גולדן מצליח, עם כל הקושי שבכך, לספר על תרבות מעניינת ומרתקת בלי לאבד את הקסם שבדמויות.
לרוב, בז'אנר הנ"ל, הדמויות והעלילה נאבדות בתוך ניסיון לספר לקורא כמה שיותר על התרבות ולדחוף את כל המידע הידוע להם. בספר זה, זה נעשה באלגנטיות ורגישות מדהימה.
סאיורי (שכחתי מה שם ילדותה, אבל נסתפק בזה) היא ילדה קטנה שנמכרת, יחד עם אחותה. היא מגיעה לאוקיה, שבה, אם תתנהג כראוי, תגדל להיות גיישה. הדרך של סאיורי היפה רצופת תלאות אך בעזרת כמה אנשים טובים המזהים את הפוטנציאל הטמון בה, וכמה תכסיסים, היא עולה והופכת להיות גיישה מצליחה, ואפילו זוכה (ספוילרר->) באהבת לבה.
הספר סוחף ומהנה, מרגש ומרתק. תהנו!

לצערי, את הספר הזה יצא לי לקרוא מעט אחרי שסיימתי את 'זכרונותיה של גיישה'. למה לצערי? כי עכשיו אני משווה ביניהם ומתאכזבת קלות מ'סיפור כתוב במניפה'.
בשני הספרים מתוארות תרבויות - יפן וסין. בשניהן יש התעסקות במעמד הנשים - דרך תרבות הגיישות ביפן, ודרך מנהגי קשירת הרגליים ומעמד האישה באופן כללי; בסין.
סיפור כתוב במניפה הוא ספר קצת קשה - מתוארים בו דברים בלתי ייאמנים לקורא בעיצומה של המאה ה21, מנהגים הזויים עד מטורפים, וכתב סודי- הנושו, לנשים בלבד. לי אישית היה קצת קשה להתחבר למנהגים המוזרים, אם כי שמחתי ללמוד ולהכיר תרבות נוספת, גם מפן מאוד מסוים שלה. הסיפור לא נגע בי רגשית ונשאר רחוק מהלב, בניגוד למה שליסה סי מנסה לעשות בתיאור החברות האמיצה של פרח שושן ופרח שלג. הדמויות די צפויות ושטחיות. הכתיבה טובה אם כי קצת מעצבנת, וצריך להתרגל אליה. אני לא יודעת אם זה התרגום או הכתיבה עצמה (לדעתי התרגום), אבל המילים והשירים הכתובים בכתב הנושו לא הצליחו לגעת בי ולרגש אותי, כמתואר.
ב'זכרונותיה של גיישה', גולדן מצליח להעביר את התרבות המרתקת תוך שימוש בדמויות נוגעות וסוחפות, מה ששואב את הקורא לתוך הספר. ב'סיפור כתוב' סי קצת פחות מצליחה בזה - העלילה לא מעניינת והדמויות שטחיות ולא מתקדמות הלאה.
בקיצור, נחמד לשבת גשומה.

דבר ראשון, נראה לי חשוב לקרוא ספר ראשון של סופר. ככה אפשר לדעת אם הוא עבר משהו במהלך הכתיבה שלח או שהוא המשיך לכתוב אותם רומנים/דרמות/ספרי מתח בשביל הכסף. לדוגמא, ג'יי. קיי. רולינג, שאת כברת הדרך הספרותית שלה אפשר לראות בהתקדמות מופלאה ככל שעולים עם הספרים, לעומת סוזן קולינס - ששום דבר בכתיבה שלה לא השתפר, והעלילות במהלך הטרילוגיה הלכו ונהיו מופרכות יותר יותר (ברצינות, לטעמי הספר השלישי נכתב כשקולינס על סמים, ואך ורק בשביל הכסף), ככה שספרי ההמשך פשוט הורסים את הקסם שבמשחקי הרעב.
נחזור לעניין. צימר בגבעתיים.
כנראה שיש ספוילרים, מזהירה.
אשכול נבו כותב נהדר, על זה אין ספק. הספר מחולק לסיפורים קצרים ולנובלה אחת. בכולם חוזר מוטיב של אהבות נכזבות מסוג כלשהו, ושל מערכות יחסים שונות ומשונות. אני אוהבת את ההתייחסות שלו לחברה הישראלית (יש לו קטע עם חיפאים, בטח גם הוא, אני צריכה לבדוק).
הדמויות לא הגיעו ללב שלי למרות הנסיון. בודדות אולי כן, ועליהם מגיע לאשכול נבו קרדיט.
הסיפור שמסופר מנקודות מבט שונות הוא המוצלח ביותר לטעמי - "סרטנים בעננים" - במיוחד בגלל המסתוריות שבדמות הראשית, יוני. כל הדמויות חגות סביבו, הוא מרכז הסיפור, אבל נקודת המבט שלו היא הקצרה ביותר והמעורפלת ביותר (סמים).

לסיכום, לא המוצלח ביותר שלו, אבל נחמד. העביר לי כמה שעות בסבבה.

הספר הראשון של אשכול נבו שיצא לי לקרוא (הטוב שבהם, עד כה), כמו גם אחד הספרים הישראליים המוערכים ביותר, מבחינתי לפחות.
הספר מקסים וייחודי, לא נופל לשגרתיות למרות תיאור השגרות שבו - חייהם במהלך 4 שנים (בין מונדיאל למונדיאל) של קבוצת חברים, חיפאים במקור, כאשר הגיבור של סיפורנו הוא יובל, והאחרים - צ'רצ'יל, עמיחי ואופיר.
בספר יש סגירת מעגל מקסימה - המשאלה אחת ימינה. כמו גם שם הספר וכריכתו המעוררת תיאבון ובהחלט עושה חשק לקרוא.
מלבד זאת, לארבעת גיבורינו ישנה חברות אמיצה וותיקה, שגם אם לעיתים נדמית כניצול או שקיים בה אי צדק (וקיים בה), היא חזקה ועומת על כנה. חברות זו הקסימה אותי ואני בטוחה שקוראים נוספים.
צחקתי, בכיתי וכאבתי עם הגיבורים. וזו, הצלחה כבירה בפני עצמה.
בטח בטח (אם תסלחו לי על הגזענות;) לסופר ישראלי.

** הערת שוליים - תיאטרון בין ליסין העלה גירסא מקסימה ביותר לספר המוצלח, והצליחה להשיג משהו שלא הרבה משיגים - ספר ועיבוד לספר (בתיאטרון או בקולנוע) שהוא מוצלח כמו הספר עצמו. או כמעט כמו.
משחק מוצלח ביותר של יניב לוי (עמיחי) וידידה ויטל (יובל), והאפקטים הנהדרים. כיף אמיתי.

יש לי רדאר, זה לא ייאמן. בדרך כלל אני קןראת ספר של סופר, ואם אני לא אוהבת את הסגנון אז אין לי כוח יותר. כדוגמת מאיר שלו, שלאחרונה התחלתי את ספרו "שתים דובים" וכשגיליתי שאני צריכה להכריח את עצמי לקרוא, החלטתי שלא מתאים לי כרגע. להשקפתי, צריך לקרוא ספר מתוך תשוקה. אולי פעם אני אחזור לנסות, אבל לא כעת.
ובכן, לענייננו: אע"פ ש"הזקן בן המאה.." עיצבן אותי עד כדי כך שנטשתי אותו באמצע, החלטתי לקרוא את האנאלפביתית, ומזל שכך, כיוון שהוא העביר לי את השבת (לפחות את חלקה, הספקתי עוד ספר וחצי בזמן שנשאר) בצורה כיפית ומשעשעת להפליא.
נומבקו, ללא היסוס, נכנסת לרשימת הגיבורות שלי.
שתי המילים המתאימות לתיאורה: כושית מבריקה. (תסלחו לי אם זה נשמע בעל אופי גזעני. זה לא.) שילוב נדיר ועוצמתי למדי. נומבקו, מלבד היותה חכמה בצורה לא טבעית ובעלת מזל הפכפך במיוחד, היא ילדה, נערה, ואז אישה - חזקה ויוצאת מן הכלל. ראו ערך הפרק בו אחד מעמיתיה לעבודה מנסה לבצע בה את זממו והיא מגיבה בתקיעת מספריים בירכו. כשהיא בת 10. (ובל נתעלם מהעובדה שהיא עובדת עם ותק של 5 שנים כבר בגיל הזה, והפכה לבוסית של אותו אחד תוך 5 שנים)
העלילה מתפתחת בצורה יפה למדי - יונס מצליח לשמור על הדברים מעניינים ומשעשעים בכתיבתו הלא שגרתית, ובהכנסת המינון המדויק של צרות לחיי גיבורינו. (אגב, דבר שנכשלים בו מטובי הסופרים) הדמויות מקסימות ומשעשעות, גם אם סתמיות וחסרות עומק לעיתים קרובות.
הערה נוספת ראויה לציון – לטעמי, יונס נוטה לשכוח את עובדת פריצתו ממעגל הספרות השוודית למעגל ספרות העולם, ומכניס בכתיבתו קצת יותר מדי פוליטיקה שוודית, שלא תמיד נחוצה לעלילה.
בנוסף, יש סיקור מעניין של חלקים מהיסטוריותיהן של דרום אפריקה, גרמניה, הרפובליקה העממית של סין, ישראל (כן! במפורש כתוב "המוסד" "אולמרט" ו"ציפי לבני") ומדינות נוספות, מה שמעשיר את ידע הקןרא ומספק מימד נוסף לספר הקליל הנ"ל.
אני מודה, מעולם לא סיימתי את "הזקן בן המאה.." ולכן לו אוכל להשוות בצורה הוגנת. אבל מה זה משנה? אני נהניתי.

ספר מקסים, ממש כיף לקרוא. טרייסי שבלייה מתארת באופן קסום ומצליחה להעביר לקוראים את רוח התקופה ורשותיה של חריט (גיבורת הספר) בצורה נוגעת ללב. הדמויות מסתוריות בצורה גאונית - כלומר מסתוריות עד קצה גבול האפשר, כך שהקורא יכול להבין ולהתחבר לדמויות. (הן לא מסתוריות מדי)
תקופה מעניינת ותרבות מעניינת (הולנד), נושא מעניין שאין עליו ספרי עלילה רבים והוא מרתק לטעמי לפחות.
פספוס קטן - הספר קצת קצר מדי ולדעתי יכל להימשך עוד כ70-60 עמ' וכך זה היה מושלם. יש תחושה שהסופרת מיהרה לגמור את הספר בפרק אחרון אחד (אפילוג, במקרה הזה), כאשר נשארו קצוות פתוחים והקורא עוד מסוקרן לגבי ההתרחשויות. עניין זה יכול להיות רלוונטי במקרה של טרילוגיה או סדרה, אך מאכזב במידה מסוימת בספר כגון זה.

הביקורת כוללת ספוילרים מועטים, ראו הוזהרתם.

ובכן, נחמד. נחמד.
אין בו משהו ששבה אותי עד כדי לא להניח את הספר מהיד, אבל יש בו פשטות וקסם משלו.
ג'יין, גם אם אינה יפה (משהו שמודגש מאוד), גורמת לקוראים לחבב אותה, או בגלל שהיא כותבת, או בגלל חריצותה והגינותה, והכנות המוחלטת שלה, שבדומה לג'ו (נשים קטנות/לואיזה מיי אלקוט) היא חצופה ונוטה להתרגז כאשר נעשות אי אלו עוולות מסביבה.
הסיפור פשוט ונוגע ללב, אם כי הכתיבה די מכשילה פה את העניין הזה. כאשר מפריזים בתיאורים, כפי שעשתה שרלוט ברונטה, יש כמה אפשרויות: שיעמום הקורא למוות (אנקת גבהים), יצירת חיבור עמוק בין הדמויות לקוראים (נשים קטנות), או האמצע - כמו בג'יין אייר. התיאורים לעיתים נצרכים ולעיתים מוגזמים ומשעממים (אני דילגתי על כמה פיסקאות בספר, וזה בהחלט אומר משהו), אך הדמויות מקסימות בהחלט ועל אף הדמיון הקל בחלק מהמאפיינים לספר אנקת גבהים, שרלוט הפגינה יכולה מרשימה יותר ביצירת איזון בין הטירוף למציאותי בדמויות שיצרה.
איזון זו מילה מושלמת לתיאור הספר הזה. הוא צפוי במידה מאוזנת, מקסים במידה מאוזנת, הדמויות שבו - על כל המגוון שבהם, מאזנות אחת את השניה, העלילה מאוזנת ומאפשרת להינות מרגעי דיכאון ואושר גם יחד.
כל הדברים האלה חמקו מידיה הלא מאוזנות (כנראה) של אמילי ברונטה, האחות ומחברת אנקת גבהים: שהוא ספר צפוי מדי ולא צפוי בצורה בלתי מאוזנת בעליל, לא מקסים בכלל, ובטח שלא בצורה מאוזנת, הדמויות שלו נוטות לטירוף הרבה יותר מאשר לאיזון, והעלילה שלו רצופת אירועים שליליים שלא מאפשרת להנות מהספר.
יש כמה נקודות דמיון בין הספרים: נוכחותה של אישה שנטרפה עליה דעתה בין הדמויות, נופים מרהיבים (שכנראה חוו וראו האחיות בטלטלות חייהן) ומעט מיסודות הנצרות שמוכנסים בספר ובדמויות.
נקודה נוספת היא ההשפעה של חייה של שרלוט על כתיבת הספר. שרלוט, שאמה נפטרה, נשלחה למוסד לנערות (בדומה לג'יין בספר), שם מתו סתיים מאחיותיה ונשארו היא ואמילי. הן עברו לפנימיה אחרת, בה התאהבה שרלוט בבעל המוסד הנשוי, שדחה את אהבתה. ג'יין גם היא מתאהבת במעסיקה, אך הוא מתאהב בה גם ונדמה שהם שידוך מושלם, והם נישאים לאחר טלטלות רבות.
נראה שלג'יין קורה הדבר שאליו נכספה שרלוט יותר מכל.
נקודה אחרונה שאהבתי בספר, ההתייחסות ליופי ולחוסר יופי כמרכיב לא מעכב, כלומר לא משפיע באהבה. ג'יין ואדוורד (רוצ'סטר, שהתפלאתי שלא תורגם כ'אדוארד') שניהם אינם יפים ואף מכוערים וחריגים בחברה, אך יש להם עוצמה וחן אחרת ומיוחדת במינה, ששוללת כל אפשרות שהאושר מגיע ליפים שבינינו בלבד.

תהנו מהספר. בהחלט קלאסיקה שצריך לקרוא, גם אם לא חייב.

חבל. באמת חבל. ספר כמעט. כמעט טוב. קצת נמאס כבר מכל העניין של הלהוסיף תעלומות למשפחה האומללה, ויש מוטיב חוזר מעצבן, כמו לדוגמא בלסיים את הספר במתח לא ברור.
עכשיו, זאת אמורה להיות טרילוגיה. אני חולה על הסופרים שמתייעדים לכתוב טרילוגיה, ואז מסיבות שונות (מתאהבים בכסף, לא מצליחים לסיים ב3 ספרים את העלילה) כותבים 4 או 5. ב'הירושה' לפחות לפאוליני היתה פואנטה. באמת היה לו על מה לכתוב בספר הרביעי. פה ארצ'ר סתם ממציא צרות מיותרות ועסקים מפוקפקים.
הדמויות מקסימות ואתה כמעט מתאהב בהם. ג'סיקה וסבסטיאן כמעט שובים את הלב, אבל יש בספר יותר מדי פוליטיקה והתעסקות בנקמות ותככים, ככה שהדמויות המקסימות האלה נאבדות שם. כמעט. כמעט. אולי הרביעי יציל את המצב.
אמן.

ציטוט אחרון, וזהירות - ספוילר מתחתיו:
"הוא נזכר בדברים שאמר לו אולד ג'ק אחרי משחק הקריקט המוצלח:
כל אחד יכול להיות מנצח טוב, אבל אדם דגול ניכר באופן שבו הוא מתמודד עם הפסד."
אין יותר מזה. כל האנשים הדגולים באמת מתים במהלך הספרים. שני הסבים, אולד ג'ק, אליזבת - האמא של אמה וג'יילס.. הופך את הספר ללא שווה ציטוט, כלומר חסר כל תוכן עמוק יותר מעלילה פשוטה. חבל, ג'פרי.

מרגש. מקסים. מדהים.
מזכיר את ספרי האספרגר למיניהם - המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה, קרוב להפליא ורועש להחריד, פרויקט רוזי, ואף את אלגנטיות של קיפוד, בדרכו שלו. צ'ארלי הוא פרח קיר שובה לב.

ציטוטים נפלאים:
"אתה תמיד חושב כל כך הרבה, צ'ארלי?"
"זה רע?" פשוט רציתי שמישהו יגיד לי את האמת.
"לא בהכרח. פשוט לפעמים אנשים משתמשים במחשבות כדי לא להשתתף בחיים."
"וזה רע?"
"כן."
"אבל אני חושב שאני כן משתתף. אתה לא חושב שאני משתתף?"
....
"אנחנו מקבלים את האהבה שאנחנו חושבים שמגיעה לנו, צ'ארלי."

"חבר יקר,
אתה נהנה מהחגים עם המשפחה שלך? אני לא מתכוון לאמא ולאבא שלך, אני מתכוון לדודים ודודות ובני דודים. אני דווקא כן. מכמה סיבות.
קודם כל, זה מאוד מעניין ומרתק אותי איך כולם אוהבים אחד את השני, אבל אף אחד לא באמת מוצא חן בעיני השני. וחוץ מזה, המריבות הן תמיד אותו הדבר."

"קראתי הלילה שוב את הספר כי ידעתי שאם אני לא אקרא אני בטח אתחיל עוד פעם לבכות. את הבכי ההיסטרי, אני מתכוון. קראתי עד שהייתי מותש לגמרי והייתי חייב ללכת לישון. בבוקר סיימתי את הספר ואז מייד התחלתי לקרוא אותו שוב. הכל, רק שלא יתחשק לי עוד פעם לבכות. כי הבטחתי לדודה הלן. וכי אני לא רוצה להתחיל שוב לחשוב. לא כמו בשבוע האחרון. אני לא מסוגל לחשוב יותר. לא מסוגל לחשוב יותר אף פעם."

"צ'ארלי, בבקשה אל תבין אותי לא נכון. אני לא מנסה להביך אותך. אני רק רוצה שתדע שאתה מאוד מיוחד... והסיבה היחידה שאני אומר לך את זה היא שאני לא יודע אם מישהו אחר אמר לך את זה פעם."
.....
בזמן שנהגתי הביתה חשבתי רק על המילה 'מיוחד'. וחשבתי על זה שהאדם האחרון שאמר עלי את זה היתה הדודה הלן. הייתי אסיר תודה על זה ששמעתי את זה שוב. כי נראה לי שכולנו שוכחים לפעמים. ואני חושב שכל אחד מיוחד בדרכו שלו. אני באמת חושב ככה."

אחרון ומדהים לסוף:
"אני חושב שאם יהיו לי אי פעם ילדים ומשהו ירגיז אותם, אני לא אגיד להם שאנשים בסין גוועים ברעב או משהו כזה, כי זה לא ישנה את העובדה שהם כועסים. ואפילו אם מישהו אחר סובל יותר, זה לא ממש משנה את העובדה שאתה מתמודד עם העניינים שלך. לטוב ולרע. זה בדיוק כמו מה שאחותי אמרה כשהייתי כבר כמה זמן בבית החולים. היא אמרה שהיא היתה מאוד מודאגת בעניין הקולג', ובהשוואה למה שאני עברתי היא הרגישה שהיא ממש מטומטמת. אבל לא ברור לי למה היא היתה צריכה להרגיש מטומטמת. גם אני במקומה הייתי מודאג. ובאמת, אני לא חושב שאני עובר משהו יותר קשה או פחות קשה ממה שהיא עוברת. אני לא יודע. זה פשוט שונה. אולי זה טוב לראות את הדברים מפרספקטיבה אחרת, אבל לפעמים נראה לי שהפרספקטיבה היחידה היא פשוט להיות נוכח. כמו שסם אמרה. כי זה בסדר להרגיש דברים. ולהיות אמיתי לגביהם."