אכזבה היא רגש בעייתי. בדרך כלל היא תוצאה של ציפייה שאינה מתממשת. וציפייה היא משהו שאינך יכול להימנע ממנו: אתה מצפה על בסיס חוויות שחווית, במיוחד אם היו טובות.
התחלתי לקרוא את הספר הזה עם ציפיות, שנבנו על חוויות שסופרים סקנדינביים (איסלנד מוגדרת סקנדינבית?) אחרים בנו: אהבתי את סטיג לרסון בספרי המילניום השוודי, אהבתי את יו נסבו באדום החזה הנורבגי, אהבתי למדי את ספריו של פטר הוג הדני, כמובן אסטריד לינדגרן, אנדרסן, קנוט המסון ואחרים. אני יודעת שזו שטות גמורה להתייחס למוצאו של סופר כאל איזושהי הבטחה - אבל אני מודה שאני חוטאת בזה.
התקציר על הכריכה האחורית מבטיח: "גופתו של סטודנט גרמני שעיניו עקורות וסמלים חקוקים על גופו..." אבל הסופרת לא חשבה שככל שתשקיע דמיון ותאורי זוועה בתעלומה, (ציד מכשפות, עינויים, מגיה שחורה ועוד) בסוף היא תצטרך לפתור אותה...והפיתרון הוא כה מאולץ ולא אינטליגנטי, שאתה מצטער שהוא בכלל עלה בדעתה.
הסופרת היא סופרת ילדים (כתוב על העטיפה). אני מקווה שכתיבתה לילדים טובה יותר מכתיבתה למבוגרים, אבל אם לשפוט לפי הדמויות הצעירות - סטודנטים ומתבגרים - בספר הזה, אפשר להניח שהצעירים באיסלנד הם לא מפותחים, שמרנים וילדותיים.
אבל אפשר לומר גם משהו טוב על האכזבה שלי: היא תקטין את הציפייה מהספר הסקנדינבי הבא, מה שכנראה יגדיל את הנאתי ממנו...נחמת עניים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
