דביר, גבר באמצע החיים, גרוש ואב לבת עשרה, העובד כגרפיקאי בבית דפוס, מקבל טלפון בהול מחברת הקיבוץ בו גדל. ידידתו מפצירה בו למהר לבית החולים לבקר את חברו ארז, המאושפז במחלקה הפסיכיאטרית מרצונו. בהתחלה נראה לכאורה כי ארז הוא הדמות הראשית וסביבו סובבת העלילה, אך האמת היא שארז הינו רק כלי ביד הסופר, לחשוף בפנינו את עולמו הפנימי המורכב של הגיבור האמיתי – דביר.
חזרתו של חבר ילדות קרוב לצד אזכרתו הקרבה של אביו, מעלות באוב נשכחות מהילדות ומתקופת נעוריו, המשתלבות בד בבד עם העלילה ההולכת ונרקמת בספר. במהלך העלילה מוזכרים אירועים ודמויות שמשמעותם לא ברורה לקורא בהתחלה. פעם דביר מספר הוא בגוף ראשון, ופעם זהו המספר הכל יודע, המקלפים למעננו שכבה אחר שכבה, ומאירים בעבורנו את עולמו של דביר. לקורא מתחוור כי הדרך בה תופס דביר את עצמו שונה מאוד מהאופן בו מסתכלות עליו שאר הדמויות – אימו, אחיו, אשתו לשעבר, ביתו וחברי ילדותו.
בספר ניתנת לקורא הזדמנות להיווכח עד כמה המציאות היא סובייקטיבית: דביר וחבריו גדלו יחד באותו הקיבוץ, חוו חוויות דומות בילדותם ובהתבגרותם, ועם זאת כל אחד מהם נצר בליבו רגעים מסוימים, שנשכחו מלבבות חבריו, ובחר בדרכו שלו, תוצר תמונת ילדותם המשותפת כשם שנתפסה בעיניו. הקסם שבחופש בו גדלו מתנגש בחוסר הפרטיות שליוותה אותם לאורך כל בגרותם והיעדר ההורים בקרבתם, ויוצרת בכל אחד מהם תשוקה עמוקה, ההופכת לעקב אכילס בחייו הבוגרים. דביר זוכה להיזון חוזר, מחבריו שעליהם הוא מסתכל מעמדה של נחיתות בעוד הם מביטים בו כלפי מעלה, ומביתו המשקפת לו את היפוכו.
את הסוף כמובן לא אספר לכם, כדי להשאיר טעם של עוד...ולא ארצה להעלאות אתכם בפרטים מיותרים. רק אוסיף ואומר שהעלילה בספר מאוד זורמת, והיא גם כתובה כחוט המחשבה ההולך ומתארך של הסופר. מאוד נהנתי מהקריאה, ואילו היה לי את הזמן הנחוץ לכך, ככל הנראה הייתי מסיימת לקרוא אותו עוד באותו היום שהתחלתי.
מומלץ!
