שרבול, חישמוק וג'רבלה רעה! - אוצר המילים שלי התעדכן בצורה משמעותית בעקבות הספר, ויודעים מה? אני לא מתחרט על כך. למה? כי מדובר באחד הספרים הגאוניים ביותר של סטיבן קינג. העלילה מהפנטת ומכשפת! והגאונות של סטיבן קינג ניכרת בכל פרט ופרט ממנה. החל מהדמויות (התיאור של אמנדה, לדוגמה, מדהים. [משום מה דמיינתי אותה כמארי מ"שוברים שורות" :P]), ועד לחלוקה של הפרקים ותתי-הפרקים, ובכל פסקה ופסקה. חייב להודות שההתחלה של הספר גרמה לי אמנם לפהק, אבל לקראת סוף השליש הראשון של הספר - כש"הג'רבלה הרעה" והשרבולים התחילו להתבהר (כי בהתחלה זה נראה כמו קשקוש שעשה לי ג'רבלה במוח), העלילה ממילא הפכה למותחת, מעניינת, ובעיקר מכשפת. יש כאן את הכל לדעתי - גם מתח, גם מיסתורין, וגם - סוף סוף - הרבה אימה (בעיקר בסיפורים על עברו של סקוט).
דרך אגב. אלו מאיתנו שאוהבים לכתוב למגירה וכד', יכולים למצוא בספריו של סטיבן קינג עצות רבות לכתיבה. הסיבה היא כנראה שקינג, כסופר, העדיף לתאר בהרבה מספריו דמות של סופר, הן כדמות ראשית והן כדמות משנית. זה התחיל ב"הניצוץ", שם הדמות הראשית היא ג'ק תורנס - סופר חם מזג. זה נמשך ב"מיזרי" עם הסופר המהולל פול שלדון, ב"זה" עם הסופר הלא פחות מהולל ביל דנברו, שהוא בעצם הדמות הראשית של הרומן. וזה חוזר שוב ב"שק של עצמות", עם מייקל נונאן שחווה משבר כתיבה, ופעם נוספת ב"סיפורה של ליסי", כאשר הפעם הסופר - סקוט לנדון - אינו דמות ראשית, אבל חשובה מאד. לכן טבעי הדבר, שלדמויות אלו שמשלח ידם הוא הספרות יהיה הרבה מה להגיד בנושא הזה, במיוחד אם הספר מתאר את התמודדותן עם המקצוע (כמו מייקל נונאן ב"שק של עצמות"), ולאושרנו הרב, סטיבן קינג לא מנע מהדמויות שלו להביע את דעתן על הכתיבה ולשתף אותנו (בצורה אגבית) בהגיגים ובעצות שלהן. יוצא שסטיבן קינג פיזר בספריו הרבים הגיגים על הכתיבה, ולדעתי כל כותב ימצא אותם יקרי ערך.