אני בעיצומו של הספר. 150 עמודים ביממה. מניח אותו בצד ומנסה להסדיר את הנשימה.
מה זה הדבר הזה שאני קורא? פטפוט מבודח של סופר דוקומנטארי מתובל בעובדות היסטוריות מרתקות. אבל יש כאן משהו נוסף - הספר הזה עוסק אמנם בהיידריך (ימח שמו וזכרו), אבל למעשה הוא משתמש בו רק כתירוץ ומספר לנו "על הדרך" איך המערכות האירופאיות קורסות ומשפילות ראשן אל מול המפלצת הנאצית.
הספר כתוב מצויין. מעניין מאוד, כאילו מאזינים להרצאה של פרופ' הר סגור - וככה פושעים ואצילים, מלכים עתיקים וזונות מודרניות - כולם משתלבים אלה באלה, במרחק השנים והיבשות.
נפלא!
אלא, שהספר בנוי בצורה נוספת. דווקא ההליכה הנינוחה הזו לאורך שבילי ההיסטוריה של המפלצת הגרמנית מתחילה, בנקודה מסויימת, להרגיש כמו טבעת חנק על הצוואר. דווקא הקאז'ואליות שבה הכל מתואר כאילו מגבירה את הזעזוע שאתה חש כשאתה קורא סיכומון של חצי עמוד על הטבח בבאבי יאר או על חיסול שיטתי של מדינה שלמה (צ'כוסלובקיה).
והכי גרוע! הספר מראה צמתים שונים בהיסטוריה (מבלי להתעכב עליהם), שבהם שינוי קטן ימינה או שמאלה היה יכול לשנות את הכל. הדבר הזה מתפתח פעמים רבות לאורך הקריאה תקווה ל-HAPPY END אבל מיד לאחר מכן מתגנבת ההבנה שההיסטוריה התפתחה אחרת לחלוטין.
זהו אחד הספרים הכי מיוחדים ומעניינים שקראתי אי פעם ואני ממליץ לכולם לקרוא אותו בהקדם.

יופי של ספר ולא אכפת לי מהתגובות האחרות!
מותחן נחמד, פרקים קצרים, עלילה מותחת, מתח די צפוי שניתן לפתור די בקלות. בקיצור - חום הים ביוון HERE I COME

תחשבו על זה רגע, אנחנו חיים בתקופה של רעש, בעידן של הסחות דעת בלתי נגמרות. הכל מהר, הכל עכשיו, הכל דחוף!
אז מתי אפשר למצוא רגע נחמד ולקרוא ספר לעומק? הרי, ריבונו של עולם - אפילו חורף הגון אין כאן כבר כמה שנים בשביל הפנטזיה של להיכנס למיטה ולקרוא (כשבינתיים הטלויזיה בסלון צווחת משפטים באנגלית מ"דורה").

אז מה רע בעצם בספר נבלים וטובים קלאסי? עם אותם פרקים של 5 עמודים מקסימום? עם טכנולוגיה עדכנית ואקשן במידה?

אני אומר - בעידן התזזיתי שלנו,ספרים כאלה או כמו הספרים של דניאל סילבה למשל (3 עמודים לפרק) הם בדיוק הממתק שאפשר להעניק לאומה עם הפרעת קשב וריכוז.

לגבי העלילה? טוב - את זה אפשר לקרוא בחלקו האחורי של הספר והיא מספקת כדי להבין למה נכנסים.

קריאה מהנה

האם זה הוגן לכתוב ביקורת על ספר שהפסקתי באמצע? לא יודע. אולי במקום ביקורת - צריך לקרוא לזה אזהרה!!!
אז ככה - מדובר בספר מ-א-ו-ד עבה. ממש מעיק להחזיק אותו ועוד יותר מסוכן להירדם כשהלבנה הזו מונפת מעל הראש ועלולה, חלילה, לנחות על הפרצוף ולייצר סטייה במחיצת האף.
מדובר במעין צופן דה וינצ'י לסוגיו, אלא (וכאן הקטע המוזר!!!), הוא נכתב בסוף שנות השמונים.
רוצה לאמר: הספר התפרסם דור שלם לפני צופן דה וינצ'י וככל הנראה לא דגדג לאף אחד את בלוטת העניין. הוא לא הוסרט, לא אוזכר וכמעט ואיננו קיים.
וכל זאת מדוע?
אולי בגלל שהוא עוסק בפרטים משמימים וחסרי תועלת ותוחלת שהופכים פרק של 3 עמודים למעמסה של 15 עמודים?
ואולי כי בדומה לספרים מהז'אנר (המבוך של קייט מוס למשל), הוא נע בשני קווים מקבילים - האחד בימי הביניים והשני כיום, אלא ש"כיום" הוא שנות השבעים בארה"ב אשר אין לי שום דברך או רצון להתחבר אליהן?
ובכלל - כשקוראים מותחן קצבי, לא מוזר מעט להתפעל מטלפון סלולארי, מחשב חלשלוש שממלא חדר שלם או מכונה שמעבירה ניירות ממקום למקום?
בקיצור - שמרו על הזמן יקר הערך (ועל מחיצת האף) והמנעו מהשיעמומון המייגע הזה.

אה כן... זה על שחמט!

המנעות נעימה!

למיטב ידיעתי, הבחור שכתב את הספר הזה הוא השותף של קליב קאסלר לכתיבה הספרים האחרונים שלהם ולדעתי מזל גדול שהוא החליט לכתוב משהו משל עצמו.
וכל זאת מדוע?
משום שלמרות שהזירה היא מאוד קלייב קאסלר (אמזונס, סירות קטנות, רשעים ושכירי חרב), יש כאן משהו קצת שונה. יותר מרגיש בשכונה של מייקל קרייטון או הזבלון ההזוי "רסיס" של וורן פאהי.
אז מה יש לנו?
סוכנות ביטחון מומצאת בלי פואנטה, שכירי חרב מרושעים וכמה יצורים מרושעים במיוחד.
אז איך לעזאזל בחור בן 35 נהנה מכל השיט הזה?
אולי כי לפעמים כיף לקרוא מותחן קליל, רחוק מהמציאות היומיומית כמזרח ממערב, המאפשר לכבות את מרבית המוח ופשוט לנוח?
בקיצור, אחרי ביקורת די מוזרה אני ממליץ בחום למי שמחפש ספר לא מחייב, ששוקל שליש מהספרים של קלייב קאסלר ומשדר תחושה מודרנית ונעימה יותר.

קריאה נעימה!

אני קורא את דניאל סילבה מזה שנים רבות, עוד לפני שהוחל בתרגום סדרת גבריאל אלון ואין ספק שמדובר באחד מהסופרים הכי מהנים למי שאוהב מותחנים קלילים, בעלי פרקים קצרים, עימוד נוח ותחושת פטריוטיות תמידית...

ובכל זאת, משהו בספר הזה לא כל כך עבד לדעתי.
הספר מתחיל בכיוון מסקרן של אמנות גנובה ונאצים - נושא שתמיד ריתק אותי. האופן בו גרינג ושאר המפלצות פשטו על אירופה ושדדו את התרבות שלה יחד אם אוצרות אמנות רבים.

ואז, כנראה שהסופר מבין שמרגן מוסד לא אמור לעסוק בזוטות מעין אלה, הסיפור מקבל תפנית מעט מתישה הכתובה בצורה שטחית ביותר ומזכירה את הסרטים החדשים בסדרת ג'יימס בונד שעוסקת בריגול כאילו אמיתי, קרי - איטי, משמים ולא מתוחכם בעליל...

מה אומר? למי שאוהב את דניאל סילבה אמליץ לקרוא בכל מקרה ואפילו לסיים. אבל למעט ההנאה שבקריאת מותחן עם פרקים קצרים ומעט פרטים הסטוריים בהתחלה - לא מצאתי כל תועלת ברומן הזה.

למעשה - יש תחושה שהגיבור הראשי לא הגיע לעבודה בספר הזה ובניגוד למעלליו המטורפים בספר הקודם, הרי שכאן הוא יותר בעמדת המפיק ולא בעמדת הכוכב.

מוזר. מעניין אם הסידרה לקראת סיום.

בכל מקרה, קריאה בינונית נעימה!

רוברט האריס כותב מעולה. ממש ממש מעולה. אפילו כשהוא כותב עלילה לא ממש מעניינת - הוא עדיין כותב מעולה.
וזה כנראה הסיפור של הספר הזה. יש כאן מעין מותחן כלכלי גדוש במונחים שלא בטוח שכל אחד יבין - גם לאחר ההסברים הקלילים המסופקים כאן בספר.
הסיפור עצמו הוא ספר מתח המתפרש על פני תקופה כל כך קצרה שאני לא בטוח שחולפת יותר מיממה לאורכה.
יש נגיעות של קרייטון מעורבב עם ג'וזף פיינדר
אבל מה שהופכת את הספר לממתק נחמד היא כמובן הכתיבה המצויינת של הסופר הנהדר הזה.
אז אחרי כל הקשקושים המסקנה שלי היא שזה יופי של ספר בשביל ללמוד דברים מעניינים ולשכוח אותם אחר כך, דרך נחמדה מאוד להעביר את הזמן ובעיקר תזכורת ליכולת הכתיבה של הסופר.

יחד עם זאת, אני חייב לציין שאחרי ארץ אבות, הספרים שפורסמו מפרי עיטו של סופר נהדר זה פשוט מחווירים.

מחר אני נוסע לחו"ל. למה אני מספר את זה? כי רציתי לקחת איתי ספר שהוא מספיק עבה ומעניין אבל לא ליפול ולגלות שנסחבתי עם הספר הלא נכון. לכן פתחתי את הספר שלשום וחשבתי לעצמי - בוא נקרא 20-30 עמודים, נכיר את הדמויות ואז במטוס, לפני השינה, בחוף הים - כבר אהיה עמוק בעלילה. או שלא... אולי הספר יתגלה כטעות שניתן למונעה ולא להיגרר איתו כל הדרך...
אז זהו שעכשיו אני בבעיה חדשה - עוד 80 עמודים אני מסיים את הספר. לא הספקתי ליסוע עדיין לחו"ל ובמקום לעבוד עכשיו ו"לנקות שולחן" אני עסוק בלרצות לחזור ולקרוא בו...
המסקנה?
אחלה ספר או יותר נכון סרט, משום שקרייטון עליו השלום לא כתב ספרים אלא סרטים וניתן לראות לנגד עיניך את העלילה באופן מוחשי ביותר.
הוא גם מיטיב להסביר מונחים טכנולוגיים סופר מורכבים באמצעים כל כך פשוטים שמספיקה השכלה תיכונית כדי לקלוט מה הוא רוצה - וזה מעשיר את החוויה (ואת התפיסה העצמית...) הרבה מעבר לרגיל.
הסיפור עצמו נחמד מאוד - למרות שהוא מרגיש לי מוכר מאוד. אולי קראתי אותו בספר אחר? או ראיתי בסרט אסונות כלשהו?
אה כן... האוייב בספר הזה הוא אולי נחיל שחור וקטלני (כפי שרואים על הכריכה), אבל הוא יכול היה להיות באותה מידה דינוזאור בפארק על אי...

בקיצור - הספר אחלה אבל נתקעתי בלי ספר לנסיעה.
קריאה מהנה.

הספר הזה ישב אצלי על המדף מתוך הבנה ברורה שאני לעולם לא אקרא אותו והסיבה היחידה שרכשתי אותו היתה העובדה שהוא יצא בהוצאת מטר שהיא בד"כ הוצאה מוצלחת של ספרים נחמדים מאוד שדי קולעים לטעם שלי.

קניתי.

יום אחד, לא יודע למה - החלטתי לקרוא את הספר מתוך הבנה שאחרי 100 עמודים לא מעניינים, ניתן יהיה להעביר אותו מסטטוס "לקריאה" לסטטוס "לתיוק".

כמה שאני טעיתי.

איזה ספר נחמד ומעניין. הסיפור לא מתומצת נכון מאחורי הספר ואינו משקף את העובדה שהספר מאוד מעניין, מאוד קריא ואני אישיתי הייתי במתח לכל אורכו.
גם לכתוב שהדמות הראשית מטיילת בעולם לא בדיוק מבטא נאמנה את העלילה ונדמה שהעלילה מתרכזת במרביתה במקום אחד בארה"ב, מה שמאפשר לספר לא להיות ספר נוסח רוברט לדלום בו הגיבור משוטט בעולם נגד כל הסיכויים, אלא ספר שנין יותר להעמיק בו מבחינת עומק הדמויות והרקע שלהן.
אני ממליץ מאוד על הספר שהוא מותח וכתוב מצויין.

הערה אחת בעניין שהפריע לי מאוד: יש לי תחושה רבה שהסופר הוא או אנטישמי מוחלט, או מה שמכונה SELF HATING JEW (בכל זאת, גרובר יכול להיות גם שם יהודי). העם היהודי מוזכר באופן כמעט כרוני בספר (אמנם כחלק מזהותו החצי יהודית וחצי גרמנית של המספר אבל גם ביחס לטיפוסים בהם הוא נתקל בדרכו). התחושה, בעדינות, לא מאוד נעימה וגורמת לך לתהות אם כל ה"גויים" הנחמדים שאתה פוגש בחו"ל, לא חושבים עליך דברים לא נחמדים בסתר הלב...

על הספר תמונה של סטונהדג' עם פילטר כהה ומסקרן, שם הספר (בשונה מתופעה שלילית שהתפתחה לאחרונה) גדול משמעותית משמו של הסופר ועל פניו העטיפה נראית לא רע בכלל, למעט עיגול דמוי מדבקה לפיו הספר הוא "מושלם למעריצי דן בראון". תוספת שהספר בהחלט יכול היה לחיות בלעדיה...

קניתי.

הספר עצמו אחלה! פרקים קצרצרים, דמויות חביבות. מעט גועל נפש ובעיקר המון אוירה של אנגליה האפורה והקרירה.
מה שנחמד בספרים מהסוג הזה הוא היעדר מוחלט של עומק - הדמויות שטוחות לחלוטין. לאף אחת מהן אין סיפור חיים מורכב מידי וגם המעט שיש לא ממש משפיע על השוטף...
האנשים שם נוטים לשכנע האחד את השני בקלות רבה כי הם דוברים אמת (תקראו ותראו - אין ספקנות או חשדנות - מי שרוצה לשכנע את ה"רע" שהוא בצד שלו עושה את זה בקלות מרשימה).
עוד משהו מעניין הוא שבניגוד ל"ספרי דן בראון" למיניהם - הדמות הראשית של המלומד והדמות הראשית של הבלש/חוקר משטרה/איש FBI/עיתונאי חוקר - מנהלות חיים יחסית מקבילים ולא צועדות יחד כדי לפתור את התעלומה.
התוצאה היא נחמדה מאוד: סיפור נחמד, אוירה קודרת, מיעוט עובדות היסטוריות, צופן שלא צריך להתעמק בהבנתו ובעיקר - פתרונות מהירים ביותר לתעלומות הסטוריות מורכבות ביותר - מה שנותן לספר זוית שאני אישית מאוד אוהב והיא: לצפות בעלילה בקצב יחסית נינוח ולא לנסות להפריע לה על ידי שינויי כיוון של 180 מעלות נוסח יו נסבו, רצח שיטתי של דמויות שחשבת שהן חשובות ושני פרקים אח"כ מתות נוסח הארלן קובן וכמובן: הסברים מייגעים על צפנים וכו' נוסח דן בראון).
אז למעשה - מתקבל ספר מתח מעניין ואפלולי שבו צופים יותר מאשר קוראים ואני מוצא שבימים טרופים אלה בהם יש לי כל כך הרבה מטלות בעבודה ובחיי הפרטיים - זה בדיוק מה שאני מחפש.
ממליץ מאוד אבל מתריע מראש - לא לצפות לעומק, אלא להעביר את הזמן בכיף...
קריאה מהנה