכשווית הן מבחינת המבנה והן מבחינת העלילה.

"שנים חלפו מאז עזב דביר את הקיבוץ, אך כשארז, חבר ילדותו, מגיע במפתיע מניו יורק ומאשפז את עצמו במחלקה הפסיכיאטרית, הוא נקרא אל הדגל. מהקיבוץ מבקשים מדביר לדאוג לארז ולהביא אותו למשק שיתאושש, ודביר נענה - בשם החברות, בשם ה"קבוצה" שעדיין משפיעה על חייו, בשם האין ברירה הישראלי, הקיבוצניקי שמוכתב על ידי החבר´ה.

דביר אינו מצליח להבין מה קרה לארז המוצלח, הבטוח בעצמו, מה נשבר בו ומדוע התכנס בשתיקה זועפת. בעקבות המפגש המחודש עולים באוב רגעים כמוסים מילדותם המשותפת בקיבוץ, כאבי לב שמעולם לא נרפאו ואהבה ישנה אחת שטעמה מתוק ומריר. אט-אט מתבהרת הזיקה בין ילדותו של דביר לבגרותו: הכמיהה שחש בילדותו למקום פרטי, נסתר, משתקפת כתמונת ראי בחרדותיה של דנה, בתו המתבגרת, החוששת להישאר לבד ולו לרגע; החמצה עצובה של רומן נעורים מהדהדת ביחסיו המורכבים עם אן, אשתו לשעבר; וזכר הצריף הישן שבנו הוא וארז, קורץ מהעבר כהבטחה לרגע אחד של מנוחת נפש אמיתית." (מתוך גב הספר)

יש לנו כאן חיבור מובהק מזרם התודעה; הסיפור מסופר בגוף שלישי אך נותן הרגשה מוחלטת של גוף ראשון, הכתוב נכתב בפסקאות ארוכות ורצופות, עם המון פסיקים ומעט משפטים. העלילה מפוזרת – מספרת על דביר, גיבור הספר, בהווה שנשבר על פעם על ידי זיכרונות מהילדות. שפה גבוהה לא תמצאו פה. לכאורה, עומד לפנינו ספר שכתוב מוזר ועם עלילה יבשה.

אבל מתחת לאלו מסתתר ספר עמוק ומעורר מחשבה. לכל התנהגות מהעבר יש השפעה על העתיד, אדם "משוגע" על ידי עצמו מצליח להעביר את הטירוף שמסתתר בעבר לאחרים, הורה מתקשה להבין את הבעיות הפסיכולוגיות של ילדתו. אבל את הרבדים האלו מסתירות המחשבות של הגיבור, וסצנות משעשעות ועמוקות עם המשפחה הגדולה בקיבוץ. לכל אחד יש הבעיות שלו, אבל החיים שלהם משתלבים בסופו של דבר אחד בשני ויוצרות מארג ספרותי שמהמם את הקורא.

אני אישית התחברתי באמת לספר רק אחרי שעברתי את מחסום השליש; שווה לצלוח את השליש הראשון הלא מובן בשביל להגיע לשני שליש האחרים, שבהם הקורא כבר מצליח לקלוט את העלילה ולהיכנס לראשו של הגיבור. ספר ישראלי מאוד ויוצא דופן, קולח ומעורר מחשבה. לא ספר שקוראים תוך כדי אכילת שוקולד על שפת הבריכה, אבל שווה לפנות לו את הזמן ולהתמסר אליו באופן מוחלט.

"תמיד זה היה ככה עם הבנות, תמיד היה בהן משהו מוזר, משהו שלעולם לא נבין עד הסוף." (עמוד 100)

"אתה יודע, פעם, היה מלחיץ אותי להסתכל על המחוג הדק, הארוך, שרץ בשעון, זה של השניות. איך שהוא מתקדם עוד ועוד בלי לעצור לרגע, מדגים איך הזמן בחיים שלך אוזל כמו חול בשעון חול, זרם דק אבל קבוע שאי אפשר לעצור. אחר כך הבנתי, לא מהמחוג הזה צריך לפחד, וגם לא מהמחוג של הדקות שאם תסתכל בו מספיק זמן תוכל לקלוט שגם הוא זז. המחוג הכי גרוע, הכי רשע, זה שבסופו של דבר יגמור אותך, הוא השמן, הקצר, המתוחכם, זה שבקושי זז, שנראה כל כך תמים ולא מזיק, המחוג של השעות." (עמוד 112)

(על המחבר, מתוך גב הספר:)
יריב דומני, יליד 1964, נולד וגדל בקיבוץ שער העמקים. למד מוזיקה בבוסטון, מתגורר ביוקנעם, נשוי ואב לשלושה. מורה למוזיקה, מלחין, מעבד ומפיק מוזיקלי. סיפור פרי עטו זכה להמלצת חבר השופטים מתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" בשנת 2009.





דור בביוף

1.10

(הספר באדיבות תפוז אנשים)”