שנים חלפו מאז עזב דביר את הקיבוץ, אך כשארז, חבר ילדותו, מגיע במפתיע מניו יורק ומאשפז את עצמו במחלקה הפסיכיאטרית, הוא נקרא אל הדגל. מהקיבוץ מבקשים מדביר לדאוג לארז ולהביא אותו למשק שיתאושש, ודביר נענה - בשם החברות, בשם ה"קבוצה" שעדיין משפיעה על חייו, בשם האין ברירה הישראלי, הקיבוצניקי שמוכתב על ידי החבר´ה.

דביר אינו מצליח להבין מה קרה לארז המוצלח, הבטוח בעצמו, מה נשבר בו ומדוע התכנס בשתיקה זועפת. בעקבות המפגש המחודש עולים באוב רגעים כמוסים מילדותם המשותפת בקיבוץ, כאבי לב שמעולם לא נרפאו ואהבה ישנה אחת שטעמה מתוק ומריר. אט-אט מתבהרת הזיקה בין ילדותו של דביר לבגרותו: הכמיהה שחש בילדותו למקום פרטי, נסתר, משתקפת כתמונת ראי בחרדותיה של דנה, בתו המתבגרת, החוששת להישאר לבד ולו לרגע; החמצה עצובה של רומן נעורים מהדהדת ביחסיו המורכבים עם אן, אשתו לשעבר; וזכר הצריף הישן שבנו הוא וארז, קורץ מהעבר כהבטחה לרגע אחד של מנוחת נפש אמיתית.

בבנים חוזרים, רומן הביכורים הרגיש והטעון של יריב דומני, נמוגים המעברים הלשוניים המקובלים המבחינים בין מה שמתרחש בנפשו של אדם ובין מה שתמרחש סביבו. דרך הסיפר הווירטואוזית מייצגת את החיפוש הפנימי של הגיבור אחר קול פנימי מהותי, צלול ומזוקק.