ביקורת ספרותית על ארמון הירח מאת פול אוסטר
ספר בסדר

---

והנה שוב פול ואני שותים קפה בסלון וממשיכים מאיפה שהפסקנו.
כשהוא מסיים את הסיפור ואת העוגיה האחרונה על הצלחת, אני אומרת לו: "פולי, נשמה, אל תעלב, אתה יודע שאני אוהבת אותך, הוא בסדר הסיפור הזה, אבל יש לך טובים ממנו".
ולעצמי אני חושבת: יותר מידי סיפורים בתוך סיפור מסגרת אחד, יותר מדי צרופי מקרים, יותר מידי דמיון בין סיפורי החיים של הדמויות. גם אם זה משרת מטרה, זה ממש לא אמין כל ההקצנה הזו, לא?
פול מלטף את החתול שאין לי ושותק. ואני ממשיכה להרהר:
זה רומן מאד אמריקאי, לוקאלי, שנשאב מההיסטוריה, הגיאוגרפיה והתרבות האמריקאית, ויחד עם זאת עוסק בנושאים אוניברסליים שאינם תלויים במקום ובזמן - בדידות, זהות וכמובן מקריות. או במילים אחרות: אוסטר, אוסטר ואוסטר.
גם כאן, כמו בספריו האחרים הגיבור חווה צמיחה והעמקת ההיכרות עם עצמו מתוך האינטראקציה עם אדם אחר.
אני שמחה שקראתי את הספר הזה, למרות שהוא הולך עם האוסטריות רחוק מידי...
וכשאני שוב עם פול, לאחר כמה רגעים לא מנומסים של התנתקות, אני רואה שהוא כבר קם, לבש את המעיל, ומוכן לצאת לספר את סיפורו לעוד מישהו שאוהב אותו.
מי יודע, אולי השומע הבא יקבלו כמו שהוא, בלי תהיות ובלי הערות.

» ביקורות נוספות של ציפי
» ביקורות נוספות על ארמון הירח